רציתי לשתף...
לא מזמן נכנסתי לפורום בבקשה לעזרה לגבי מוסד עבור אמא שלי. ואני חייבת להודות שוב לכולכם כי עזרתם לי מאד ונתתם לי עצות שמאד עזרו. פניתי למרכז שהציעו לי ומשם הפנו אותי למקומות רלוונטים. חלקכם תמכו בי במסרים. המשכתי לעקוב בפורום למרות שלא הייתי פעילה בו. לצערי לא הספקנו למצוא לאמא מקום. ההתדרדרות המשיכה והמשיכה וביום ראשון שעבר בבוקר מצאנו אותה ללא רוח חיים במיטתה. עוד לא הספיקה להגיע לגיל 67. זה היה קשה והיה נורא אבל אני חושבת שאולי אתם תוכלו להבין אותי ולא לשפוט אותי כשאומר שיחד עם זה היתה אפילו הקלה. אני יודעת שזה נורא להגיד אבל לפחות היא לא סבלה יותר. כי היו רגעים שהיא הביטה אלי בבושה כשהייתי מחליפה לה או מקלחת אותה והיה נראה לי שהיא מבינה שמשהו כאן בסדר הדברים אינו נכון. למרות מזרון האויר שהבאנו, החלו ממש כמה ימים לפני המוות, פצעי לחץ. כל הגוף כאב לה כי היא לא היתה זזה בזמן השינה. אלה לא היו חיים. אמא שלי, שהיתה כל כך פעילה, כלכך מלאת חיים, הפכה בתוך שנה וחצי לצל של עצמה. היא לא הספיקה גם לראות את הבן שגדל אצלי עכשיו בבטן. לא הספיקה לראות אותי עם נכד שיגיע ממני. לא הספקתי להראות לה אותו. בכל רגע שבו הייתי איתה אמרתי לה כמה שאני אוהבת אותה וכמה שהיא חשובה לי גם מבלי לדעת אם היא שומעת או מבינה אותי. אולי תפסתי איזה רגע של צלילות שיחזור מבעד למעטפת המחלה האיומה הזו. אבא שלי אמר לי שהיא באה אליו בחלום ואמרה לו שהיא היתה מאד חולה אבל עכשיו היא בסדר. מאד העסיק אותי כל השבעה הזו אם כשהיא מתה אז היא עלתה לשמיים עם המחלה ועכשיו היא מבולבת ולבד ולא יודעת מה קורה איתה ואין אף אחד ששומר עליה. שמחתי לגלות שהיא בסדר עכשיו. היא אמרה לאבא שלא אותה שקברו. כשקברנו אותה היא כבר לא היתה שם. היא הגיעה למקום יותר טוב. אמא, אני אוהבת אותך מאד. אני מצטערת שלא הצלחתי להציל אותך. ניסיתי. באמת שניסיתי. בכל הכח. אבל את נעלמת לי בין הידיים כמו להחזיק מים. אני מקווה שאת אכן במקום יותר טוב. מחייכת וצוחקת. מסתכלת עלינו ומרוצה מאיתנו. את היית האמא הכי טובה בעולם. את עדיין. אוהבת ליאת
לא מזמן נכנסתי לפורום בבקשה לעזרה לגבי מוסד עבור אמא שלי. ואני חייבת להודות שוב לכולכם כי עזרתם לי מאד ונתתם לי עצות שמאד עזרו. פניתי למרכז שהציעו לי ומשם הפנו אותי למקומות רלוונטים. חלקכם תמכו בי במסרים. המשכתי לעקוב בפורום למרות שלא הייתי פעילה בו. לצערי לא הספקנו למצוא לאמא מקום. ההתדרדרות המשיכה והמשיכה וביום ראשון שעבר בבוקר מצאנו אותה ללא רוח חיים במיטתה. עוד לא הספיקה להגיע לגיל 67. זה היה קשה והיה נורא אבל אני חושבת שאולי אתם תוכלו להבין אותי ולא לשפוט אותי כשאומר שיחד עם זה היתה אפילו הקלה. אני יודעת שזה נורא להגיד אבל לפחות היא לא סבלה יותר. כי היו רגעים שהיא הביטה אלי בבושה כשהייתי מחליפה לה או מקלחת אותה והיה נראה לי שהיא מבינה שמשהו כאן בסדר הדברים אינו נכון. למרות מזרון האויר שהבאנו, החלו ממש כמה ימים לפני המוות, פצעי לחץ. כל הגוף כאב לה כי היא לא היתה זזה בזמן השינה. אלה לא היו חיים. אמא שלי, שהיתה כל כך פעילה, כלכך מלאת חיים, הפכה בתוך שנה וחצי לצל של עצמה. היא לא הספיקה גם לראות את הבן שגדל אצלי עכשיו בבטן. לא הספיקה לראות אותי עם נכד שיגיע ממני. לא הספקתי להראות לה אותו. בכל רגע שבו הייתי איתה אמרתי לה כמה שאני אוהבת אותה וכמה שהיא חשובה לי גם מבלי לדעת אם היא שומעת או מבינה אותי. אולי תפסתי איזה רגע של צלילות שיחזור מבעד למעטפת המחלה האיומה הזו. אבא שלי אמר לי שהיא באה אליו בחלום ואמרה לו שהיא היתה מאד חולה אבל עכשיו היא בסדר. מאד העסיק אותי כל השבעה הזו אם כשהיא מתה אז היא עלתה לשמיים עם המחלה ועכשיו היא מבולבת ולבד ולא יודעת מה קורה איתה ואין אף אחד ששומר עליה. שמחתי לגלות שהיא בסדר עכשיו. היא אמרה לאבא שלא אותה שקברו. כשקברנו אותה היא כבר לא היתה שם. היא הגיעה למקום יותר טוב. אמא, אני אוהבת אותך מאד. אני מצטערת שלא הצלחתי להציל אותך. ניסיתי. באמת שניסיתי. בכל הכח. אבל את נעלמת לי בין הידיים כמו להחזיק מים. אני מקווה שאת אכן במקום יותר טוב. מחייכת וצוחקת. מסתכלת עלינו ומרוצה מאיתנו. את היית האמא הכי טובה בעולם. את עדיין. אוהבת ליאת
