מקדישה לך...
האגדה על עצב העצובה לפני שנים רבות היתה אישה קטנה שצעדה לה לאורך מדרכה מאובקת ,היא נראתה זקנה מאוד אך היא צעדה צעדים קלילים וחיוכה היה כשל נערה צעירה ושובבה .... היא נעצרה ליד יצור שהתגלגל לו באבק לצידי המדרכה בקושי הצליחה לזהות ,הדמות היתה כמעט ללא גוף .. נראתה כשמיכת פלנל עם קווי מתאר של גוף אנושי . האישה הקטנה התכופפה מטה ושאלה "מי את"? שתי עיניים כמעט חסרות אנרגית חיים הביטו בה מעלה "אני ?..אני העצב " לחשה בקול רפה וחלוש עד מאוד "אח ! , העצב " האישה הקטנה צעקה בקול שמח כמקבלת בברכה חברה ותיקה .. "את מכירה אותי"? שאלה העצב בחשדנות . "בטח ! אני מכירה אותך ,הרבה פעמים היית בת לוויתי בדרכים" "כן,אבל למה את אינך בורחת ממני ?" שאלה עדיין בחשדנות העצב "את אינך מפחדת ממני"? "למה שאברח ממך יקירתי?" הרי את יודעת שאת יכולה לעמוד בקצב ולהשיג כל אחד..אך רציתי לשאול אותך "למה את נראית כל כך מיואשת"? "אני עצובה " הדמות האפורה ענתה בקול שבור האישה הזקנה התיישבה לצידה "אז..את עצובה" היא אמרה והנהנה בראשה בהבנה . " ספרי לי , מהו הדבר שגרם לך ליאוש שכזה "? עצב נאנחה עמוקות "האם יתכן שהפעם הזו מישהו רוצה להקשיב לי "? כמה פעמים היא קיוותה לזה ..ציפתה .. "הו,את יודעת .." היא החלה בהססנות "זה בגלל שאיש לא מחבב אותי זהו גורלי להיות בין אנשים ולהשאר עימם זמן מסוים .. אך כשאני באה אליהם הם מבוהלים.הם פוחדים ממני ומתעלמים ממני כאילו הייתי מגיפה או מחלה .." נאנחה עצב .. "הם המציאו משפטים שבעזרתם הם רוצים להחרים אותי .. הם אומרים ,שתקי-החיים זה כייף.והם מזייפים צחוק והצחוק המזויף מוביל להתכווצויות בבטן שלהם וגורם להם להיות קצרי נשימה .. הם אומרים "בואו נהלל את מה שגורם לנו לצחוק" ואז הם מקבלים כאב בלב הם אומרים "יש לעמוד נחושים מול הדמעות" ואז הם חשים דמעה על כתפם ובחשיכה .. הם אומרים "רק חלשים בוכים " ועם הדמעות החנוקות הם כמעט מפוצצים את ראשיהם או שהם מגינים על עצמם עם סמים ואלכוהול בכדי שלא יצטרכו להרגיש אותי .. "אהה, כן " אמרה האישה הזקנה בהסכמה פגשתי אנשים כאלו לעיתים קרובות .. העצב התכווצה ,הסתגרה ושקעה בעצמה "אבל אני רק רוצה לעזור לאנשים כשאני קרובה אליהם הם יכולים למצוא את עצמם אני עוזרת להם לבנות קן לטפל בפצעיהם יש שנשברים שוב ושוב כפצע שאינו מחלים וזה כל כך כואב .... רק מי שמרשה לעצמו עצב ,בוכה את כל הדמעות יכול באמת לרפא את פצעיו ..אבל אנשים אינם רוצים שאעזור להם במקום זה הם מניחים צחוק מזויף על הצלקות או שהם מחמשים את עצמם בשיריון דקיק עשוי ממרירות עצב הקשיבה לאישה הזקנה בשתיקה הבכי שלה בהתחלה היה חלש ,יבבות חלושות שהתגברו ..לאט לאט האישה הזקנה אספה את עצב המיואשת לזרועותיה המנחמות כמה רכה ועדינה היא היתה בעודה מחבקת ומנחמת את עצב "תבכי , עצב שלי ..תבכי , נוחי מעט בכדי שתאספי כוחות מחדש" היא חלשה לה באהבה .."מעתה לא תצעדי לבדך אני אתלווה אליך בכדי שהצינה והקור לא יחריפו ".. עצב פסקה לייבב היא התיישבה והביטה המומה בבת לוויתה החדשה "אבל ...אבל , מי את ?" "אני "?..האישה הקטנה הזקנה שאלה בחיוך ואז היא חייכה חיוך שובב כילדה קטנה "אני היא התקווה "
