יוסף בן דוד שורץ
New member
רקע למרד הגטאות
הם לא כולם הלכו ככבשים לשחיטה גטו וילנה.. מעט אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוקטובר 1939, פלשה רוסיה הסובייטית לווילנה, ומסרה אותה לידי ליטא. פליטים יהודים מפולין, בה היו אזורי כיבוש גרמני ואזורי כיבוש רוסי, מצאו בווילנה מקלט. ביוני 1940 סופחה ליטא לברית המועצות. השלטונות הסובייטים סגרו מוסדות תרבות ומשרדים יהודים וציונים. העיתונות היידית כולה הוחלפה בגופי עיתונות של המפלגה הקומוניסטית. יהודים רבים, ציונים, בונדיסטים ו"בורגנים", הוגלו לפנים השטח הסובייטי, שם הוחזקו רבים מהם במחנות מעצר. הגרמנים נכנסו לווילנה ב-24 ביוני 1941, והתקבלו על ידי האוכלוסייה הליטאית בפרחים ובתרועות שמחה. מיד החלה רדיפתם של יהודי וילנה, כ-80,000 במספר. עוד לפני שנתחם הגטו, נרצחו כ-35,000 יהודים בפונאר. בינואר 1942 התאחדו כל הארגונים הפוליטיים היהודיים והקימו ארגון לוחם בשם "הארגון הפרטיזני המאוחד" (FPO), בפיקודם של יצחק וויטנברג, קומוניסט יוסף גלזמן בית"ר שבעבר היה סגנו של משתף הפעולה יעקוב גנס ואחר שינה צד, ואבא קובנר. מטרת הארגון בתחילת דרכו הייתה להילחם בתוך הגטו, ולא להצטרף לפרטיזנים ביערות. הארגון הבריח תחמושת, ביצע מעשי חבלה, הוציא עלון מחתרתי, ועסק גם בזיוף מסמכים. ב-5 ביולי 1943 נעצר המפקד וויטנברג. כשהובל אל מחוץ לגטו, תקף ה FPO את משמר הליווי, והצליח לשחררו. הארגון גייס מיד את כל היחידות. הגרמנים הציבו אולטימאטום: וויטנברג יסגיר את עצמו עד הבוקר, ולא יחוסל הגטו כולו. אחרי שעות ארוכות של דיונים קשים, הסגיר עצמו וויטנברג, ונרצח על ידי הגסטאפו. אז החליטו אנשי ה FPO לצאת אל היערות. בספטמבר 1943 החלו הגרמנים בתהליך חיסול גטו וילנה. הראשונה "ארגון הפרטיזנים המאוחד" (פ.פ.או). יהודי וילנה היו בין הראשונים להפגע אנושות מפעולות הרצח של הגרמנים. עוד בראשית הכיבוש, בחודש יולי 1941, החלו הגרמנים להוביל אלפים מיהודי וילנה לפונאר ונרצחו שם. עד סוף שנת 1941, נרצחו כ 33,500 מתוך כ 57,000 יהודים שחיו בוילנה בראשית הכיבוש הגרמני, שאר היהודים הועברו לגיטו. אך בין יהודי וילנה מצויים היו עדין חלוצים ואנשי תנועות נוער רבים, ביניהם אנשי וילנה עצמה כמו גם חלוצים שהגיעו למקום בראשית הכיבוש. כמו כן מצויות היו בוילנה חלק מהנהגות התנועות שניסו לפעול בהיקפים ארציים עוד לפני הכיבוש, ואף היו מאורגנות במסגרת ועד לתיאום בינתנועתי ה"קואורדינציה". מחוגים אלה יצאה הקריאה למרי יהודי. הקריאה למרד נוסחה לראשונה בבהירות רבה, על ידי המשורר הצעיר אבא קובנר, חבר הנהגת "השומר הצעיר" בוילנה. במהלך גל הגירושים הראשון התנהל התכנסה הנהגת תנועה זו לדיון בו נטלו חלק גם חיקה גרוסמן, אדק בוראקס, רוז'קה קורצ'ק ויעקב. במהלך הדיון טען קובנר בהחלטיות כי פירושם של הגירושים, הוא תכנית להשמדתם השיטתית של יהודי פולין ואירופה כולה. התגובה היחידה