רק בכח
לפני כמאה שנה ומשהו, הגדיר שר החוץ הפרוסי מוטקה את יעדי המדינאות של ארצו. בפראפרזה, תפקידו של מדינאי, להיות חוד החנית של הלא מיליטריסטי של הצבא ותו לא. יש לי ספקות אם ערפאת קרא או שמע על פרוסיה של סוף המאה ה-19, אך עם זאת, הוא פועל כמדינאי מבית מדרשו של הפרוסי. כשהוא חלש, מפעיל את הזרוע המדינית וחותם על "שלום של אמיצים". כשבסיס כוחו "בשטח" מבוסס דיו להערכתו, מפעיל את נשק הטרור. כעת הוא שוב חוזר לסיסמאות אודות השלום "של אמיצים". ישנם לא מעט ישראלים ריקים ופוחזים שינהרו אחריו בקרוב. ישראל לעומת זאת, פועלת כילד "הנקנה" בסוכרית טופי. אובייקטיבית, קו האיזון בין הזרוע הצבאית למדינית עוברת אצלנו בדגש מובהק לכיוון הזרוע הצבאית. למרות הביקורת המוצדקת לעיתים על אוזלת ידו של משרד החוץ, העובדות המספריות הן כאלה שלגוש מדינות האסלאם והעולם השלישי יש כוח מדיני רב לאין שעור מזה שישראל יכולה להפעיל. הגיוני על-כן שישראל תפעיל יותר את זרועה הצבאית על-מנת "לאזן" ולהגדיל באמצעותו את מרחב התימרון המדיני שלה. למעשה, אם נבחן, כל הצרות החלו מאז חדלה ישראל מן המדיניות "המטורפת" של "עם לבדד ישכון" ואמצה סיסמאות בנוסח ה"איפוק זה כוח". יתכן וזה לא תקין פוליטית, אך הגיע הזמן לומר זאת. בדיוק להיפך! נבחן לרגע את הדוגמאות של השנה-שנתיים האחרונות. ישראל הציע בטאבה ובקמפ-דויד הצעות שלכאורה הקנו לה יתרון מדיני והסברתי. הפליסטנאים פעלו בכוח וישראל הבליגה. התוצאה הפוכה: כל העולם מקבל היום את הטיזה האסטרטגית של מדינה פלסטינית והוויכוח הוא רק על זכות השיבה. שבועיים לאחר מבצע "חומת מגן" יו"ר העבודה חולם לחזור ל מתווה קלינטון. ואריק (מלך ישראל), שואף להקים מדינה פלסטינית. 1500 ההרוגים הפלסטינאים הם תמורה קטנה מאוד בראיה האסטרטגית ארוכת הטווח על-פיה פועל ערפאת. ככל שנמשכה האינטיפאדה וישראל הבליגה, כך הלך והצטמצם מרחב התימרון המדיני. הקו הוא, כי מה שמותר היה לעשות ולא עשינו, לאחר הטבח בדולפינריום, אסור היה לעשות לאחר "הסבארו". אך ראו איזה פלא, בוצע מבצע "חומת מגן", חוסלו כמה מאות פלסטינאים אך עולם במקום לשלוח לכאן משקיפים, דורש מערפאת לשנות את מבנה הרש"פ?! דוגמא "קלאסית" להרחבה ניכרת במרחב התימרון המדיני של המדינה. לו המבצע היה ממשיך לעזה, כמעט אין ספק בליבי שבסיומו, הלחץ היה מופעל בכוון הגליית ערפאת בתמורה לסיום "הכיבוש" של עזה. זה הלקח ואין בלתו.
לפני כמאה שנה ומשהו, הגדיר שר החוץ הפרוסי מוטקה את יעדי המדינאות של ארצו. בפראפרזה, תפקידו של מדינאי, להיות חוד החנית של הלא מיליטריסטי של הצבא ותו לא. יש לי ספקות אם ערפאת קרא או שמע על פרוסיה של סוף המאה ה-19, אך עם זאת, הוא פועל כמדינאי מבית מדרשו של הפרוסי. כשהוא חלש, מפעיל את הזרוע המדינית וחותם על "שלום של אמיצים". כשבסיס כוחו "בשטח" מבוסס דיו להערכתו, מפעיל את נשק הטרור. כעת הוא שוב חוזר לסיסמאות אודות השלום "של אמיצים". ישנם לא מעט ישראלים ריקים ופוחזים שינהרו אחריו בקרוב. ישראל לעומת זאת, פועלת כילד "הנקנה" בסוכרית טופי. אובייקטיבית, קו האיזון בין הזרוע הצבאית למדינית עוברת אצלנו בדגש מובהק לכיוון הזרוע הצבאית. למרות הביקורת המוצדקת לעיתים על אוזלת ידו של משרד החוץ, העובדות המספריות הן כאלה שלגוש מדינות האסלאם והעולם השלישי יש כוח מדיני רב לאין שעור מזה שישראל יכולה להפעיל. הגיוני על-כן שישראל תפעיל יותר את זרועה הצבאית על-מנת "לאזן" ולהגדיל באמצעותו את מרחב התימרון המדיני שלה. למעשה, אם נבחן, כל הצרות החלו מאז חדלה ישראל מן המדיניות "המטורפת" של "עם לבדד ישכון" ואמצה סיסמאות בנוסח ה"איפוק זה כוח". יתכן וזה לא תקין פוליטית, אך הגיע הזמן לומר זאת. בדיוק להיפך! נבחן לרגע את הדוגמאות של השנה-שנתיים האחרונות. ישראל הציע בטאבה ובקמפ-דויד הצעות שלכאורה הקנו לה יתרון מדיני והסברתי. הפליסטנאים פעלו בכוח וישראל הבליגה. התוצאה הפוכה: כל העולם מקבל היום את הטיזה האסטרטגית של מדינה פלסטינית והוויכוח הוא רק על זכות השיבה. שבועיים לאחר מבצע "חומת מגן" יו"ר העבודה חולם לחזור ל מתווה קלינטון. ואריק (מלך ישראל), שואף להקים מדינה פלסטינית. 1500 ההרוגים הפלסטינאים הם תמורה קטנה מאוד בראיה האסטרטגית ארוכת הטווח על-פיה פועל ערפאת. ככל שנמשכה האינטיפאדה וישראל הבליגה, כך הלך והצטמצם מרחב התימרון המדיני. הקו הוא, כי מה שמותר היה לעשות ולא עשינו, לאחר הטבח בדולפינריום, אסור היה לעשות לאחר "הסבארו". אך ראו איזה פלא, בוצע מבצע "חומת מגן", חוסלו כמה מאות פלסטינאים אך עולם במקום לשלוח לכאן משקיפים, דורש מערפאת לשנות את מבנה הרש"פ?! דוגמא "קלאסית" להרחבה ניכרת במרחב התימרון המדיני של המדינה. לו המבצע היה ממשיך לעזה, כמעט אין ספק בליבי שבסיומו, הלחץ היה מופעל בכוון הגליית ערפאת בתמורה לסיום "הכיבוש" של עזה. זה הלקח ואין בלתו.