רציתי לשתף
לפני כשבועיים התייעצתי כאן לגבי שתי תלמידות שלי. ההתלבטות היתה בעיקר לגבי אחת, שחשבתי שיכולה להפיק מעצמה יותר בעזרת חומרים אישיים שלה. בתור התחלה ישבתי איתה על החומר שהגישה כרעיון ראשוני, הבהרתי לה איפה הבעייתיות ושהיא תצטרך לעבוד על זה קשה כדי להגיע למקום איכותי. לא ביטלתי את מה שעשתה, אבל שאלתי שאלות על עבודתה שכלל לא חשבה עליהן, העבודה שהגישה היתה שטחית מאד. מאד בהיסוס ובזהירות העליתי את הנושא של "מה עם הסיפור הזה שסיפרת לנו בכיתה" ובטרם סיימתי את המשפט זה התפרץ ממנה כמו הר געש, שהיא בעצם מאד רוצה לעשות משהו עם הנושא הזה אבל חשבה שזה גדול מדי כרגע. מיד חברתה שהיתה נוכחת הציעה כיצד תוכל לצמצם להיקף העבודה הנדרש , שהיה בדיוק מה שאני חשבתי להציע. יצא שישבתי איתה לא מעט זמן לבד, חברתה יצאה. הסתבר שהסיפור יושב עליה חזק והיא מאד רוצה להוציא אותו בצורת אמנות, אבל גם חוששת. שוחחנו על הנושא, הסברתי לה שהבחירה בידיה, שבעיני זה חומר אמיתי ונכון ושאני מרגישה שהוא יושב לה בבטן (ככה הרגשתי בשיחה) ושזה כמובן עשוי להיות תהליך לא פשוט שאולי יגזול ממנה כוחות.אמרתי לה שהיא לא חייבת, שהיא יכולה לבחור לעבוד גם על הנושא שכבר הגישה ושתחשוב היטב אם היא רוצה להיכנס לזה, כי ברור שזה אישי ועלול להיות לא רק טוב אלא גם קשה ומתיש. באמצע השיחה ומאוחר יותר בשיחה עם האחראי עלי חשבתי שאולי אפשר ללכת עם זה בכלל לכיוון אחר של עבודה ממה שאנחנו בדרך כלל מאפשרים. יותר מזה חשבתי שאולי אם היא תבחר לעבוד על הנושא והעבודה שלה לא תיבחר (אנחנו אמורים לעבוד באופן כללי על 3 עבודות בקבוצה הזו) אולי נעזור לה ללכת עם זה גם אם לא תיבחר (זו לא בחירה רק של המורים, אלא גם של התלמידים והשיקולים שלהם הרבה פעמים חברתיים ולא אומנותיים בהכרח). אבל זה כבר ספקולציות כי אני באמת לא יודעת מה יהיה עם זה ומה היא תבחר ואיך דברים יתגלגלו מכאן הלאה. אישית אני מאד מקווה שהסיפור שלה יזכה להפוך לאמנות- ולאמנות טובה, אבל זה כבר תלוי בעוד המון דברים.
לפני כשבועיים התייעצתי כאן לגבי שתי תלמידות שלי. ההתלבטות היתה בעיקר לגבי אחת, שחשבתי שיכולה להפיק מעצמה יותר בעזרת חומרים אישיים שלה. בתור התחלה ישבתי איתה על החומר שהגישה כרעיון ראשוני, הבהרתי לה איפה הבעייתיות ושהיא תצטרך לעבוד על זה קשה כדי להגיע למקום איכותי. לא ביטלתי את מה שעשתה, אבל שאלתי שאלות על עבודתה שכלל לא חשבה עליהן, העבודה שהגישה היתה שטחית מאד. מאד בהיסוס ובזהירות העליתי את הנושא של "מה עם הסיפור הזה שסיפרת לנו בכיתה" ובטרם סיימתי את המשפט זה התפרץ ממנה כמו הר געש, שהיא בעצם מאד רוצה לעשות משהו עם הנושא הזה אבל חשבה שזה גדול מדי כרגע. מיד חברתה שהיתה נוכחת הציעה כיצד תוכל לצמצם להיקף העבודה הנדרש , שהיה בדיוק מה שאני חשבתי להציע. יצא שישבתי איתה לא מעט זמן לבד, חברתה יצאה. הסתבר שהסיפור יושב עליה חזק והיא מאד רוצה להוציא אותו בצורת אמנות, אבל גם חוששת. שוחחנו על הנושא, הסברתי לה שהבחירה בידיה, שבעיני זה חומר אמיתי ונכון ושאני מרגישה שהוא יושב לה בבטן (ככה הרגשתי בשיחה) ושזה כמובן עשוי להיות תהליך לא פשוט שאולי יגזול ממנה כוחות.אמרתי לה שהיא לא חייבת, שהיא יכולה לבחור לעבוד גם על הנושא שכבר הגישה ושתחשוב היטב אם היא רוצה להיכנס לזה, כי ברור שזה אישי ועלול להיות לא רק טוב אלא גם קשה ומתיש. באמצע השיחה ומאוחר יותר בשיחה עם האחראי עלי חשבתי שאולי אפשר ללכת עם זה בכלל לכיוון אחר של עבודה ממה שאנחנו בדרך כלל מאפשרים. יותר מזה חשבתי שאולי אם היא תבחר לעבוד על הנושא והעבודה שלה לא תיבחר (אנחנו אמורים לעבוד באופן כללי על 3 עבודות בקבוצה הזו) אולי נעזור לה ללכת עם זה גם אם לא תיבחר (זו לא בחירה רק של המורים, אלא גם של התלמידים והשיקולים שלהם הרבה פעמים חברתיים ולא אומנותיים בהכרח). אבל זה כבר ספקולציות כי אני באמת לא יודעת מה יהיה עם זה ומה היא תבחר ואיך דברים יתגלגלו מכאן הלאה. אישית אני מאד מקווה שהסיפור שלה יזכה להפוך לאמנות- ולאמנות טובה, אבל זה כבר תלוי בעוד המון דברים.