רע לי

[בוזיקית]

רע לי

מחר שנה לפי התאריך הלועזי. והיום יש לי בדיקה באותו בית חולים. שוב לראות את המקום בו אזלו הכוח, החמצן והחיות מאמא הכל כך עליזה וצעירה. פוף. אין יותר אמא. הבטן שלי מתהפכת. רע לי כאילו אני הולכת לאבד אותה שוב. ושוב אני צריכה לראות את המחלקה שבה נפחה את נשמתה בזרועותי. אני מסממת את עצמי באוכל ומונעת מעצמי שינה בכוונה כדי להיות אטומה ומאובנת, ולא להרגיש. הבטחתי להיות חזקה. אמא מתה והעולם כמנהגו נוהג. השמיים כחולים מתמיד, אנשים ממשיכים במירוץ אחר הזמן. אפילו בבית הקברות הזמן לא עומד מלכת. עוד שכנות יש לאמא בשורה. כביש חדש נסלל שם, חסל סדר הדיונות שהיו שם. גם את הפרחים שלנו נשא הרוח או שמישהו גנב. מצבה בצורת לב ועליה חרות "אמא" ופרח צבעוני. התעקשתי על צבעוני כי זה מה שאמא אהבה. אדום וירוק. החיים. ולכל מי שאומר שעשתה את שלה והגיע זמנה אני מאחלת להרגיש אותו דבר. לפעמים בסתר לב גם אני רוצה למות. רק לפעמים. נחנקת. אל תדאגו אני לא אתאבד!

 

[מיקימק]

בוזיקית

נכון זה מדהים שהכל חוזר למקומו? גם אני לפעמים מסתכלת על דברים ולא מבינה איך הכל מתנהל אותו הדבר...ואמא שלי איננה, אבל אלו החיים. אין לי מה להגיד כדי לנחם, רק שתהיי חזקה (הקלישאה שכולם משתמשים בה) ושבאמת את נשמעת אחלה לפי מה שאת כותבת פה. יהיה טוב, באמת צריך להאמין שיהיה טוב ואולי אפילו כבר טוב? רק בריאות....

 

[נוצה Sגולה]

בוזיקית שלי../images/Emo42.gif

אין לי הרבה מילים לנחמה, העצב הזה נוראי, משתק, שורף, מה אוכל לומר מעבר להבנה ולהזדהות... אוהבת אותך, שולחת חיבוק ענק, ליבי איתך, תני לעצמך להרגיש אותי .. הולכת איתך.. חושבת עליך כל הזמן... את נפלאה באהבתך, נתינתך, אשיותך.. זכות לי להיות חברה שלך.. יד ביד איתך

 

[BooBee]

