JustSomeone00
New member
רציתי לבקש משהו..
אני רוצה לספר לכם קצת על עצמי. אני בת 17 אבל מרגישה יותר. מגיל קטן נאלצתי לעבור מתמימות לבגרות. ההורים שלי לא היו בדיוק הורים.. מאז שאני זוכרת עצמי היו הרבה ריבים.. צעקות, קללות וגם כמה פעמים מכות. אם זה בינהם או אם זה אליי או לאחים שלי. עד גיל 10 בערך ההורים שלי היו מכים אותי, בדרכים ובאמצעים שאני מעדיפה לא לדבר עליהם בכלל. ההוא שכביכול נחשב אבא שלי (רק מבחינה ביולוגית לא מעבר) יום אחד הרביץ לאמא שלי ושבר לה את הלסת, מולי. הייתי בת 6 וזאת תמונה שתמיד תלווה אותי.. אמא שוכבת שם מעולפת ומדממת ואני שבטוחה שכבר אין לי אמא. מפה לשם אמא הייתה בבית חולים לתקופה ארוכה ונאלצה לאכול רק עם קשית במשך שנה וההוא ישב בכלא שנה וחצי. אמא החזירה אותו לבית ונשארה איתו. וזה לא הפסיק. הקללות הריבים, האיומים , הנסיונות שוב, לפגוע בה. מאז אני באמצע מגנה על אמא מהפחד לראות שוב את אותה התמונה מאותו הלילה..
אני לא יפרט את ההשלכות של כל המצב הזה עליי כיום, אבל אני סובלת מהרבה חרדות וטראומות שמשפיעות עליי עד היום. בגדול לא קיבלתי הרבה תשומת לב מההורים, הם היו שם יותר מבחינה חומרית מאשר מבחינה רגשית כמו שילד הכי צריך.. אני לא יכולה אפילו לתאר איך זה לחיות עם המצב התמידי הזה של לחפש אולי תחליף למשהו שלא היה לי, לאהבה של הורים, לבית בטוח ומקום מוגן שאני ירגיש בו בטוחה.. לא מצאתי מקום כזה וכנראה גם לא אמצא עד היום שבע״ה אני בעצמי יקים לי מקום ומשפחה כזאת. וכל ההקדמה הזאת רק בשביל לבקש ממכם, ההורים, בבקשה אל תפגעו בילדים שלכם, לא פיזית לא נפשית. אם אתם שמים לב להתפרצויות חוזרות אצלכם תתטפלו בעצבן ואל תהיו מסוג ההורים שלי שהיו מוציאים הכל על הילדים שלהם. תשבו עם הילדים שלכם ואל תתנו להם לרגע לחשוב שהם לבד , תחבקו ותאהבו אותם, תתעניינו בהם.. ותנסו למנוע את זה שיהיו בעולם עוד ילדים שירגישו כמוני..
אני רוצה לספר לכם קצת על עצמי. אני בת 17 אבל מרגישה יותר. מגיל קטן נאלצתי לעבור מתמימות לבגרות. ההורים שלי לא היו בדיוק הורים.. מאז שאני זוכרת עצמי היו הרבה ריבים.. צעקות, קללות וגם כמה פעמים מכות. אם זה בינהם או אם זה אליי או לאחים שלי. עד גיל 10 בערך ההורים שלי היו מכים אותי, בדרכים ובאמצעים שאני מעדיפה לא לדבר עליהם בכלל. ההוא שכביכול נחשב אבא שלי (רק מבחינה ביולוגית לא מעבר) יום אחד הרביץ לאמא שלי ושבר לה את הלסת, מולי. הייתי בת 6 וזאת תמונה שתמיד תלווה אותי.. אמא שוכבת שם מעולפת ומדממת ואני שבטוחה שכבר אין לי אמא. מפה לשם אמא הייתה בבית חולים לתקופה ארוכה ונאלצה לאכול רק עם קשית במשך שנה וההוא ישב בכלא שנה וחצי. אמא החזירה אותו לבית ונשארה איתו. וזה לא הפסיק. הקללות הריבים, האיומים , הנסיונות שוב, לפגוע בה. מאז אני באמצע מגנה על אמא מהפחד לראות שוב את אותה התמונה מאותו הלילה..
אני לא יפרט את ההשלכות של כל המצב הזה עליי כיום, אבל אני סובלת מהרבה חרדות וטראומות שמשפיעות עליי עד היום. בגדול לא קיבלתי הרבה תשומת לב מההורים, הם היו שם יותר מבחינה חומרית מאשר מבחינה רגשית כמו שילד הכי צריך.. אני לא יכולה אפילו לתאר איך זה לחיות עם המצב התמידי הזה של לחפש אולי תחליף למשהו שלא היה לי, לאהבה של הורים, לבית בטוח ומקום מוגן שאני ירגיש בו בטוחה.. לא מצאתי מקום כזה וכנראה גם לא אמצא עד היום שבע״ה אני בעצמי יקים לי מקום ומשפחה כזאת. וכל ההקדמה הזאת רק בשביל לבקש ממכם, ההורים, בבקשה אל תפגעו בילדים שלכם, לא פיזית לא נפשית. אם אתם שמים לב להתפרצויות חוזרות אצלכם תתטפלו בעצבן ואל תהיו מסוג ההורים שלי שהיו מוציאים הכל על הילדים שלהם. תשבו עם הילדים שלכם ואל תתנו להם לרגע לחשוב שהם לבד , תחבקו ותאהבו אותם, תתעניינו בהם.. ותנסו למנוע את זה שיהיו בעולם עוד ילדים שירגישו כמוני..