המתאימה להשמדה, כך טען קובנר היא התנגדות יהודית בכל האמצעים, ובפרט התנגדות חמושה. פרשנותו של קובנר, נסמכה באותה עת על מידע מצומצם: עדויות של נשים שנמלטו מפונאר והביאו את סיפור הזוועות על רצח יהודי וילנה בגיא ההריגה. הוא אף לא יכול היה להסביר מדוע בביאליסטוק היה המצב שונה מזה שבוילנה, ואילו לגבי שטחי פולין אשר בהם לא נודע עדין על גירושים (הם החלו מעט מאוחר יותר), היה קובנר כמתנבא בשעה זו. . ב 21.1.1943, הקימו תנועות הנוער והקומוניסטים היהודיים את "ארגון הפרטיזנים המאוחד" בראשו הועמד נציג הקומוניסטים איציק ויטנברג, וכחברי המפקדה נקבעו יוסף גלאזמן מנהיג בית"ר, ניסן רזניק חבר הנהגת "הנוער הציוני" ואבא קובנר מ"השומר הצעיר". ההתארגנות הראשונה בוילנה, הקרינה על נסיונות התארגנות דומים בוארשה. שליחי תנועות הנוער מוארשה הגיעו לוילנה עוד במהלך הגירושים, ועם חזרתם לוארשה בסתיו חורף 1941, הביאו דיווחים ראשונים על ההרג בפונאר, שאף פורסמו בעתונות המחתרת. בראשית 1942, הגיעו לוארשה נציגי ארגון הפרטיזנים הוילנאי בעצמם, והביאו מידע נוסף כמו גם בקשה לסיוע. מעט לאחר מכן, קנה לו רעיון הלחימה היהודית מהלכים גם בקרב הנהגות תנועות הנוער החלוציות בוארשה. במארס 1942, כינסו ביזמתם כינוס של פעילי מפלגות השמאל במחתרת, והציעו להם לאור הידיעות מהמזרח, להקים לאלתר ארגון יהודי לוחם גם בוארשה. המבוגרים, נציגי המפלגות היהודיות במחתרת התנגדו לרעיון. הגירושים שהתחוללו מזרח עדין לא הגיעו לוארשה, ואילו מאבק חמוש אפקטיבי בגיטו וארשה דרשו תיאום עם כוחות פולניים. כשלון מגעים אלה, הביא את מנהיגי תנועות הנוער החלוציות להצטרפות ל"גוש האנטי פשיסטי" שנוסד באפריל 1942, בהנהגת הקומוניסטים היהודיים. אך ה"גוש" פעל רק תקופה קצרה, ולאחר מאסר ראשיו הקומוניסטיים במאי 1942, חדל לתפקד. ב 22 ליולי 1942, החל גל הגירושים הגדול מוארשה. החליטו אנשי "דרור" "החלוץ", "השומר הצעיר" ו"עקיבא" להקים מחתרת לוחמת. ב 28 ביולי 1942, הוקם הארגון היהודי הלוחם ובהנהגתו לקחו חלק יצחק צוקרמן, צביה לובטקין ומרדכי טננבוים מ"דרור" "החלוץ"; יוסף קפלן, שמואל ברסלב ואריה וילנר מ"השומר הצעיר" וישראל קנאל מהנהגת "עקיבא". פעולות הארגון במהלך הגירוש הגדול היו מצומצמות: לרשותם עמד רק אקדח אחד (!) והמוני היהודים לא נענו לכרוזי הארגון שקראו להם לסרב להתייצב לכיכר הגירושים, ה"אומשלגפלאץ". אל מחוץ לגיטו הוצאו אמנם מספר קבוצות שנועדו להצטרף לפרטיזנים, ונערכה פעולה קרבית יחידה: התנגשות בחייו של שרינסקי, מפקד המשטרה היהודית, שנעשתה שנואה על יהודי הגיטו בשל התפקיד שביצעה במהלך הגירושים. במקביל, הוציאה מחתרת ה"בונד" שליח מטעמה לטרבלינקה, זלמן פרידריך, ע"מ שיביא ידיעות מדויקות על המתרחש שם. לקראת סוף אוגוסט, הגיע לבסוף לידי אנשי אי"ל, משלוח ראשון של נשק מבחוץ מספר אקדחים ורימונים שנשלחו על ידי אנשי מחתרת קומוניסטים פולניים. אך גם