להרוס קל יותר מלבנות

בוזיקית יקרה, המצב שאת מתארת כאן בלתי נסבל, אני לא מקנאה בך על מה שאת עוברת. אולם, אין לי מה לומר לך מלבד שאת צריכה לחשוב קצת יותר חיובי ולהתחיל לקחת את עצמך בידיים ולטפל בעצמך. אני מתנצלת מראש אם אני נשמעת קצת פטרנוית, אבל את צריכה לזכור שאני כאן בצד שלך, בעדך לגמרי, ומכירה מקרוב מאוד את התחושות הקשות שאת מתארת כאן, הדכאונות וההרגשה המזופתת והמצב שבו נשאבים לתוך חור שחור אכזרי, שאם לא נלמד לעצור את עצמנו בזמן, נשאב לתוכו לגמרי והדרך חזרה תהיה קשה יותר ככל שיעבור הזמן. לא להרגיש זו הדרך שלך להתמודד עם הקושי היומיומי שלך, וזה מובן מאוד. אבל תשמעי, ככל שתדחיקי יותר ויותר, כך יקשה עלייך לחזור לדרך הנכונה עבורך. את מתארת כאן מזה שבועות ארוכים, מצב דכאוני, שלא צריך להיות פסיכולוג מוסמך בשביל לאבחן אותך.... את מספרת שאת מסממת את עצמך עם אוכל, בעבר סיפרת שאין לך חשק להתקלח. ותראי איזה מחיר את משלמת בכך שאת החלטת לא להרגיש, למרות שהבטחת להיות חזקה. תשמעי, להיות חזקה זה להכיר בחולשות שלך, ולא להתעלם מהן. להיות חזקה זה להיות בטוחה בעצמך ולבקש תמיכה ועזרה מקצועית ממי שרק אפשר. בא לי להגיד לך "תצאי מזה!", אבל אני יודעת שזה לא עוזר, שאנחנו היחידים שיכולים לעזור לעצמנו, כשנבחר לעשות זאת. הידיעה שהעולם כמנהגו נוהג יכול בהחלט להיות קשה מנשוא. אני זוכרת את עצמי בסמוך למותה של אחותי, גם שנתיים אחרי מותה. גם לי היו תקופות של כאבים עצומים וקושי להודות בעובדה המצערת שהיא לא תחזור, לא משנה כמה אני אצרח הכי חזק, או כמה אני אשתדל. אחותי מתה ודבר לא יחזיר אותה. אבל ההחלטה שקיבלתי היא לא למות יחד איתה. לא להתנהל כמו זומבי, לא להרשות לעצמי ליפול למקומות החשוכים האלה, שהדרך חזרה מהם קשה יותר מהנפילה עצמה. אני מקווה שהמילים שלי לא קשות לך מידי, ואני מקווה גם שהן יעוררו אותך ויגרמו לך לקחת אחריות מלאה על הקורה לך. החיים שלנו מצויים בידיים שלנו, ואנחנו נבחר בעצמנו על מה הם יהיו, בין אם מדובר באכזבה מרה אחת וארוכה, ובין אם בניצוצות של שמחת חיים שלאט לאט יתגברו ויהפכו למציאות חדשה. את זו שבוחרת איך לחיות, ואת זו שבוחרת איך להסתכל על הנסיבות המצערות שנקלעת לתוכן. את זו שתחליט איך יראו חייה, כמה היא תאכל ומה היא תבחר להרגיש, בזמן המתאים, במקום הנכון.. אני מזמינה אותך לבחור מחדש בחיים שלך, לקחת את עצמך בידיים ובכל פעם שהמחשבות הרעות צצות, להשתדל להחליפן במחשבות חיוביות ואמיצות. שלך, בחיבוקים גדולים ועוטפים, רויטל.

 

[meshi4]

../images/Emo24.gif הפעם הראשונה

תמיד קשה.אבל אין ברירה חייבים לעבור את זה. לא מזמן אמי שתחיה עברה ניתוח.נסעתי עם שני אחיי ללוות אותה ביום הניתוח.כל כך היה לי קשה.הדמעות בעיניים[באותו בית חולים שבעלי זל' היה]אחכ' ללוות אותה לאותו חדר הניתוח.ההמתנה הארוכה.כל התחושות חזרו אלי. לא מזמן ביקרתי חולה סרטן.אתם מתארים לעצמכם איזה קושי זה.שנינו בוכים.חשבתי לעצמי:"איזה עידוד אני נותנת" עבר זמן שלא יכולתי לבקר.לבסוף אזרתי אומץ אחרי תקופה ארוכה לבקר שוב.אחרי כמה ימים אמרו לי שהוא כל כך שמח שבאתי.והתפלא שלא באתי תקופה ארוכה.האמירה הזאת דירבנה אותי להמשיך לבקר .דמעות וצחוק יש בינינו.אני חושבת שהוא מרגיש שאני מאוד מבינה ומזדהה עם הכאב הפיזי והנפשי שלו. כשהלכתי אמר לי:"תרגישי חופשי לבוא .אל תבכי" איך לא יקרע הלב כשהוא אמר לי:"למה הרוע הזה?למה לא נותנים לי כדור כדי שאמות" אז אלו הם החיים.

