רעש פנימי

[בלו סקיי]

רעש פנימי

אחד הקולות הכי משמעותיים שזועקים בתוכי הוא הפחד להיות לבד. להרגיש לבד. להיות חסר תמיכה, חסר חברה. משום שאין לי חיי חברה רחבים יתר על המידה כך שאני מרגיש כל הזמן את הצורך לדבר עם מישהו או להיות בקרבת "חברים". אך כמובן שאנשים אחרים לא מרגישים כך ורוב האנשים שאני בקשר לא ממש קרובים אליי פיזית ומבחינת הקשר. ז"א רוב האנשים שאני יכל להגדיר כחברים לא גרים בעיר שבה אני גר והקשר עם רובם גם קצת מעורער בעקבות סיבות אלו ואחרות. ועל אף כך כשאני מתחבר לאייסיקיו לדוגמא יש לי דחף אדיר לדבר איתם, רק בשביל לא להיות לבד. גם אם אני לא ממש רוצה לדבר עם האנשים האלו או שאני יודע שניסיון להתחיל שיחה דרך האינטרנט תגרום לי לאכזבה ולהעצמה של תחושת הבדידות זה מה שקורה. אז ככה, אני מרגיש עכשיו. כמו בכל פעם, ואני לא יודע ממש מה לעשות. כל כך קשה לי להביא את עצמי לכיבוי המחשב ופנייה לעיסוק אחר. יש לי כמה דברים שהתחלתי לאחרונה כמו ללמוד לנגן על גיטרה או טאי צ'י וכמובן תמיד יש ספר טוב, אבל עדיין בהשוואה "לשיחה" העיסוקים האלו קמלים. ושוב משום שאני מפחד להיות לבד, או לא יודע להיות לבד. הקושי מתבטא גם לעיתים קרובות בתחושות פיזיות מעיקות או מחשבות בעייתיות. אני לא יודע ממש איך לטפל בעניין האם למישהו יש הצעות? מוקד רעש נוסף הוא חוסר היכולת שלי להיות ממוקד ומרוכז באופן קיצוני כבר זמן מה. אני שוכח דברים או שואל/אומר דברים טיפשיים בנושאים מובנים מאליהם. וכל פעם אני אומר לעצמי שזהו אני אתרכז במה שנאמר ושוב זה חוזר לעצמו. מה אתם מציעים לעשות?:/ תודה רבה

 

[בדיחהקוסמית]

אין בעיה

לשמיים הכחולים

אין בעיה לשיחה במחשב או שלא במחשב אין בעיה עם גיטרה או טאי צי או ספר אין בעיה לפחד, או לחשוב על כל דבר, או לא להיות מרוכז אין בעיה להיות לבד או ביחד הבעיה היא כאשר משהו משתלט על החיים שלנו כאמור, אין בעיה להיות לבד או להיות ביחד וגם יש הבדל בין לבד לבדידות (לבד - היותנו הפיזית כל אחד בגופו ובנפשו בדידות - תחושה רעה שמגיעה כפרשנות ללבד) הפרדוקס הוא שהפחד שלנו פועל ככוח נגדי - נגד מה שאנחנו באמת רוצים לעצמנו אני מציע להיות לבד מתוך בחירה - בכל פעם שעולה בך הפחד להיות לבד (ואתה מובל לעשות משהו אחר בשביל לברוח מעצמך). כלומר, תאזור אומץ, שקיים בך, ותהיה לבד ואז תתייחד עם עצמך (תהיה ביחד עם עצמך) ותברר מה קורה שם בפנים

יש בך אהבה, לעצמך ולעולם, אתה רק צריך למצוא אותה מאחורי הפחד

 

[בלו סקיי]

אני מניח שאתה צודק

החלטתי לנסות בכל הכוח להתרחק קצת מאחרים ולבלות את התקופה הקרובה עם עצמי ורק עם עצמי ולנסות לבנות הנאה בתוך כך. תודה

 

[s h i r a n 2 0]

יודע מה הכי כיף ?

