קיפי הקיפוד האחד
New member
רציתי לעדכן
שהמצב כאן בדרום, שונה במקצת מהפעם הקודמת שבה רשמתי הודעה, עצובה טעונה ומאוד רגשית.... שמחתי לקבל את התגובות להודעה ההיא, ומצד שני אני בוחר להמשיך בחיים לצד החוסר.... אותו החלק החסר, החולה , החרד, המדוכא, השדוני... מצד אחד דיי נמאס ודיי שוחק להיות בצד ולחכות שהחיים יעברו לידי ומצד שני חסרה לי האקטיביות... החלטתי השבוע החלטה שהייתה דיי אמיצה מצד אחד אך מאוד נכונה מצד שני. להצטרף לקבוצה הסגו"לה בב"ש. ושם כמה שזה הפתיע אותי פגשתי אנשים כל כך רגילים , שבניגוד לקבוצה הקודמת ואולי כהמשך למפגש הפורום האחרון שבו אמרתי לאחריו שדי נרתעתי, אז פתאום אני רואה חבורה של אנשים , גברים , הומואים שהדבר היחיד שמסגיר את היותם הומואים הוא ישיבתם בחדר הקבוצה [משהו מוזר יצא לי אבל לא משנה.. מי שהבין הבין..] מי שלא מכיר את הקבוצה הסגו"ל של ב"ש היא קבוצת הסטודנטים[טוב לא רק] הגאים של ב"ש., ולקח לי זמן למצוא את המקום שלא לדבר על הכוחות שהייתי צריך לגייס כדי ללכת לשם, ולהגיע לרחוב וללכת לכיוון ההפוך כדי לגלות שהמבנה נמצא בסוף הרחוב בכיוון ההפוך, מעבר לתחושות הגופניות המציפות עם רגליים כבדות, לב שדופק חזק מאוד ואני ממשיך ולא נכנע לשד שאומר להתקפל ולחזור, אם כבר אני כאן, אני אמצא את המקום. בהגעתי, הופתעתי כמה וכמה פעמים , ראשית שהחדר מלא באנשים, שנית שכולם שם נורמלים , [אולי המפגשי פורום ואולי דברים אחרים המוקרנים החוצה ממני , דברים שנסגרו בתוכי], רגילים ומעבר לSETING אין משהו שמחשיד... דיברנו על זוגיות , העלו שם את הנושא של זוגיות פתוחה והאמת עכשיו אני נזכר ברותם מהפעילות שלא הייתי בה שלקוחה מהפורום החיפאי, הופתעתי גם מהפתיחות ומהטבעיות ללא צביעות, ללא שינוי בטונציה הדיבורית [שנתקלתי בקבוצה בת"א], ובעיקר קבלה ללא תנאי. מהמפגש האחרון איתכם ובמיוחד במפגש במסעדה, היה חלק מעניין שרק היום לאחר תגובתו של STARFLED [נו נדב, הבנתם], הבנתי בעיקר את הרצון שלו לשמוע אותי גם כשאני עצמי מבטל את עצמי ואומר שלא אמרתי כלום "כלום" ואז הוא לחץ וחזרתי על המשפט שלא שמע והתקרה [טוב זה היה בחוץ, שמיים], לא נפלו... אני מציין זאת משתי סיבות עיקריות : הראשונה מי ש"נעל" את נעליי וטעם מהמקום הזה יכול גם ממרומי מקומו היום להושיט יד ולהתעקש שאומר את מה שרציתי וזה לכשעצמו לא מובן מאליו , ושנית כי הסיטואציה אומנם הייתה שונה [מבחינת הדמויות הפועלות], אך שוב מצאתי את עצמי מבטל את מה שאמרתי ב"כלום" דלא הובך , שלא יראו בי את הטיפש התורן, או הטמבל או האלוהים יודע מה... וכאן בסיטואציה הזו לא היה מי שיושיט את היד וגם כשרצו שאחזור על דבריי חזרתי אך הבנתי שמה שאמרתי נפל על סביבה שלא רצתה להבין.... ואולי אפשר להביט השבוע על מה שקרה בו כעל נקודת אור להמשך, למצוא את הסביבה המוגנת והנוחה שנותנת המסגרת החדשה שטוב לי בה, כטעם להמשיך בדרך ולדעת שמפעם לפעם המפגשים יהיו יותר מהנים ויותר קולחים...