 

[בוזיקית]

לעזאזל

כל הסבל הזה לחינם. נסעתי. יצאתי מוקדם מהעבודה. אוטובוסים. חם. הגעתי. באתי לקבלה - והגורל צוחק לי בפרצוף - אין רופא! מה זאת אומרת לא ידעת? שלחנו לך מכתב ושינינו לך את התור! מה זאת אומרת לא קיבלת? בעיה שלך! טוב אז תנו לי לדבר עם רופא אחר, אין לי טיפול, ומה שיש לי עושה לי לא טוב! אבל אין רופא עכשיו! לא מעניין אותי! אתם לא יודעים מה עברתי כדי להגיע לפה! שני אוטובוסים! מריבות עם הבוס מלפני חודש עד שאישר לי לצאת מוקדם! לבוא ולראות שוב את המקום שבו אמא מתה בדיוק לפני שנה ובסוף אין רופא? לעזאזל!!! אין רופא אחר! לא מעניין אותי, פישלתם, תימצאו פיתרון! לא אנחנו פישלנו, זה רשות הדואר... טוב, איך מקדמים את זה? חבל לי על העצבים! טלפון לרופא תורן. לרופא אין זמן. הוא ניגש. רואה אותי בחצי פה, מתנצל, צועק על המזכירות שפישלו וקצת גורם לי להרגיש טוב יותר, ואומר לי שהוא מצטער אבל הוא חייב, פשוט חייב ללכת, קראו לו קריאת חירום והוא לא יכול לדבר איתי, מקסימום לתת לי מרשם. אבל זה לא מה שאני צריכה! באתי לדבר על התרופות שלא עושות לי טוב! מצטער, אין לו זמן אבל הוא מוכן לקבל אותי מחר בבוקר או מחרתיים בצהריים. אז מה, שוב לבקש מהבוס לצאת? הוא לא יסכים! או שהוא יסכים וישגע אותי אחר כך מרוב טובות שאהיה חייבת להחזיר! טוב, העיקר שיסכים... אני אומרת "בסדר", מדברת עם הבוס, הוא נאנח ומסכים. עוד יומיים שוב אני שם. שוב לראות את המקום הארור הזה מול העיניים. וזה גם לא הרופא שלי בכלל. שוב אני אצטרך לספר הכל. שוב להסתגל אולי לתרופה חדשה. די, אין לי כבר כוח. אני סוחבת סוחבת סוחבת. מחר שנה בדיוק מהתאריך הלועזי. ביום כיפור 5 שנים למותה של סבתא שלי לפי התאריך העברי. עוד פחות מ - 3 חודשים אזכרה מס' 14 לאבא. אני מוקפת במוות, ועדיין מסוגלת לראות את החיים. את בוזיק המקסים שלי. את סויה החמודה. ולפעמים, קצת קצת לפעמים, רוצה להיות מסוגלת גם לראות טיפה אותי...

 

[פחיחצה]

תרגישי טוב..

כמה שאפשר.. ומשתתפת בצערכ..

 

[עינבל פנ]

חושבת עליך

הי בוזי. אני קוראת הרבה ממה שאת כותבת בפורום. וכואב לי. אני חושבת עלייך לפעמים. לאמא שלה בוודאי שאין תחליף והעולם הוא אחר בלעדיה. אין בכלל ספק. אבל בוזי, תתאבלי, תכאבי, רק אל תשכחי שאת ואמא שלך זה לא אותו דבר. אתן לא ישות אחת. אתן נפרדות. אמא שלך, הגוף מת אבל נשמתה חיה ופועמת, בתוכך, בתוך האנשים שאהבו אותה. בוזי, הגוף שלך חי, אל תהרגי את נשמתך. אל תשכחי את החיים שלך, אל תשכחי את האנשים האחרים שלא יהיו מה שאמא שלך היתה בשבילך, אבל יכולים להיות משהו אחר, משהו טוב. תראי כמה פה בפורום אוהבים אותך. אני בטוחה שאם היינו מכירים אותך יותר, לא וירטואלית, היינו אוהבים אותך אף יותר. חושבת עלייך ענבל