להיות לבד ביחד להיות ביחד כי יש יותר סיכוי שתפרוץ מצחוק כשאתה עם מישהו.. אבל באותו זמן להשאיר לך פינה בראש רק שלך - פינה רגועה.. שאף אחד לא יכול להגיע לשם.. ובכלל אהבה שאתה אוהב את עצמיך העולם אוהב אותך - הוכחתי את זה לעצמי כמה פעמים

 

[בלו סקיי]

כן זה משהו שאני משתדל למקד בעצמי

כבר זמן רב שאני עובד על לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי... לאט ללאט הידיעה הזו קורמת עור וגידים

 

[hilabarak]

הייתי רוצה להוסיף אלמנט נוסף לדיון

מהניסיון שלי לכל אדם יש בעייה שהוא תקוע איתה וממקד בה אנרגייה מרובה לחינם. אחד תקוע מאוד בנושא קריירה והפחד מאי הצלחה (לפי כישוריו), השני מפחד מהיותו לבד, השלישי מאוד מוטרד מניקיון, הרביעי מפחד ממחלות וכולי. הטענה שלך על בזבוז אנרגייה בפחד "חסר תועלת" היא בעצם הכי טבעית בעולם וכולנו חווים אותה, יש לבדוק בה שני דברים : 1. כמה זמן אתה מבזבז על הבעייה שלך לעומת הכלל. נניח שרובנו מבזבזים על הבעייה ה"מיוחדת" שלנו 20 אחוז מהיום ואתה 80 אחוז מהיום ואז אכן צריך לנסות לטפל בזה בצורה קצת יותר חזקה מכולנו. 2. האם הבעייה מתחלפת כמו אצל אנשים שמתפתחים או שהיא נשארת קבועה. אצל אדם שמתפתח הבעיות ה"מיוחדות" גם מתחלפות. כשהוא צעיר הוא פוחד להישאר לבד כשהוא גדל הוא מפחד מחוסר מימוש או בעיות בזוגיות כשהוא מתבגר הוא עסוק בבעיות עם ילדיו הבוגרים ונכדיו (סתם אני ממציא, אצל כל אדם זה שונה). אם האדם תקוע עם אותה בעייה "מיוחדת" בדיוק לאורך שנים זה סימן שאיננו מתפתח, שהמודעות שלו לא מתרחבת. בכל מקרה בין אם התשובה ל1 ו2 חיובית או שלילית (או חצי חצי) בעיני הפתרון הוא פיתוח "כושר מנטלי". ואני אסביר - יכולת לא לעסוק באגו האישי כל היום (תרגול עצמי), יכולת להתמקד ברגע הנוכחי ולא לתת לשכל לנדוד ולדאוג לינם (מדיטציה), כנות, פתיחות, עשייה, נתינה ..... כל אחד מאלו מהווה חלק מהפתרון השלם. ככל שמצבך יותר גרוע (תשובה חיובית גם ל1 וגם ל2 ) עלייך לעסוק בפיתוח יותר קפדני של אותו "כושר מנטלי". ככל שמצבך יותר טוב (תשובה שלילית גם ל1 וגם ל2 ) תעסוק בפיתוח ה"כושר המנטלי" במתינות ואיזון. תבדוק מה קל יותר ותפתח היום ומה קשה יותר ותפתח מחר ובכלל תשאיר דברים גם לשנה הבאה ותנוע תנועה מאוזנת בכיף.

