רציתי לשתף

[משולקה]

רציתי לשתף

שלום לכן! אני הרבה שנים כאן, לצערי... אבל רק עכשיו החלטתי להירשם ולשתף כי רק אתן תבינו אמי נפטרה לפני שבע שנים עוד מעט ויש לי 2 ילדים בהם יצא לה לצפות רק מלמעלה

כולכן מכירות את הגעגועים המתגברים האלה כשקשה וכשחולים, אבל חוץ מזה יש לי גם קנאה וכעס לפעמים על כל מי שיש לה אמא שעוזרת ברגעים האלה גיסתי, שהיא די נחמדה אפילו, עומדת ללדת עכשיו בעזרת השם את הילד השני ואני באמת מאחלת לה רק את הדברים הכי נפלאים, אבל אני לא מצליחה להתגבר על הכעס הזה כלפיה... כי אני הייתי בלי אמא בשתי הלידות הקשות שעברתי ובלי אמא בתקופה שאחרי וחמותי כמובן לא עזרה. לבת שלה היא כמובן עוזרת וגם כשהיא כביכול מציעה עזרה פעם ב..., אני אומרת שאני מסתדרת, כי אמא שלי בטוח הייתה מסתדרת במקומי. בעלי כועס על היחס שלי לאחותו ואמא שלו למרות שגם הוא לא מהמעריצים הכי שרופים שלהן, בקיצור... מקווה שמישהי תבין אותי ותגלה לי איך להתגבר על הקנאה המעצבנת הזאת. שיהיה לנו סוף שבוע נעים!!!

 

[אשבל1]

משולקה, ברוכה הבאה לפורום

בין 1 ל 10 אני מבינה אותך 10

כל כך הרבה מגיעה למקום שאת נמצאת בו, וזה נכון שבמצבים מסויימים קשה יותר להתמודד עם תחושות אלו, ובתקופות אחרות קל יותר. אני מציעה קצת לשנות גישה, כשהחמות מציעה עזרה , תקבלי אותה בחיוך, (אני יודעת שלפעמים קשה לנו לקבל ויותר קל לתת...) זה גם עשוי להקל עלייך וגם יקרב בינה לבין ילדייך, אל תשכחי שהיא לא יודעת מה מתחולל בתוכך, לא היא ולא גיסתך לא שומעות את הסערה הפנימית הזו שכולנו מכירות , ועם הזמן היא פשוט תפסיק להציע ותהיי מאוכזבת יותר. הקינאה הזו נובעת מהצורך העז שלנו לחוות אמהות עם אמא שלנו, ולא זכינו לזה, צריך לחפש דרכים לתעל אותה, אם זה חיבוק לילדינו המקסימים שזכינו להם, ואולי לבעל , וגם סתם לפרגן לעצמנו שלמרות כל הקשיים אנחנו מצליחות ומתמודדות.. שולחת לך חיבוק , ונשמח לשמוע ממך..

 

[אור אורה]

קשה כשאול קנאה!

אין לי מושג מאיפה בדיוק בתנ"ך (מן הסתם) לקוח המשפט הזה. אבל, יופי לך שזיהית את זה. אמי נפטרה לפניי 12 כמעט 13 שנים. והיינו חברות טובות והיא עזרה לי המון. וחמותי ? קוטרית מעצבנת. עם פריצות דיסק כאלו ואחרות שמעולם לא רצה לעזור. לא שממש רציתי את עזרתה אבל, בכל זאת. את הסבתא שנשארת לפחות תעשי עם עצמך משהו. היא הייתה למשל, לוקחת את הילד הגדול שלי כשהיה קטן אליה ומכניסה אותו לסרט. אתן מבינות ? מכניסה ילד בן שש לבד לקולנוע ומחכה לו בחוץ. אחריי פעמיים שהבנתי שזה מה שהיא עושה אמרתי "תודה, אבל לא תודה". והיום ? כל הזמן קשה לה. היא בת 69. לא רוצה להדליק איתנו נרות חנוכה. כשבאים אליה אין לה סבלנות. והאמת ? שלקח לי זמן להבין שאני מקנאה. מקנאה שבכלל היא ישנה ואמא שלי לא. אבל, לא מבינה מהצד השני איך היא לא מצלצלת אלינו למשל כל יום. איך הילדים שלי לא מצלצלים אליה. רק אם אני מזכירה להם. ושוב השאלות, מה היה אילו... איך אני מתגברת ? אני מחייכת. מסתכלת איך היא לא יודעת... ואיך היא כן יודעת... שואלת את עצמי מה היה אם היו לה בנות. האם הייתה יותר קשובה גם לצרכים שלי ? ופשוט ממשיכה הלאה. אומרת לעצמי שזה רק לכמה שעות והיא הולכת הביתה. או שאני הולכת הביתה וזהו. ולא עושה עניין. אבל, אצלך הילדים הרבה יותר קטנים. אני מבינה אותך מאוד. אבל, אין לי לצערי עצה חכמה מאוד לתת לך. חיבוק גדול ושבת נעימה. תשמחי בטוב שיש לך. ויש לך הרבה טוב.

 

[משולקה]

עדיין עצבנית על חמותי

תודה אור אורה! לצערי, לא יכולה להגיד שעודדת אותי, אבל נחמד לדעת שלחמותי המכשפה יש עוד חברות בכת. מכל מיני סיפורים שאני שומעת הגעתי למסקנה שיש מועדון כזה של "חמות לכלה יתומה", שם הן יושבות וחושבות על דרכים איך לעצבן אותנו ולגרום לנו להרגיש עוד יותר רע. מה אתן אומרות?

 

[parents2b]

קראת את מחשבותיי

קשה לי. אני אחרי צינון קל. עם בני בן השנה וחצי בבית. רק מחפשת את קרבתה של חמותי. "דוחפת" את בני לידיה רק שתהיה שם בשבילו ולא רק עם מתנות. יש לי כ"כ הרבה לתת. כ"כ הרבה אהבה של בת לאם. אהבה חסרת גבולות, אמיתית , כנה. אהבה שאין לה לאן להתנקז. רוצה להעניק אהבה ולקבל אהבה. רוצה שהיא תטפל בי ותאהב אותי... אני בת נהדרת.. חסר רק פרט אחד חשוב... אמא. כ"כ מבינה אותך. מחבקת אותך/אתכן...