רציתי לשתף...
ממש לא מזמן יצא לי להתקל בפורום המקסים הזה, ושבוע שעבר קרה דבר שאני אשמח לחלוק עם אנשים שיכולים להזדהות ולהבין את המשמעות הגדולה שלו בשבילנו. אני ואהובי (הקולומביאני!!!) הכרנו לפני קצת יותר משנה בכפר היפיהיפה בו הוא גר, על האוקיינוס הקאריבי. חיינו שם ביחד כ-4 חודשים, ואחר כך נאלצתי לעזוב מטעמי ויזה וחוסר כסף. במשך 5 חודשים קשים מנשוא של להיות בנפרד, ניסינו לרקום אלפי תכניות וחלומות על מקומות בהם נוכל לגור שנינו בשקט ושלווה.בסופו של דבר,עקב אילוצי המציאות, החלטנו הוא יגיע לפה, וננסה לראות איך הולך, העיקר לא להיות יותר בנפרד. הוא פה כבר 4 חודשים. בכניסה לארץ (שעלתה לנו בדם), הוא קיבל שהות לחודש אחד בלבד ולא ל-3 כמו כולם.אין מה לעשות, לא כל כך אוהבים פה קולומביאנים. לאחר חודש הוא עבר להתנדב בקיבוץ ושם הוארכה לו השהות ל-3 חודשים נוספים. אחרי חודשיים כמעט הוא עזב את הקיבוץ וחזר לגור איתי. הגשנו בקשה למשרד הפנים להארכת שהותו בארץ ומתן אישור עבודה. לפני כשבוע, אחרי חודש וחצי של המתנה, נקראנו למשרד הפנים. התקבלנו שם בחיוך, וללא יותר מדי שאלות דרכונו נחתם לחצי שנה נוספת (בינתיים) בארץ, והוא קיבל אישור עבודה. ככה, ישר, בלי בעיות, עיניינים ובלבולי שכל. אני, לפני קראתי ושמעתי כל כך הרבה זוועות על משרד הפנים, עד שלא היתה לי כמעט תקווה שנזכה לקבל את מה שאנחנו מבקשים, והייתי מוכנה נפשית להשפלות,ואולי אפילו להתחתן(מהסיבות הלא נכונות, נכון לעכשיו). אני לא מכחישה לרגע את העובדה הברורה לכולם, שמשרד הפנים הוא גוף סופר בירוקרטי, אפרורי וחסר לב לרוב, אבל שמחתי כל כך לראות שהם גילו הבנה לבקשה שלנו, למרות שהמקרה שלנו הוא לא שחור ולבן- אנחנו לא נשואים הרי, במיוחד בתקופה בה נכנסים בזרים פה באופן אינטנסיבי ביותר. אני לא יודעת, אולי זה מזל של ליפול על פקיד טוב, או אולי זה באמת הסיפור שלנו- של אהבה אמיתית, ושל קשר שרוצה לקבל את האפשרות להמשיך ולהתקיים באופן חוקי לפחות, בתוך כל הטירוף הזה, עם קצת תקווה...
ממש לא מזמן יצא לי להתקל בפורום המקסים הזה, ושבוע שעבר קרה דבר שאני אשמח לחלוק עם אנשים שיכולים להזדהות ולהבין את המשמעות הגדולה שלו בשבילנו. אני ואהובי (הקולומביאני!!!) הכרנו לפני קצת יותר משנה בכפר היפיהיפה בו הוא גר, על האוקיינוס הקאריבי. חיינו שם ביחד כ-4 חודשים, ואחר כך נאלצתי לעזוב מטעמי ויזה וחוסר כסף. במשך 5 חודשים קשים מנשוא של להיות בנפרד, ניסינו לרקום אלפי תכניות וחלומות על מקומות בהם נוכל לגור שנינו בשקט ושלווה.בסופו של דבר,עקב אילוצי המציאות, החלטנו הוא יגיע לפה, וננסה לראות איך הולך, העיקר לא להיות יותר בנפרד. הוא פה כבר 4 חודשים. בכניסה לארץ (שעלתה לנו בדם), הוא קיבל שהות לחודש אחד בלבד ולא ל-3 כמו כולם.אין מה לעשות, לא כל כך אוהבים פה קולומביאנים. לאחר חודש הוא עבר להתנדב בקיבוץ ושם הוארכה לו השהות ל-3 חודשים נוספים. אחרי חודשיים כמעט הוא עזב את הקיבוץ וחזר לגור איתי. הגשנו בקשה למשרד הפנים להארכת שהותו בארץ ומתן אישור עבודה. לפני כשבוע, אחרי חודש וחצי של המתנה, נקראנו למשרד הפנים. התקבלנו שם בחיוך, וללא יותר מדי שאלות דרכונו נחתם לחצי שנה נוספת (בינתיים) בארץ, והוא קיבל אישור עבודה. ככה, ישר, בלי בעיות, עיניינים ובלבולי שכל. אני, לפני קראתי ושמעתי כל כך הרבה זוועות על משרד הפנים, עד שלא היתה לי כמעט תקווה שנזכה לקבל את מה שאנחנו מבקשים, והייתי מוכנה נפשית להשפלות,ואולי אפילו להתחתן(מהסיבות הלא נכונות, נכון לעכשיו). אני לא מכחישה לרגע את העובדה הברורה לכולם, שמשרד הפנים הוא גוף סופר בירוקרטי, אפרורי וחסר לב לרוב, אבל שמחתי כל כך לראות שהם גילו הבנה לבקשה שלנו, למרות שהמקרה שלנו הוא לא שחור ולבן- אנחנו לא נשואים הרי, במיוחד בתקופה בה נכנסים בזרים פה באופן אינטנסיבי ביותר. אני לא יודעת, אולי זה מזל של ליפול על פקיד טוב, או אולי זה באמת הסיפור שלנו- של אהבה אמיתית, ושל קשר שרוצה לקבל את האפשרות להמשיך ולהתקיים באופן חוקי לפחות, בתוך כל הטירוף הזה, עם קצת תקווה...