אבל חשוב מכל, נראה שזו הפעם הראשונה שפגשתי הומואים ולא אבחנתי או קטלגתי אותם ככאלו כי אולי לא היו סימנים חיצונים ומה שיותר הגיוני, שאף פעם לא היו סימנים חיצונים אלא אני לא הסכמתי לראות את עצמי כשייך להגדרה ההומואית ואילו עכשיו לאחר בשלות של שנה וקצת יותר אני רואה בזה משהו טבעי ולא מחפש צידוקים או זיהויים שניתן או לא , למצוא, כי לא רק שלרוב אני טועה [מסווג הומואים ובסוף מתברר כי הם סטרייטים או שהם עדיין חוששים ממני...] אלא שמי שכן לא ניתן לדעת עליו וזאת ראיתי במפגש ביום שני בב"ש עם הסטודנטים ומי שלא .... עם מי שכן שוחחתי באותו מפגש היו שניים, זוג שאחד מהם עשה לי קצת היכרות איתו בשאלות כאלו ואחרות ועם מנחה הקבוצה שאמרו לי שהוא גם מנהל הסניף, שהוא אחלה אדם, בכלל נדמה שכאן בב"ש האוירה מאוד שונה מהאווירה הפוליטית השוררת באגודה בת"א. והוא עושה רושם מאוד נחמד ורוצה לעזור. היה שם מישהו נוסף שלא הופתעתי לראותו ואף שמחתי לראותו והוא מבין אלו שהכרתי לפני בזכות נטייתו המינית והוא דיי שאל לשלומי והרגשתי קצת דאגה אבהית ממנו.... המעניין, וזה לא פעם ראשונה שאומרים לי את זה או שאני מרגיש זאת, זה שיש לי גם בהיעדר המילים ובזכותן נוכחות מסויימת, אני למשל לא זוכר תמיד פרצופים , אבל היום כישבתי ליד מישהו בסדנא מסויימת, והייתה מטלה לארגן זמן ושאלתי מה קורה עם התחייבויות לא לימודיות או עבודה , ואז המישהו אומר לי שיש לסמן בלו"ז את סגו"ל ולא לאחר, לא הבנתי מה אמר, הוא חזר שוב ואז התברר כי גם הוא היה שם וזכר אותי והכיר בזכות שלי... כמה שזה מצחיק או אירוני אבל יש לי קיום , ויש לי מקום ואפילו מקום אוהד.... אז יש עייפות חרדה דיכאון חוסרערך, אבל יש גם צד בריא שרוצה לחיות ואולי חשוב מכל, חשוב לחיות ולראות במפגשים האלו מחוייבות כמו המפגשים הטיפולים אחת לשבוע.. שכן העתיד והחיים הבריאים שלי חשובים יותר מהמחלה , החולי הלימודים ושאר הדברים.... אני יכול לומר ולהלחיץ עצמי שהלימודים חשובים ביותר, לא נכון, לא כ"כ מסכים החיים שלי חשובים יותר והלימודים מוקם שני ולא אחרת.. אני לא חייתי מזה תקופה ארוכה [אולי מאז ומתמיד?] ואילו עכשיו אני רוצה לחיות להיות בעל ערך ושווה לפחות בשבילי... סליחה על החפירה
שהמצב כאן בדרום, שונה במקצת מהפעם הקודמת שבה רשמתי הודעה, עצובה טעונה ומאוד רגשית.... שמחתי לקבל את התגובות להודעה ההיא, ומצד שני אני בוחר להמשיך בחיים לצד החוסר.... אותו החלק החסר, החולה , החרד, המדוכא, השדוני... מצד אחד דיי נמאס ודיי שוחק להיות בצד ולחכות שהחיים יעברו לידי ומצד שני חסרה לי האקטיביות... החלטתי השבוע החלטה שהייתה דיי אמיצה מצד אחד אך מאוד נכונה מצד שני. להצטרף לקבוצה הסגו"לה בב"ש. ושם כמה שזה הפתיע אותי פגשתי אנשים כל כך רגילים , שבניגוד לקבוצה הקודמת ואולי כהמשך למפגש הפורום האחרון שבו אמרתי לאחריו שדי נרתעתי, אז פתאום אני רואה חבורה של אנשים , גברים , הומואים שהדבר היחיד שמסגיר את היותם הומואים הוא ישיבתם בחדר הקבוצה [משהו מוזר יצא לי אבל לא משנה.. מי שהבין הבין..] מי שלא מכיר את הקבוצה הסגו"ל של ב"ש היא קבוצת הסטודנטים[טוב לא רק] הגאים של ב"ש., ולקח לי זמן למצוא את המקום שלא לדבר על הכוחות שהייתי צריך לגייס כדי ללכת לשם, ולהגיע לרחוב וללכת לכיוון ההפוך כדי לגלות שהמבנה נמצא בסוף הרחוב בכיוון ההפוך, מעבר לתחושות הגופניות המציפות עם רגליים כבדות, לב שדופק חזק מאוד ואני ממשיך ולא נכנע לשד שאומר להתקפל ולחזור, אם כבר אני כאן, אני אמצא את המקום. בהגעתי, הופתעתי כמה וכמה פעמים , ראשית שהחדר מלא באנשים, שנית שכולם שם נורמלים , [אולי המפגשי פורום ואולי דברים אחרים המוקרנים החוצה ממני , דברים שנסגרו בתוכי], רגילים ומעבר לSETING אין משהו שמחשיד... דיברנו על זוגיות , העלו שם את הנושא של זוגיות פתוחה והאמת עכשיו אני נזכר ברותם מהפעילות שלא הייתי בה שלקוחה מהפורום החיפאי, הופתעתי גם מהפתיחות ומהטבעיות ללא