 

[s h i r a n 2 0]

מה שאתה אומר בעצם

זה לדאוג לבעיות של היום היום.. ולא להתעסק ( ובכך לבזבז 80% מהאנרגיות) כל היום בפחדים שיותר מידי רחוקים.. אם זה מה שהתכוונת. אני מסכימה לחלוטין

 

[יוסי יהלום]

לא בדיוק../images/Emo13.gif

מה שאת (שירן) אומרת זה להדחיק את הבעיה ולא להתמודד איתה. מה שברק אמר על פי הבנתי זה להתמודד על ידי הרחבת התודעה/ מודעות. הבעיה היא שלפעמים אנחנו לא מסוגלים להרחיב את המודעות (לעשות מדיטציה וכו') מבלי לפתור את מה שמציק לנו עכשיו. אני מציע ללכת קודם לטיפול או ייעוץ כלשהו כדי לפתור את הבעיה.

 

[hilabarak]

אני מסכים יותר עם יוסי, זה כמו

שמגיעים לפס ייצור שלא עובד לשביעות רצוננו. לא אומרים לעובדים, כל פעם שיש מוצר תקול תשימו בצד. צריך לראות אילו תקלות לוקחות יותר מידי זמן ואז לשים בצד ולבחון מה בכלל הביא אותן. לפעמים לומדים פשוט להתעלם כי זה מיותר להשקיע ולתקן ועדיף לספוג מוצר תקול על כל אלף תקינים. ולפעמים חייבים לתקן כי זה מצביע על בעייה בסיסית בפס הייצור. ככה גם עם רגשות שאינם משרתים אותנו לדעתנו, לפעמים צריך לדעת להתעלם ולפעמים יש תבנית שחוזרת שחייבים לטפל בה. חלק מהאנשים חייבים ייעוץ וחלק יודעים לאבחן את עצמם בעזרת חבר טוב (זה די מולד מהניסיון שלי). הדרך היחידה המוכרת לי לפחות היא כטענת יוסי - "הרחבת המודעות". זה בדיוק ההבדל בין המנהל לפועל בקו הייצור. המנהל מסתכל רחב, על כל הפועלים ועל התהליך ועל המחסן, הוא משפר תהליכים מתוך ראייה רחבה. הפועל רואה מוצר תקול ופשוט נתקע איתו, כי אין לא ראייה של כל התהליך. מכיוון שבעולמנו הפנימי, היחידי שיכול לנהל את התהליך הרגשי זה אנחנו, אדם שנשאר "פועל" נהנה מ"ראש קטן" ושקט נפשי, אך כל תקלה פשוט "הורגת לו את קו הייצור". אדם שמחליט לנהל את חייו ולהרחיב מודעות, מתאמץ יותר, אך מייצר לאורך זמן זרימה ושפע, בדיוק כמו שהמנהל משתכר יותר מהעובד. הכל קצת בהקצנה, אבל אני מניח שהרעיון הבהיר.

 

[הארה קוסמית]

איפה לומדים את מה שאתה מסביר?

 

[hilabarak]

סליחה, לא ראיתי את השאלה בתוך שלל

התשובות והשאלות. לאחר השיחה שלנו אני מניח שאת קיבלת תשובה באופן אישי, אבל אם מישהו נוסף מעוניין, אז בגדול הספר שלי מסביר בצורה די ברורה ומסודרת את כל התיזה שלי מתחילת ועד סופה. אני תמיד זמין לשאלות והבהרות נוספות בפורומים או דרך האתר שלי או דרך המייל של שם המשתמש.

 

[בלו סקיי]

אלמנט נוסף

אני מבין בהחלט את טענתך אבל אני מרגיש שיש מרחק רב בין היכולת לקיים אותה בפשטות ובטבעיות כפי שאתה מתאר לבין מה שבאמת אני כפרט יכל. מדיטציה זה משהו נפלא ונהדר כבר כמה חודשים אני עוסק בטאי צ'י שמונה בחובו מדיטציה אבל להגיד שזה באמת מאפשר לי להגביר את המודעות ולהעלות את עצמי מעל לדברים שמציקים לי ביום יום? ממש לא. וכך גם בנוגע ליועץ, הייתי בעבר בטיפול אצל פסיכולוג במשך שנה. והוא לא חידש לי שום דבר שלא ידעתי אודותיי ולגבי המציאות. התרגילים שאותו מטפל הציע לי פשוט לא היה יעילים בשבילי. כי בכל פעם אחד הפחדים/המחשבות/חוסר ההערכה היו מבליחים מבפנים ומנפצים את כל הכוונות הטובות. ברגע שיש הרבה דברים שמציקים לי כרגע, ולא מאפשרים לי לשים אותם על "הולד" אני לא יכל להתפתח בשום כיוון.

