A GIFT OF LOVE
New member
רקמה אנושית אחת...
זה נגמר. אמא שלי מתה בפעם השניה- בתוכי. זהו... יותר היא לא תתן לי להרגיש כמה היא מחכה לי. יותר אני לא אכין לה מיץ פירות במיקסר. יותר היא לא תשאל אותי ''מתי את חוזרת לבית?'' יותר היא לא תגיד לי שאני קרן האור שלה. יותר היא לא תבכה לי שהיא רוצה לחיות. יותר היא לא תסביר לי כמה אני צריכה להעריך את זה שאני בריאה. יותר היא לא תשב איתי על הספה ותדבר. יותר אני לא אעסה את כפות רגליה הבצקתיות. יותר אני לא אלטף את פניה ושיערה כמו שהיא אוהבת. יותר אני לא אמזוג לה אנשור לכוס עם קשית ואסביר לה שהיא חייבת להתחזק. יותר אני לא אשלח לה הודעות אסמס של ''אני אוהבת אותך, תהי חזקה''. היא כבר לא תספר לי כמה היא אהבה לבשל ואיך היא למדה מכולם. היא כבר לא תספר לי כמה היא התאמצה להביא את ילדיה לאוויר העולם, כמה היא התאמצה לגדל אותם בשקט. היא כבר לא תספר לי על האנשים שמצביעים, שמלחששים עליה. היא כבר לא תתאפר ותקנה את השמפו שהיא אוהבת. היא כבר לא תגיד לי לפתוח את הארון ולהביא את המעטפה של הכסף. היא כבר לא תגיד לי ללכת לסופר ולקנות אגוזים ויופלה אפרסק. אלוהים. האישה הזאת, שנתנה לי תחושה של אמא. שדאגה ואהבה אותי כאילו הייתי ביתה. היא כבר לא תהיה שם. אני עוד מעט אפתח את הארון שלה, אריח את ריח התרופות והבושם שלה ואזכר. והילדה שלה, היא כל כך מזכירה לי אותי. העיניים הגדולות הכהות, מלאות בתמימות ילדותית בדיוק כמו שאני הייתי. התלתלים הרכים השחורים, הריסים הארוכים שיוצרים מסגרת עדינה סביב לעיניים הרכות. אין לה אמא עכשיו.. אין לה אמאאאאאאאאאאאא....... אני נזכרת בפעם האחרונה שהייתי אצל דודה שלי. במילים האחרונות שלחשתי לה. אני רוצה לחזור שוב, לחבק אותה בעדינות ולהגיד שאני אוהבת. לגעת בידיים הנפוחות פעם אחרונה ולחזק. היא תמיד ביקשה לחיות... ועכשיו היא מתה. ואני כאן, מתה מבפנים. כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי ימות איתך, ימות איתך. כי כולנו, כן כולנו כולנו רקמה אנושית אחת חיה ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו משהו מת בנו - ומשהו, נשאר איתו היי שלום דודה.
זה נגמר. אמא שלי מתה בפעם השניה- בתוכי. זהו... יותר היא לא תתן לי להרגיש כמה היא מחכה לי. יותר אני לא אכין לה מיץ פירות במיקסר. יותר היא לא תשאל אותי ''מתי את חוזרת לבית?'' יותר היא לא תגיד לי שאני קרן האור שלה. יותר היא לא תבכה לי שהיא רוצה לחיות. יותר היא לא תסביר לי כמה אני צריכה להעריך את זה שאני בריאה. יותר היא לא תשב איתי על הספה ותדבר. יותר אני לא אעסה את כפות רגליה הבצקתיות. יותר אני לא אלטף את פניה ושיערה כמו שהיא אוהבת. יותר אני לא אמזוג לה אנשור לכוס עם קשית ואסביר לה שהיא חייבת להתחזק. יותר אני לא אשלח לה הודעות אסמס של ''אני אוהבת אותך, תהי חזקה''. היא כבר לא תספר לי כמה היא אהבה לבשל ואיך היא למדה מכולם. היא כבר לא תספר לי כמה היא התאמצה להביא את ילדיה לאוויר העולם, כמה היא התאמצה לגדל אותם בשקט. היא כבר לא תספר לי על האנשים שמצביעים, שמלחששים עליה. היא כבר לא תתאפר ותקנה את השמפו שהיא אוהבת. היא כבר לא תגיד לי לפתוח את הארון ולהביא את המעטפה של הכסף. היא כבר לא תגיד לי ללכת לסופר ולקנות אגוזים ויופלה אפרסק. אלוהים. האישה הזאת, שנתנה לי תחושה של אמא. שדאגה ואהבה אותי כאילו הייתי ביתה. היא כבר לא תהיה שם. אני עוד מעט אפתח את הארון שלה, אריח את ריח התרופות והבושם שלה ואזכר. והילדה שלה, היא כל כך מזכירה לי אותי. העיניים הגדולות הכהות, מלאות בתמימות ילדותית בדיוק כמו שאני הייתי. התלתלים הרכים השחורים, הריסים הארוכים שיוצרים מסגרת עדינה סביב לעיניים הרכות. אין לה אמא עכשיו.. אין לה אמאאאאאאאאאאאא....... אני נזכרת בפעם האחרונה שהייתי אצל דודה שלי. במילים האחרונות שלחשתי לה. אני רוצה לחזור שוב, לחבק אותה בעדינות ולהגיד שאני אוהבת. לגעת בידיים הנפוחות פעם אחרונה ולחזק. היא תמיד ביקשה לחיות... ועכשיו היא מתה. ואני כאן, מתה מבפנים. כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי ימות איתך, ימות איתך. כי כולנו, כן כולנו כולנו רקמה אנושית אחת חיה ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו משהו מת בנו - ומשהו, נשאר איתו היי שלום דודה.