 

[בוזיקית]

תודה לכל מי שהגיב לי ותוספת

ולענבל תשובה - את ממש צודקת. לפעמים אני פשוט מרגישה שאני פועלת מתוך המוח של אמא שלי, בניגוד למה שהייתי עושה אילו היתה עדיין בחיים. וזה מפחיד. ואני מתעללת בעצמי ופוגעת בעצמי - מונעת מעצמי שינה בכוונה, מידרדרת בעבודה, המצב הבריאותי שלי לא טוב, אני דוחסת לתוכי כמויות עצומות של אוכל, והכל כדי לא להרגיש אפילו את קצה קצהו של הכאב. לא מסוגלת להתמודד עם זה עדיין, היום, בדיוק שנה אחרי, לפי התאריך הלועזי. כל הזמן רע לי, ואני מבינה כבר שזה המצב הטבעי שלי, ואם פתאום חלילה אני מרגישה טוב לאיזה שבריר שנייה, ישר אני תוקפת את עצמי שכבר לא יהיה לי חשק להרגיש טוב. זה די עובד בינתיים. ורק בקשה אחת קטנה, במיוחד מרויטל המקסימה - אני כותבת כאן בעיקר כדי לשפוך את הלב בקרב אנשים שעברו / עוברים דברים דומים, וכמובן גם כדי לתמוך ולחזק. אני לא באה לפה כדי לקבל הטפות או ביקורת ובעיקר לא כדי לשמוע שאני צריכה "לקחת את עצמי בידיים". זה טיפה גורם לי להרגיש לא נוח, כאילו אני מרחמת על עצמי וכל מה שדרוש לי זה דירבון. אז זהו, שזה לא עובד אצלי ככה, מה לעשות. אני ממש, אבל ממש לא מרחמת על עצמי. אני מכירה בכך, שמצבי יכול היה להיות גרוע הרבה יותר אלמלא היה לי, למשל, איפה לגור, או אלמלא היתה לי עבודה. אני מכירה בהחלט בטוב שבחיי. אבל רישמית אני לוקה בדיכאון - לא דיכאון מאז'ורי פתולוגי, אלא מה שנקרא בשפת הפסיכיאטרייה "קווים דכאוניים חרדתיים באישיות" וכמובן דיכאון תגובתי שהוא תגובה טיפה מופרזת לאבל, כלומר, אצלי התגובות קצת יותר מופרזות מהנורמה, אך בהחלט לא מחלת נפש, אלא הפרעה והיא מטופלת. עם זאת, אני חייבת להסביר, שכמו שאי אפשר להגיד לחולה סוכרת "יאללה, תפסיק להפגיז עם כאלה רמות סוכר, קח את עצמך בידיים" או להגיד לחולה סרטן "יאללה, קח את עצמך בידיים, כולה גידול" (וההקצנה מכוונת) גם לי אי אפשר להגיד "יאללה קחי את עצמך בידיים וצאי מזה". זה לא בשליטתי, לפחות לא כרגע, ואני לפחות דואגת לקבל טיפול. אז נכון שכרגע אני לא מאוזנת תרופתית, ויש בעייה עם מצבת כוח האדם במרפאה בה אני מטופלת, כך שיוצא שאני לא מאוזנת בערך 3 שבועות, אבל גם זה ב"ה יעבור ואני אופטימית, אחרת לא הייתי כאן. מה שחשוב - שאני לא אובדנית. הדבר האחרון שמתחשק לי לשמוע כרגע זה ביקורת, גם אם היא באה ממקום טוב, ואני מאמינה שהכוונות שלך רק טובות ומכל הלב. זה גורם לי להיכנס למיגננה, להרגיש אשמה (עוד יותר מכפי שאני מרגישה בלאו הכי) וזה גורם לי להתכנס בעצמי יותר ולשתוק. ואני לא רוצה להרגיש ככה. יש לי מטען מספיק כבד גם בלי זה. מצטערת, זו ההרגשה שלי, ונמאס לי להתנצל על תחושותיי. כמובן שאם אשאל את דעתכם או ארצה להתייעץ בנוגע למשהו פרקטי אני אציין זאת מפורשות. בינתיים עשו לי טובה ואל תזכירו לי שהשמיים כחולים והציפורים מצייצות ויש אנשים שסובלים יותר ממני. במחילה, אני יודעת את כל זה. זה עדיין לא משפר את ההרגשה שלי. לפעמים מה שכן משפר אותה זה לפרוק מעלי את המטען הזה בכתיבה, כפי שאני עושה כאן ובמקומות אחרים, למשל, ולקבל תגובות ממקום אמפתי - לא מרחם, אבל גם לא מבקר או שופט. מקווה שהייתי ברורה. תודה על ההקשבה וסליחה אם פגעתי פה במישהו (יום כיפור מתקרב, אתם יודעים...) אוהבת אתכם ומקווה לשיפור ולאיזון. שלכם, בוזי