 

[hilabarak]

אני אנסה בעזרת משל, אולי זה

יבהיר יותר את התמונה. בחור בשם "בלו סקיי" מחליט לשפר את הרגשתו בעולם. הוא יוצא למסע ונתקל בדרך ביועץ. שואל את היועץ "מה עליי לעשות ?" עונה היועץ "אתה חייב לשים כובע במסע להגן על עצמך מהשמש" (נניח שאותו יועץ זה הפסיכולוג). טוב הכובע עשה את שלו והגן מהשמש, אך עדיין "בלו סקיי" מרגיש תשישות ועייפות מהדרך. הוא פוגש ביועץ נוסף שאומר לו "מים, אתה שותה בקביעות ? ". בלו סקיי עונה "איך משיגים מיים בקביעות". עונה לו היועץ "מדיטציה או יוגה אוטאי צ'י". בלו סקיי בחור חיובי ומתחיל לעשות טאי צ'י בקביעות. אך משהו עדיין לא מסתדר, הוא עדיין די צמא ועייף וחם לו, הרגשה טובה עוד לא הגיע. יום אחד הוא מגיע ליועץ שקוראים לו "ברק" (אני כמובן) והוא אומר לו, שמע חייבים כובע לדרך ומיים לשתייה ואפילו חטיפים (נניח להעלות את רמת המוסר והנתינה). עונה לו בלו סקיי - "נשמע מאוד הגיוני, איך אדם יילך בדרך ללא מיים וחטיפים וכובע, אך זה לא ממש מועיל". ברק חושב ומגרד בפדחת (באמת גרמת לי לחשוב, כי אתה נשמע בחור רציני ולא סתם מתבכיין) ושואל את בלו סקיי - "תגיד לי אתה בכלל הבנת שאתה במדבר ומטרת הכובע והמיים והחטיפים זה להוציא אותך מהמדבר. מצפון יש הרים, מדרום יש אגמים, ממזרח יש חוף ים נהדר וממערב ארצות מפותחות בהם טכנולוגיה נורא מעניינת. בחרת לאן את רוצה ללכת או שאתה סתם מסתובב במדבר עם הכובע והמיים שלך ? אין פלא שאתה מתעייף אם אינך יודע לאן אתה הולך, אז סביר להניח שאתה מסתובב במדבר בסיבובים ובסוף השמש עושה את שלה. הכובע והמיים והחטיפים מוגבלים. הם טובים למסע קצוב, אבל בסוף צריך להגיע לאן שהוא, לנוח להתרענן להחליף כוח להתמקם במקום מסויים". בקיצור נחזור מהמשל למציאות - אני שואל ברצינות ובמטרה לעזור ולא בקנטרנות. יש לך הבנה מה המטרה של כל המסע ? של החיים בכלל ? יש לך מפה מסודרת בראש איך לצאת מהמדבר הרוחני ? אתה יודע האם כוונתך היא לדרום (מימוש עצמי) צפון (אתגר ועניין) דרום (חמלה ונתינה) וכולי ? אני אומר לך מניסיון, הרבה אנשים יצאו למסע למודעות/רוחניות, אבל הם סתם צוברים כלי עבודה בדרך בלי הבנה של סביבת העבודה. אז ברור שמצבם יותר טוב, כי ללא ספק עדיף עם כובע, מאשר ללא. אבל הם גם מבינים היטב באיטואיציה שהם עדיין במדבר ללא תוחלת, רק מה אין להם הסבר שיכלי לתופעה.

