hadasush12
New member
רע לי ../images/Emo7.gif
אני מתביישת להעלות את רגשותיי על הכתב, אבל הגעתי למצב כל כך רדוד שאני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי.. בתקווה שתוכלו להעלות את רוחי ולהתגבר על בעיותי : אני מרגישה שכל העולם חרב תחת רגליי, שאני טיפשה, מכוערת, שמנה, שאף אחד בעולם הזה לא אוהב אותי באמת. ש- למה למען השם, אלוהים לא ברא אותי שעון, עיפרון, כיסא או כל דבר בלי רגש. אני מרגישה כבר את הדמעות עומדות לי על קצה הגרון מבקשות לפרוץ החוצה. אני עצובה, ורע לי, ולא טוב לי בחיים האלה, ושאילו משפחתי לא הייתה כאן, לא היתה לי יותר סיבה לחיות . אמנם זה נשמע מוגזם, אולי זה נשמע כאילו אני מפונקת , אבל אני כולה בת 13, עוד לא הספקתי לטעם את טעם החיים וכבר אני חושבת על להתאבד. נתחיל מהדברים ה"שוליים", יש לי חברה, שאני איתה עוד מהיסודי. עאלק "חברה הכי טובה שלי", זאת אני זאת שלא בסדר בכל החברות המחורבנת הזאת. אני פשוט מקנאה בה, כל מה שהיא לא תעשה, כל צעד שלה, אני תהיה זאת שתקנא בה, (ואל תגידו לי שזה בסדר לקנאות - כי לא ברמות כאלו ! ) יש לה מלא חברים, מלא בנים אוהבים אותה, היא יפה, היא מוכשרת - על כל דבר שהיא לא תעשה אני מסתכלת עליה בעין צרה, ולא כיף לי איתה. אני לא יכולה למצוא לי חברה הכי טובה אחרת , כי היא בעצם החברה היחידה האמיתית שיש לי. נמאס לי להיות זאתי שתרגיש חרדה ודאגה על כל ציוץ שהיא תשמיע, אם היא תרצה שאני יבוא איתה לקניון - אני יצטרך לבוא איתה בלית ברירה - רק "כי היא אמרה". כי אני ארגיש אח"כ חרא אם אני לא יבוא איתה. נמאס לי מהחיים האלו. הדמעות כבר זולגות - והאותיות נכתבות במהירות מעצמן - אני לא יודעת למה אלוהים ברא אותי כל כך אומללה ומסכנה, לא עוללתי רע למישהו. סבי נפטר - ואפילו שזאת הפטירה השנייה בחיי שחוויתי, ואפילו שאפשר לומר שלא הייתי קשורה אליו כל כך, כאילו הנפש שלי התנתקה ממשהו, אני לא שלמה עם עצמי. אני זוכרת את עצמי כ"לפני" - שמחה וצוהלת , וכ"אחרי" דיכאונית ומרה, כל הזמן בוכה על חייה, מסתגרת בבית. אין לי אף אחד, אין לי אף אחד. הלוואי ובכלל לא הייתי נולדת לעולם הזה, הלוואי והייתה לי הבחירה לבחור חיים אחרים. לשנות אותם. לפעמים אני רואה זוגות שזה עתה נישאו, כה מאושרים, ואני מהרהרת לעצמי - האם אי פעם אני אגיע לרגע הזה? האם אני אהיה נאהבת ? יוצא לי גם לחשוב : אם מתי שתהיה לי לוויה, מישהו יבוא לשם ? מישהו יבכה לי על הקבר? למה אלוהים הגדול, הכל יכול, שברא את השמיים והארץ, את האדם והחי, את הגן והירק - לא יכול לעשות מאמץ כל כך קטן בשבילי - ולשנות לי את החיים? תעזרו לי לצאת מהסיוט הזה
אני מתביישת להעלות את רגשותיי על הכתב, אבל הגעתי למצב כל כך רדוד שאני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי.. בתקווה שתוכלו להעלות את רוחי ולהתגבר על בעיותי : אני מרגישה שכל העולם חרב תחת רגליי, שאני טיפשה, מכוערת, שמנה, שאף אחד בעולם הזה לא אוהב אותי באמת. ש- למה למען השם, אלוהים לא ברא אותי שעון, עיפרון, כיסא או כל דבר בלי רגש. אני מרגישה כבר את הדמעות עומדות לי על קצה הגרון מבקשות לפרוץ החוצה. אני עצובה, ורע לי, ולא טוב לי בחיים האלה, ושאילו משפחתי לא הייתה כאן, לא היתה לי יותר סיבה לחיות . אמנם זה נשמע מוגזם, אולי זה נשמע כאילו אני מפונקת , אבל אני כולה בת 13, עוד לא הספקתי לטעם את טעם החיים וכבר אני חושבת על להתאבד. נתחיל מהדברים ה"שוליים", יש לי חברה, שאני איתה עוד מהיסודי. עאלק "חברה הכי טובה שלי", זאת אני זאת שלא בסדר בכל החברות המחורבנת הזאת. אני פשוט מקנאה בה, כל מה שהיא לא תעשה, כל צעד שלה, אני תהיה זאת שתקנא בה, (ואל תגידו לי שזה בסדר לקנאות - כי לא ברמות כאלו ! ) יש לה מלא חברים, מלא בנים אוהבים אותה, היא יפה, היא מוכשרת - על כל דבר שהיא לא תעשה אני מסתכלת עליה בעין צרה, ולא כיף לי איתה. אני לא יכולה למצוא לי חברה הכי טובה אחרת , כי היא בעצם החברה היחידה האמיתית שיש לי. נמאס לי להיות זאתי שתרגיש חרדה ודאגה על כל ציוץ שהיא תשמיע, אם היא תרצה שאני יבוא איתה לקניון - אני יצטרך לבוא איתה בלית ברירה - רק "כי היא אמרה". כי אני ארגיש אח"כ חרא אם אני לא יבוא איתה. נמאס לי מהחיים האלו. הדמעות כבר זולגות - והאותיות נכתבות במהירות מעצמן - אני לא יודעת למה אלוהים ברא אותי כל כך אומללה ומסכנה, לא עוללתי רע למישהו. סבי נפטר - ואפילו שזאת הפטירה השנייה בחיי שחוויתי, ואפילו שאפשר לומר שלא הייתי קשורה אליו כל כך, כאילו הנפש שלי התנתקה ממשהו, אני לא שלמה עם עצמי. אני זוכרת את עצמי כ"לפני" - שמחה וצוהלת , וכ"אחרי" דיכאונית ומרה, כל הזמן בוכה על חייה, מסתגרת בבית. אין לי אף אחד, אין לי אף אחד. הלוואי ובכלל לא הייתי נולדת לעולם הזה, הלוואי והייתה לי הבחירה לבחור חיים אחרים. לשנות אותם. לפעמים אני רואה זוגות שזה עתה נישאו, כה מאושרים, ואני מהרהרת לעצמי - האם אי פעם אני אגיע לרגע הזה? האם אני אהיה נאהבת ? יוצא לי גם לחשוב : אם מתי שתהיה לי לוויה, מישהו יבוא לשם ? מישהו יבכה לי על הקבר? למה אלוהים הגדול, הכל יכול, שברא את השמיים והארץ, את האדם והחי, את הגן והירק - לא יכול לעשות מאמץ כל כך קטן בשבילי - ולשנות לי את החיים? תעזרו לי לצאת מהסיוט הזה