 

[עינבל פנ]

חושבת עלייך גם אם את מאושרת

בוזי יקירתי. גרמת לי לחייך, לא חלילה מתחושותייך. פתאום הבנתי למה חברה שלי מתכוונת כשהיא אומרת לי בפעמים שאני מעיזה להתעצבן באמת: "עינבלי, אני פשוט מתה עלייך", (סליחה על הביטוי הלא רגיש, ציטוי שלה). פרץ האסרטיביות שלך משמח אותי. בוזיקית שלי, אני יודעת שהתשובה שלך לא הופנתה רק אלי, בכל זאת אני רוצה להבהיר (ולא ממקום מתגונן): אני לא מרחמת עלייך ! פשוט נכנסת לי ללב. תפסת לך שם פינה...ואל תבקשי ממני להתכחש לכך או לשמור זאת לעצמי. השמיים לא תמיד כחולים, לפעמים הם אפורים מאוד כהים, והציפורים לפעמים צווחות במקום לצייץ. אין ספק שאת מאוד מודעת לעצמך ולרגשותייך וטוב שכך. אני שמחה שאת לא אובדנית (כי בלעדייך העולם יהיה עוד יותר חסר). אל תתנצלי תדחסי לעצמך כמה אוכל שאת רוצה ללא כל אשמה. כל מה שהייתי רוצה זה שבין לבין תזכרי שאת יקרה לי. אולי תצליחי לפחות להנות. הכאב שלך הוא עצום. ואם זה עוזר אני איתך. מקווה שלא תפסיקי לשתף. מה לעשות, אוהבת נו...

 

[בוזיקית]

כל כך לא מאושרת, יקירתי...

אבל את מקסימה ואת לא צריכה להתנצל כל שנייה שאת משתמשת בביטויים לא הולמים. אני אמנם רגישה מאוד, אבל עושה בעצמי שימוש תכוף בהומור שחור... התגובה שלי היתה יותר מכוונת לרויטל, מנהלת הפורום, ונדמה לי שגם ציינתי את זה. תיכף אני אבדוק - אולי שכחתי אז אני אכתוב את זה מפורש יותר. אני מקווה שלא איחלת לי ברצינות לדחוס לעצמי אוכל ללא הכרה - אני אכלנית כפייתית בנוסף לכל "מעלותיי" והדבר האחרון שאני צריכה לעשות זה לדחוס לעצמי בכמויות...