צביעות, ללא שינוי בטונציה הדיבורית [שנתקלתי בקבוצה בת"א], ובעיקר קבלה ללא תנאי. מהמפגש האחרון איתכם ובמיוחד במפגש במסעדה, היה חלק מעניין שרק היום לאחר תגובתו של STARFLED [נו נדב, הבנתם], הבנתי בעיקר את הרצון שלו לשמוע אותי גם כשאני עצמי מבטל את עצמי ואומר שלא אמרתי כלום "כלום" ואז הוא לחץ וחזרתי על המשפט שלא שמע והתקרה [טוב זה היה בחוץ, שמיים], לא נפלו... אני מציין זאת משתי סיבות עיקריות : הראשונה מי ש"נעל" את נעליי וטעם מהמקום הזה יכול גם ממרומי מקומו היום להושיט יד ולהתעקש שאומר את מה שרציתי וזה לכשעצמו לא מובן מאליו , ושנית כי הסיטואציה אומנם הייתה שונה [מבחינת הדמויות הפועלות], אך שוב מצאתי את עצמי מבטל את מה שאמרתי ב"כלום" דלא הובך , שלא יראו בי את הטיפש התורן, או הטמבל או האלוהים יודע מה... וכאן בסיטואציה הזו לא היה מי שיושיט את היד וגם כשרצו שאחזור על דבריי חזרתי אך הבנתי שמה שאמרתי נפל על סביבה שלא רצתה להבין.... ואולי אפשר להביט השבוע על מה שקרה בו כעל נקודת אור להמשך, למצוא את הסביבה המוגנת והנוחה שנותנת המסגרת החדשה שטוב לי בה, כטעם להמשיך בדרך ולדעת שמפעם לפעם המפגשים יהיו יותר מהנים ויותר קולחים...אבל חשוב מכל, נראה שזו הפעם הראשונה שפגשתי הומואים ולא אבחנתי או קטלגתי אותם ככאלו כי אולי לא היו סימנים חיצונים ומה שיותר הגיוני, שאף פעם לא היו סימנים חיצונים אלא אני לא הסכמתי לראות את עצמי כשייך להגדרה ההומואית ואילו עכשיו לאחר בשלות של שנה וקצת יותר אני רואה בזה משהו טבעי ולא מחפש צידוקים או זיהויים שניתן או לא , למצוא, כי לא רק שלרוב אני טועה [מסווג הומואים ובסוף מתברר כי הם סטרייטים או שהם עדיין חוששים ממני...] אלא שמי שכן לא ניתן לדעת עליו וזאת ראיתי במפגש ביום שני בב"ש עם הסטודנטים ומי שלא .... עם מי שכן שוחחתי באותו מפגש היו שניים, זוג שאחד מהם עשה לי קצת היכרות איתו בשאלות כאלו ואחרות ועם מנחה הקבוצה שאמרו לי שהוא גם מנהל הסניף, שהוא אחלה אדם, בכלל נדמה שכאן בב"ש האוירה מאוד שונה מהאווירה הפוליטית השוררת באגודה בת"א. והוא עושה רושם מאוד נחמד ורוצה לעזור. היה שם מישהו נוסף שלא הופתעתי לראותו ואף שמחתי לראותו והוא מבין אלו שהכרתי לפני בזכות נטייתו המינית והוא דיי שאל לשלומי והרגשתי קצת דאגה אבהית ממנו.... המעניין, וזה לא פעם ראשונה שאומרים לי את זה או שאני מרגיש זאת, זה שיש לי גם בהיעדר המילים ובזכותן נוכחות מסויימת, אני למשל לא זוכר תמיד פרצופים , אבל היום כישבתי ליד מישהו בסדנא מסויימת, והייתה מטלה לארגן זמן ושאלתי מה קורה עם התחייבויות לא לימודיות או עבודה , ואז המישהו אומר לי שיש לסמן בלו"ז את סגו"ל ולא לאחר, לא הבנתי מה אמר, הוא חזר שוב ואז התברר כי גם הוא היה שם וזכר אותי והכיר בזכות שלי... כמה שזה מצחיק או אירוני אבל יש לי קיום , ויש לי מקום ואפילו מקום אוהד.... אז יש עייפות חרדה דיכאון חוסרערך, אבל יש גם צד בריא שרוצה לחיות ואולי חשוב מכל, חשוב לחיות ולראות במפגשים האלו מחוייבות כמו המפגשים הטיפולים אחת לשבוע.. שכן העתיד והחיים הבריאים שלי חשובים יותר מהמחלה , החולי הלימודים ושאר הדברים.... אני יכול לומר ולהלחיץ עצמי שהלימודים חשובים ביותר, לא נכון, לא כ"כ מסכים החיים שלי חשובים יותר והלימודים מוקם שני ולא אחרת.. אני לא חייתי מזה תקופה ארוכה [אולי מאז ומתמיד?] ואילו עכשיו אני רוצה לחיות להיות בעל ערך ושווה לפחות בשבילי... סליחה על החפירה