 

[s h i r a n 2 0]

וואוו

כל כך יפה.. כמו המשפט - תגיד לי את ה"למה" אני כבר אדאג ל"איך".. למה אנחנו באמת עושים את כל זה ? לאן אנחנו הולכים ? ואם אגיד לך שאני לא יודעת.. אז מה זה אומר עליי.. שאני עוף תוהה באפילה ללא דרך ומטרה ? שמעט הכוחות שיש לי עכשיו לא יחזיקו אותי לאורך כל המסע ? אז אני לא יודעת. אבל אני יוצאת למסע הזה בשביל לדעת. אולי היה עדיף שהיה מולי עמוד אש שידריך אותי מהו הכיוון - הצפון - אתגר ועניין.. או אולי הדרום - חמלה ונתינה.. אני משתדלת רק לא ללכת בדרכים מעגליות.. בשביל לא לחזור לאותה נקודה שוב ושוב.. וכן מיליון פעם כבר חזרתי לאותה נקודה שוב ושוב.. אבל ברק, עד כמה באמת אפשר לדעת הכל מראש? למה בכלל צריך לדעת הכל מראש ? למרות שהמשל שלך יפהייפה.. אתה אדם יפהייפה.. אבל במציאות האמיתית יותר קל לי להתמקד בחיים עכשיו..לדאוג לכובע ולמים בשביל עכשיו.. כדי שיהיה לי כוח בכלל ללכת.. וכשאגיע לאן שאגיע.. אעצור ואחליט לאן להמשיך.. אבל מראש לדעת מה צופן לך העתיד.. לאיזה כיוון אתה צריך ללכת.. לרוב אנחנו חושבים שאנחנו בחורים מתוך 100% וודאות.. אבל בפועל אנחנו פועלים הרבה לפי רגשות של רגע וזורמים עם החיים .. מי לצפון ומי לדרום.. ואולי כל מה שרשמתי לא נכון בכלל. אולי רק אני לא יודעת איפה הצפון והדרום... אולי רק אני הולכת ורואה רק את היום מולי.. פשוט כי אני לא יכולה להביט לעבר האופק הרחוק..

 

[hilabarak]