פעילות זו, מצומצמת ככל שהיתה, הגיעה לקראת סוף הגירושים, לידי מפולת. ב 3 לספטמבר 1942, נלכד יוסף קפלן מנהיג "השומר הצעיר" ומאוחר יותר הוצא להורג. מנהיג אחר של המחתרת, שמואל ברסלב נספה בזמן נסיון לחילוצו של קפלן, ואילו הנשק המועט אותו ניסו להבריח שאר אנשי המפקדה עקב נפילת המנהיגים נתפס על ידי הגרמנים. באותה עת גם התברר כי מרבית האנשים שיצאו לפרטיזנים נלכדו ונהרגו, ונפל חשד כי נפילתו של קפלן אירעה בשל הלשנה של חבר מחתרת שנשבר, והוצא אף הוא להורג בידי הגרמנים. בעקבות המפולת התחולל משבר בארגון, ועלתה ההצעה לבצע מעשה נקמה בגרמנים בידים ריקות ולהספות תוך כדי כך. מרבית הנוכחים בדיון שהתקיים באחד הערבים של ספמבר נטו לקבל הצעה זו. אך בהשראתו של יצחק צוקרמן שיעץ לנוכחים להמתין ולנסות להתארגן מחדש הצליחו אנשי הנהגת הארגון להתגבר על המשבר. באותה עת כבר הוקמו מחתרות לוחמות בערים נוספות של פולין הכבושה. בבנדין שבזגלמביה שם פעל בחודשי הקיץ מרדכי אנילביץ, שליח הנהגת "השומר הצעיר" מוארשה, הוקמה באוגוסט 1942 מחתרת בביאליסטוק שם פעלו אדק בוראקס וחיקה גרוסמן שהגיעו מוילנה, הוקם באוגוסט 1942, ארגון לוחם שמטרתו מרידה בגיטו. הארגון כלל לצד "השומר הצעיר" גם את הקומוניסטים וחלק מה"בונד" ונקרא לימים "חזית א'". בנובמבר 1942, הוקם בביאליסטוק ארגון נוסף שכלל את תנועות הנוער החלוציות לרבות "השומר הצעיר" בראשותו של מרדכי טננבוים תמרוף איש "החלוץ" שהגיע מוארשה, ונקרא "חזית ב'
הם לא כולם הלכו ככבשים לשחיטה גטו וילנה.. מעט אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוקטובר 1939, פלשה רוסיה הסובייטית לווילנה, ומסרה אותה לידי ליטא. פליטים יהודים מפולין, בה היו אזורי כיבוש גרמני ואזורי כיבוש רוסי, מצאו בווילנה מקלט. ביוני 1940 סופחה ליטא לברית המועצות. השלטונות הסובייטים סגרו מוסדות תרבות ומשרדים יהודים וציונים. העיתונות היידית כולה הוחלפה בגופי עיתונות של המפלגה הקומוניסטית. יהודים רבים, ציונים, בונדיסטים ו"בורגנים", הוגלו לפנים השטח הסובייטי, שם הוחזקו רבים מהם במחנות מעצר. הגרמנים נכנסו לווילנה ב-24 ביוני 1941, והתקבלו על ידי האוכלוסייה הליטאית בפרחים ובתרועות שמחה. מיד החלה רדיפתם של יהודי וילנה, כ-80,000 במספר. עוד לפני שנתחם הגטו, נרצחו כ-35,000 יהודים בפונאר. בינואר 1942 התאחדו כל הארגונים הפוליטיים היהודיים והקימו ארגון לוחם בשם "הארגון הפרטיזני המאוחד" (FPO), בפיקודם של יצחק וויטנברג, קומוניסט יוסף גלזמן בית"ר שבעבר היה סגנו של משתף הפעולה יעקוב גנס ואחר שינה צד, ואבא קובנר. מטרת הארגון בתחילת דרכו הייתה להילחם בתוך הגטו, ולא להצטרף לפרטיזנים ביערות. הארגון הבריח תחמושת, ביצע מעשי חבלה, הוציא עלון מחתרתי, ועסק גם בזיוף מסמכים. ב-5 ביולי 1943 נעצר המפקד וויטנברג. כשהובל אל מחוץ לגטו, תקף ה FPO את משמר הליווי, והצליח לשחררו. הארגון גייס מיד את כל היחידות. הגרמנים הציבו אולטימאטום: וויטנברג יסגיר את עצמו עד הבוקר, ולא יחוסל הגטו כולו. אחרי שעות ארוכות של דיונים קשים, הסגיר עצמו וויטנברג, ונרצח על ידי הגסטאפו. אז החליטו אנשי ה FPO לצאת אל היערות. בספטמבר 1943 החלו הגרמנים בתהליך חיסול גטו וילנה. הראשונה "ארגון הפרטיזנים המאוחד" (פ.