מתוקה, תרגישי חופשי לומר לי מה שאת רוצה בלי להתנצל (גחגחגח את עושה אותו דבר כמוני, שמת לב?!) ותודה מכל הלב על המחמאות. אוהבת ומאחלת לך גמר חתימה טובה, שלך, בוזי

 

[roni252]

את 10

כל כך אהבתי את התשובה הזו שלך..הייתי שם איפה שאת עכשיו..נכון אנחנו לא בוחרים להיכנס לדיכאון ואנשים לא תופסים שאנחנו לא יכולים "לתפוס את עצמנו בידיים" אחרת לא הינו בדיכאון לא? העובדת שאת מודעת לבעיה ועושה משהו בנידון זה נהדר..לקח לי המון זמן להבין שיש ליבעיה ולהתחיל לטפל בה..אני על כשורים - מה פתאום? לקבל שזה נורמאלי ואני לא היחידה - גם לא עזר..לחשוב על הבנות - לא יכולתי שהרי אפילו על עצמי לא חשבתי...הסבירו לי שזה משהו מחוסר איזון של החומרים הכימים במוח- את חושבת שזה עזר לי לקבל - לא!!! לא יודעת מה עזר..אבל בסוף היו לי כילו התקפי חרדה ורעידות ובנוסף גם פחדים מלצאת מהבית שבגלל שהפחידו אותי שאני אתאשפז הלכתי לרופא והתחלתי ב"טיפןל"..וכל אחד צריך את הזמן שלו...כמו שכתבתי לך בבר - מה שגם מאד עזר לי זה שמתצאתי לעצמי עיסוק והובי...ריפוי בעיסוק כזה... אבל מה שנאי חושבת שטוב אצלך זה שאת יכולה לכתוב ככה בכזו חופשיות..לקח לי המון זמן להתחיל לכתוב..ואני מודה - זו טרפיה בפני עצמה... אבל צודקת שאת לא צריכה כרגע הטפות...לא מתאים, למרות שנאי מאמינה שהן באות מכוונות וטבות..וכאילו מנסים ל"מער " אותך קצת..אני מודה שאני עשיתי זו השבוע לחברה שלי שאיבדה את אמא שלה...אחר כך התישבתי וכעסתי על עצמי..אמרתי לעצמי- אני מנסה לעזור ולתת לה עיצות ממה שעברתי ולחסוך ממנה את המשברים והטעויות..אבל היות ואמרנו שכל אחד בוחר את דרכו וצריך לעשות את האבל שלו והתהליך שלו בדרך שלו..לא משנה מה שנאמר- ובמיוחד הטפות..היא תעבור זו בדרך שלה..והכי חשוב זה פשוט להקשיב ולהבין..וכולנו הרי מבינים...היי חזקה בצורה שאת בוחרת...

 

[בוזיקית]