שירן היי, קודם תודה על המחמאות

אם המשל דיבר יפה, אז לפחות אני כנראה אכן מצאתי את הייעוד שלי. דבר שני, אני לא חושב שמהמשל אפשר ללמוד עלייך, כי הוא מתאים לאנשים שמדווחים על חוסר תוחלת כרונית (כמו שאני הייתי לפני 4 שנים ואולי גם בלו סקיי היום). אולי את בדואית ונועדת למדבר ואולי בכלל כבר יצאת מהמדבר בלי תכנון והבנה פשוט מתוך יכולת טבעית, כי זה הנתיב שלך בחיים. מכיוון שלא השתתפתי בבניית היקום, אין לי מושג מה התפקידים והדברים המיועדים לכל אדם. לגביי השאלה שלך בנושא זרימה, אני רוצה טיפה להרחיב. כולנו מכירים את החוקים הרוחניים והלא רוחניים: חוקים רוחניים בגדול : נתינה, זרימה, חמלה, אהבה, כוונה... חוקים חומריים בגדול : השקעה מול תוצאה, השרדות, מטרה.... שימי לב שחוקי החומר קצת סותרים את הרוח. כי זרימה והשקעה לא כל כך הולכים יחד, אדם שזורם עםהנהר לא משקיע אנרגייה. מצד שני אי אפשר להתעלם מהעובדה שאנשים שמשקיעים נהנים מהתוצר שלהם (אפילו אם זה כמוני, אנשים שמשקיעים המון במודעות שלהם ונהנים מאיזון ושלווה שנלווים להשקעה). איך מיישבים את הסתירה בין החוקים הרוחניים שאנו יודעים שהם עובדים לחוקים החומריים שאנו יודעים שהם עובדים ? אני טוען שיש שני "חוקי על" שהם ה"פתרון" המאחד בן חומר לרוח. 1. החוק הראשון של ניוטון - על כל כוח שתפעיל יהיה כוח נגדי. על כל נתינה שתתן לזולת תהיה לקיחה מעצמך. איך זה מתיישב עם ההבנה הרוחנית שככל שתתן יותר תקבל יותר ? הפתרון הוא ציר הזמן. נניח אדם מקבל הארה יום אחד ונותן את כל רכושו למען האפריקאים הרעבים. אחרי חודש הוא עדיין מרגיש שעשה את הדבר הנכון וחייו הסתדרו בדיוק במקום. אחרי שנה חוסר הרכוש מתחיל להכביד והוא מצטער שבכלל חשב על השטות הזו, אחרי שנתיים הוא מיואש מהחיים ולא מבין איך האמין ברוח. אחרי שלוש שנים הוא מתאושש מתחיל לבנות את חיו מחדש. אחרי 4 שנים נניח בגלל ה"זיכוך המדהים" שעבר נניח שהוא נהיה שופע, אבל זה כבר לא ממש מעניין אותו. כי הוא עבר בדרך שיעורים הרבה יותר משמעותיים ועלה מדרגה בחיים, והשפע נלווה לעליית המדרגה. זאת אומרת שהוא משך את השפע על ידי הנתינה, אבל הדרך היתה שונה במהות ממה שחשב. עשיתי קצת בהקצנה, אבל לדעתי ככה פועל העולם. בנתינה יצרת וואקום ראשוני שבסוף מושך שפע, אבל השפע מגיע רק כשהוא כבר לא רלוונטי, כשהוא הופך להיות התוצאה של הפעולות שלך. זה נכון דרך אגב לשפע רגשי, נפשי חומרי ו.. זה נכון לזרימה או להבנה או לכל דבר. שימי לב שבתוך המשל תמצאי איך בנייה ונתינה מסתדרים בלי בעייה. המסקנה של הדיון היא שהחוק שנגזר מהחוק הראשון של ניוטון הוא האיזון. החיים מתאזנים בכל רגע נתון. ואם אנחנו רוצים ליהנות מהם, כדאי לעזור לאיזון להישמר. כל זרימה חייבת איזון על ידי הבנה והבנה על ידי זרימה. נתינה צריכה להתאזן על ידי מימוש שיאפשר שפע שיאפשר נתינה. חוסר פחד על ידי הבנה (כי גיבור טיפש בסוף ימצא עצמו מת) וכולי. מה הבעייה ? ציר הזמן. הדברים מתאזנים לאורך זמן ולנו אין יכולת לראות מעבר לזמן. אז אנחנו מנחשים או מפעילים אינטואיציה ומתנסים. אנחנו מנסים לבנות ואחרי זה לזרום ואחרי זה משולב ונתינה ולקיחה ועמידה על שלנו וויתור. אחד זורם במשך 20 שנה ונותן מעצמו ואחרי 20 שנה מגלה שנשאר בלי כלום לעצמו. השני דואג ובונה ומגלה ש20 שנה אחרונות הוא לא חי רק דאג ובנה. זה מאוד מורכב, כל זרימה תתחיל נתינה ומימוש ותגרום לחוסר בניה ומכאן אנחנו עוברים לחוק השני. 2. רק האדם עצמו יודע האם הזרימה או הבניה שלו או הנתינה שלו נכונות לו. האם הם מאוזנות לאורך ציר הזמן או רק לכרגע ואת הידע הזה הוא מקבל דרך האינטואיציה שלו. ואני אדגים דרך משל. נניח שהייתי חי לפני 50 שנה ובאות אליי שלוש רווקות מתבגרות. שלושתן טוענות שהן זורמות עם החיים ואני מנסה להגיד שהזרימה טובה לכרגע, אבל הן עלולות להצטער עוד 10 שנים ולדעתי עליהן ל"בנות מודעות" דרך התמודדות עם השדים שלא מאפשרים להן לצור זוגיות. אחת לוקחת את דבריי ובזכות העבודה על עצמה בונה זוגיות ומשפחה ומודה לי כל החיים. השנייה ממשיכה לזרום ואחרי 15 שנה מצטערת שלא עבדה על עצמה. והשלישית מתגלה לימים כ"אמא תרזה" שעשתה שינוי מהפכני בכל נושא המיסיונריות. מה בדיוק אני יודע ? אני רק יכול להרחיב את טווח ההבנה של כל אחד, רק האינטואיציה של האדםתוביל אותו לייעוד שלו.