פ.או). יהודי וילנה היו בין הראשונים להפגע אנושות מפעולות הרצח של הגרמנים. עוד בראשית הכיבוש, בחודש יולי 1941, החלו הגרמנים להוביל אלפים מיהודי וילנה לפונאר ונרצחו שם. עד סוף שנת 1941, נרצחו כ 33,500 מתוך כ 57,000 יהודים שחיו בוילנה בראשית הכיבוש הגרמני, שאר היהודים הועברו לגיטו. אך בין יהודי וילנה מצויים היו עדין חלוצים ואנשי תנועות נוער רבים, ביניהם אנשי וילנה עצמה כמו גם חלוצים שהגיעו למקום בראשית הכיבוש. כמו כן מצויות היו בוילנה חלק מהנהגות התנועות שניסו לפעול בהיקפים ארציים עוד לפני הכיבוש, ואף היו מאורגנות במסגרת ועד לתיאום בינתנועתי ה"קואורדינציה". מחוגים אלה יצאה הקריאה למרי יהודי. הקריאה למרד נוסחה לראשונה בבהירות רבה, על ידי המשורר הצעיר אבא קובנר, חבר הנהגת "השומר הצעיר" בוילנה. במהלך גל הגירושים הראשון התנהל התכנסה הנהגת תנועה זו לדיון בו נטלו חלק גם חיקה גרוסמן, אדק בוראקס, רוז'קה קורצ'ק ויעקב. במהלך הדיון טען קובנר בהחלטיות כי פירושם של הגירושים, הוא תכנית להשמדתם השיטתית של יהודי פולין ואירופה כולה. התגובה היחידה המתאימה להשמדה, כך טען קובנר היא התנגדות יהודית בכל האמצעים, ובפרט התנגדות חמושה. פרשנותו של קובנר, נסמכה באותה עת על מידע מצומצם: עדויות של נשים שנמלטו מפונאר והביאו את סיפור הזוועות על רצח יהודי וילנה בגיא ההריגה. הוא אף לא יכול היה להסביר מדוע בביאליסטוק היה המצב שונה מזה שבוילנה, ואילו לגבי שטחי פולין אשר בהם לא נודע עדין על גירושים (הם החלו מעט מאוחר יותר), היה קובנר כמתנבא בשעה זו. . ב 21.1.1943, הקימו תנועות הנוער והקומוניסטים היהודיים את "ארגון הפרטיזנים המאוחד" בראשו הועמד נציג הקומוניסטים איציק ויטנברג, וכחברי המפקדה נקבעו יוסף גלאזמן מנהיג בית"ר, ניסן רזניק חבר הנהגת "הנוער הציוני" ואבא קובנר מ"השומר הצעיר". ההתארגנות הראשונה בוילנה, הקרינה על נסיונות התארגנות דומים בוארשה. שליחי תנועות הנוער מוארשה הגיעו לוילנה עוד במהלך הגירושים, ועם חזרתם לוארשה בסתיו חורף 1941, הביאו דיווחים ראשונים על ההרג בפונאר, שאף פורסמו בעתונות המחתרת. בראשית 1942, הגיעו לוארשה נציגי ארגון הפרטיזנים הוילנאי בעצמם, והביאו מידע נוסף כמו גם בקשה לסיוע. מעט לאחר מכן, קנה לו רעיון הלחימה היהודית מהלכים גם בקרב הנהגות תנועות הנוער החלוציות בוארשה. במארס 1942, כינסו ביזמתם כינוס של פעילי מפלגות השמאל במחתרת, והציעו להם לאור הידיעות מהמזרח, להקים לאלתר ארגון יהודי לוחם גם בוארשה. המבוגרים, נציגי המפלגות היהודיות במחתרת התנגדו לרעיון. הגירושים שהתחוללו מזרח עדין