תודה רוני חמודה../images/Emo70.gif

בטח שאני יודעת שהתגובה של רויטל באה ממקום אוהד, גם כתבתי את זה. אבל אני לא יכולה לסבול את זה שלא מספיק שאני פה מתמוטטת והכתיבה זה אחד הדברים היחידים שעוזרים לי, אני צריכה גם לקבל "על הראש" למרות שאיני מסוגלת (לא בגלל שאיני רוצה) לעשות דבר!!! זה ממש כאילו אני קטועת רגליים ומישהו אומר לי "יאללה תרוצי כבר מה את מתפנקת". לא יכולה לסבול תגובות כאלה, למרות הכוונה הטובה שבעטיה נאמרו. אני מנסה לעזור לעצמי אחרת לא הייתי הולכת לטיפול. אחרת לא הייתי מסכימה לקחת תרופות (לקח המון זמן לשכנע גם אותי שאי אפשר יותר בלי) וסתם הערה - אני לא כותבת בחופשיות, כלומר עכשיו קצת יותר, אבל עד שהיה לי מחשב פעם ראשונה בחיים - המחשב הזה - חלפו 7 חודשים מאז המוות של אמא, ולפני זה לא כתבתי כלום על הנושא. הגעתי למסקנה שאין בי יכולת להכיל יותר. הצגתי את עצמי בפורומים תמיד כמישהי שמוכנה לתת מעל ומעבר, להיות זמינה 24 שעות ביממה, ואין לך מושג כמה שמחתי שיכולתי לעזור. לעודד. לתמוך. מהנסיון המר שלי. בעיקר בפורום "הפרעות חרדה תמיכה" פה בתפוז. עשיתי משגה בכך, כי הנה זה גובה את המחיר ואני על סף התמוטטות. הייתי היום במרפאה אצל הרופא המחליף, וכמו שחשבתי, גם לדעתו התרופה שנתנו לי מזיקה לי מאוד. יש לי תופעות לוואי איומות וזה לא היה ככה בהתחלה. רק מאז שהעלו לי את המינון כי זה הפסיק להשפיע. אני עוברת תקופה איומה עכשיו, ואנשים לא מבינים לאן אני נעלמת להם ומה פתאום בוזי לוקחת פסק זמן קצת לעצמה. אף פעם לא ידעתי להציב את עצמי לפני אחרים. קשה לי לבקש עזרה. קשה לי לחשוב על עצמי קודם, וזה אומר להישאר על המחשב או על הטלפון אפילו עד 5 בבוקר כדי לתמוך וזה כשאני צריכה לקום בשש וחצי לעבודה. וההרגל נשאר - ההרגל המגונה הזה. ואני לא ישנה כמעט בכלל. אני מבינה את הכוונה הטובה של רויטל וגם את שלך, עם החברה שלך. אני מאוד משתדלת שזה לא יקרה לי, כי זה לא רק לא עושה את הדבר הנכון, זה אפילו טיפה מקומם. כאילו, לכי תוכיחי ש"אין לך אחות"... אם את מבינה את הכוונה... אני מבולבלת עכשיו ולא מוצאת את עצמי. כל שאני יכולה הוא רק להודות לך ולכולכם. אוהבת אתכם. בוזי

 

[בוזיקית]

ואפרופו מה שכתבתי לגבי קטועת רגליים

פתאום בא לי דימוי אסוציאטיבי: "שלום, אני בוזי ואני קטועת שני הורי"... מעניין מה פרויד היה אומר על זה...

 

[נוצה Sגולה]

אממ.. ד"ש וחיבוק מקטועה 2

יקירתי, לעולם לא יוכל אדם להבין את המקום החשוך שאת נמצאת בו, אולי רק אם החושך יגע בו... וגם אז החושך אולי לא יהייה אותו חושך, נכון שאמרת שאת יודעת שלא הייתה כוונה שלילית במילים המכאיבות של " קומי על הרגליים" ונכון שזה מרתיח... מה שקסום וזו את! את! ורק את שיכולה לעשות הפרדה ולהבין שרוויטל ממקומה רצתה את טובתך.. ממקום מואר יותר שלה, הלוואי וימשיך להאיר לה לעד. יפתי, יש בך יכולות מדהימים להבין את כולם, את כל גווני האור, ידעת להגיש עזר ברגישות מופלאה לכל מי שזקוק, הצלחת לגעת במקומות הנכונים ולהאיר ... ל ה א י ר .. זה רק מבטיח שיש בך מלא אור, גם אם הענן כבד וגשום כרגע.. כולי תקווה שתחושי מעט מקרניי האור שאת מקבלת מכולם כי מגיע לך, את אהובה וקסומה.. את חברה שלי !!! אוהבת אותך, נוצה.

 

[inbar20inbar]

בוזיקית שלנו ../images/Emo7.gif

אני כל כך מבינה אותך, לסבתא שלי היתה בעיה ברגל והייתי צריכה ללוות אותה לבית החולים ששם אבא שלי גמר את החיים שלו, עברנו ליד המחלקה שלו והתפשטה לי בחילה בגרון מאולה בדיכאון, חשבתי שאני הולכת לפרוץ בהיסטריה אז מהר רצתי מהמקום. בןזיקיתוש שלנו אנחנו איתך אוהבים אותך הכי שאפשר, את האוזן של כולנו והכתף של כולנו, תיהי חזקה ממי שלנו, אנחנו צריכים אותך, ומקווה שאת צריכה אותנו.

 

[בוזיקית]

בטח שגם אני צריכה אתכם