 

[בלו סקיי]

אני מבין לאן אתה חותר אבל

לדעתי המשל הזה פשטני מידי, לפחות בכדי שאני אוכל להתייחס אליו באופן ישיר. כרגע המסע שלי הוא פחות רוחני, אלא יותר נפשי. לאחר תקופה ארוכה שראיתי את עצמי כצועד "בנתיב רוחני" הגעתי למשבר שנמשך שלוש שנים (צבא ההגנה לישראל אפשר לקרוא לו) ועכשיו לאחר השחרור אני רחוק מהגדרה זו וגם מכיוונים מוגדרים. אני יודע את הכיוון שלי במובן כללי. והוא של לימודי קולנוע והשקעה בצד היצירתי וההבעתי שלי שעזר לי לעבור את התקופה הקשה של הצבא ששחקה ממני כל רצון לתת למישהו משהו ולתת לעצמי. כך שכרגע אני בונה על הצד הזה ומשקם את העצמי ולאט לאט מטפטף כלפי חוץ אבל זה כרגע לא בראש סדר העדיפויות אלא במקום נמוך מעט. אבל כרגע אני נמצא היום 28.8.05 בבית בערב חש דברים שונים ומשונים וחושב על דברים חדים שתקועים לי בגלגלים ומוציאים מתוכם את האוויר. כך שאני שואל בנוגע למעבר בין הפאזה הזו ששואבת אותי לתוך האדמה למה שאתה מכוון ליציאה מן המדבר. כל הזמן דברים מושכים אותי חזרה, כעס וקנאה, פחד ותאווה לדברים שוליים. אז אני מנסה לחזק את המיקוד שלי אבל הוא מתערער כל הזמן, אך אמשיך לנסות. עכשיו, למרות כל מיני דברים שמציקים לי אני מנסה לפשט אותם ולפרק אותם, התחושות והמחשבות הללו הם כמו קרום אשר עוטף את הגולם בחזרה למצב השינה שלו רק שכאן הפרפר רוצה לצאת החוצה אך זה לא מתאפשר. בכל מקרה אם יש לך הצעות על צורת חשיבה יותר נקודתית שאתה ממליץ ליישם או כיוונים שאתה ממליץ לפנות אליהם. אשמל לשמוע. תודה על כל העזרה

 

[hilabarak]