לא הגיעו לוארשה, ואילו מאבק חמוש אפקטיבי בגיטו וארשה דרשו תיאום עם כוחות פולניים. כשלון מגעים אלה, הביא את מנהיגי תנועות הנוער החלוציות להצטרפות ל"גוש האנטי פשיסטי" שנוסד באפריל 1942, בהנהגת הקומוניסטים היהודיים. אך ה"גוש" פעל רק תקופה קצרה, ולאחר מאסר ראשיו הקומוניסטיים במאי 1942, חדל לתפקד. ב 22 ליולי 1942, החל גל הגירושים הגדול מוארשה. החליטו אנשי "דרור" "החלוץ", "השומר הצעיר" ו"עקיבא" להקים מחתרת לוחמת. ב 28 ביולי 1942, הוקם הארגון היהודי הלוחם ובהנהגתו לקחו חלק יצחק צוקרמן, צביה לובטקין ומרדכי טננבוים מ"דרור" "החלוץ"; יוסף קפלן, שמואל ברסלב ואריה וילנר מ"השומר הצעיר" וישראל קנאל מהנהגת "עקיבא". פעולות הארגון במהלך הגירוש הגדול היו מצומצמות: לרשותם עמד רק אקדח אחד (!) והמוני היהודים לא נענו לכרוזי הארגון שקראו להם לסרב להתייצב לכיכר הגירושים, ה"אומשלגפלאץ". אל מחוץ לגיטו הוצאו אמנם מספר קבוצות שנועדו להצטרף לפרטיזנים, ונערכה פעולה קרבית יחידה: התנגשות בחייו של שרינסקי, מפקד המשטרה היהודית, שנעשתה שנואה על יהודי הגיטו בשל התפקיד שביצעה במהלך הגירושים. במקביל, הוציאה מחתרת ה"בונד" שליח מטעמה לטרבלינקה, זלמן פרידריך, ע"מ שיביא ידיעות מדויקות על המתרחש שם. לקראת סוף אוגוסט, הגיע לבסוף לידי אנשי אי"ל, משלוח ראשון של נשק מבחוץ מספר אקדחים ורימונים שנשלחו על ידי אנשי מחתרת קומוניסטים פולניים. אך גם פעילות זו, מצומצמת ככל שהיתה, הגיעה לקראת סוף הגירושים, לידי מפולת. ב 3 לספטמבר 1942, נלכד יוסף קפלן מנהיג "השומר הצעיר" ומאוחר יותר הוצא להורג. מנהיג אחר של המחתרת, שמואל ברסלב נספה בזמן נסיון לחילוצו של קפלן, ואילו הנשק המועט אותו ניסו להבריח שאר אנשי המפקדה עקב נפילת המנהיגים נתפס על ידי הגרמנים. באותה עת גם התברר כי מרבית האנשים שיצאו לפרטיזנים נלכדו ונהרגו, ונפל חשד כי נפילתו של קפלן אירעה בשל הלשנה של חבר מחתרת שנשבר, והוצא אף הוא להורג בידי הגרמנים. בעקבות המפולת התחולל משבר בארגון, ועלתה ההצעה לבצע מעשה נקמה בגרמנים בידים ריקות ולהספות תוך כדי כך. מרבית הנוכחים בדיון שהתקיים באחד הערבים של ספמבר נטו לקבל הצעה זו. אך בהשראתו של יצחק צוקרמן שיעץ לנוכחים להמתין ולנסות להתארגן מחדש הצליחו אנשי הנהגת הארגון להתגבר על המשבר. באותה עת כבר הוקמו מחתרות לוחמות בערים נוספות של פולין הכבושה. בבנדין שבזגלמביה שם פעל בחודשי הקיץ מרדכי אנילביץ, שליח הנהגת "השומר הצעיר" מוארשה, הוקמה באוגוסט 1942 מחתרת בביאליסטוק שם פעלו אדק בוראקס וחיקה גרוסמן שהגיעו מוילנה, הוקם באוגוסט 1942, ארגון לוחם שמטרתו מרידה בגיטו. הארגון כלל לצד "השומר הצעיר" גם את הקומוניסטים וחלק מה"בונד" ונקרא לימים "חזית א'". בנובמבר 1942, הוקם בביאליסטוק ארגון נוסף שכלל את תנועות הנוער החלוציות לרבות "השומר הצעיר" בראשותו של מרדכי טננבוים תמרוף איש "החלוץ" שהגיע מוארשה, ונקרא "חזית ב'