קודם כל אני רוצה להגיד לך שאתה

הוכחה חיה לחוק הרוחני מספר אחד בעיני, על כל מה שתתן תקבל פי 1,000, על כל כל מה שתלמד תדע פי 1,000. השאלות שלך באמת מאלצות אותי לחדד עצמי ברמה גבוהה, כך שאנחנו שנינו מקדמים אחד את השני (במיוחד כשהיום יש לי בערב הרצאה מול חולי סרטן ואתה עוזר לי למקד את המסר). לעניין עצמו - כשמסתכלים על מטרות בחיים (מימוש דרך קולנוע או מסע פסיכולוגי נפשי וכולי) חשוב מאוד להגדיר בצורה מדוייקת ולבדוק מהי "מטרת על" ומהו "אמצעי" להגיע לאותה מטרה. אם מבלבלים בין מטרות לאמצעים, אז עושים טעויות שגורמות להרבה בזבוז אנרגייה והן אלו שמשאירות אותנו במדבר (כשאני אומר מדבר זה יכול להיות מדבר פסיכולוגי או מדבר בזוגיות או במימוש. המדבר בעיני הוא כל מקום בו האדם מרגיש לא שלם עם עצמו). עכשיו ברשותך בוא נלך לרגע למלחמת יום כיפור, כדי להבהיר את נושא המטרות. בזמן המלחמה היו מטרות מוגדרות מאוד לצבא. בגזרת סיני - לא להסתפק בכיבוש סיני חזרה אלא לצלוח את התעלה (זו היתה מטרה מוגדרת , הוויכוח עם אריק שרון היה רק על תזמון, הוא חצה לפני שהרמטכ"ל הרגיש שמצב בשל). בגזרה הצפונית המטרה היתה לכבוש את כל הרמה והחרמון במיוחד, ולנוע לדמשק. אבל אלו לא היו המטרות האמיתיות. המטרה האמיתית היתה לצור הרתעה מוחלטת. להביא את מדינות ערב להבנה שלישראל יש צבא עוצמתי שגם אם הוא מופתע הוא מסוגל לכבוש את מדינות ערב ולא רק להגן על ישראל. לכן חציית התעלה ואו שליחת כוחות לדמשק הן רק מטרות הצבא, אבל בשביל הממשלה הן אמצעי להשיג הרתעה. כי מטרת המשלה היא הרתעה ולא באמת לחצות את התעלה. מטרת העם היא בכלל לחיות טוב במדינה, בשביל זה הוא מקים ממשלה שתשיג לו הרתעה מהאוייבים כך יוכל לחיות בשלום. אבל אם מתבלבלים במטרה ושוכחים שהרצון הוא "לחיות טוב" ומתחילים לחפש "הרתעה". אז יש סיכוי שתבלה שנים רבות במלחמות עם המדינות הסובבות אותך, כשאולי אינך צריך. ואז כל הזמן אתה מחפש הרתעה במקום להשתמש בהרתעה כדי לצור שלום (ואולי לא, אינני יודע וזה לא הדיון רק דוגמא). עכשיו לגבייך - אם נחלק אותך כאדם לחלקים שונים. מימוש, עולם רגשי, זוגיות, הורות, יחסים חברתיים, מקצועיות ונניח שזה הכל. בעיני הגדרת יפה את מטרת החלק בך שרוצה מימוש, יש לו תשובה סבירה שהיא לימודי קולנוע. מה התשובה שלך לעולם הרגשי שלך (הפסיכולוגי) ? האם אתה מחפש איזון רגשי או חיי סערות רגשיות. מטפס הרים מחפש סערות רגשיות, כלכלן חנון כמוני מחפש איזון (אפילו את ההדרכה הרוחנית אני מוביל בדרך מאוזנת בניגוד לאנשים שעזבו את עבודתם ופנו לחיי רוח). מה התשובה לעולם הזוגי שבך ? מה התשובה לחלק בך שרוצה הורות ? יש אנשים שפונים לנזירות ויש אנשים שיהיו הורים גם אם יאמצו. אחרי שתתן תשובה לכל חלק בך (יש לי דרך לעזור לך לקדם תשובות לשאלות הללו, אבל אני ראשית צריך להבין האם הגישה בעקרון מוסכמת עלייך) צריך לשאול - "אוקיי, כל חלק בי יודע את הכוון שלו, מה בכלל אני רוצה להשיג בכל זה ?". זה כמו מדינה - הצבא יודע מה לעשות, הממשלה יודעת מה לעשות, הכלכלה יודעת מה לעשות. אז מה החזון הכללי ? להיות מדינה יהודית לעד ? לחיות בשלום עם מדינות ערב ? להיות מדינה שהיא חלק בלתי נפרד העולם ? גם וגם ? מה מטרת החיים שלך ? אתה רוצה לחוות את החיים ? אתה רוצה לכבוש הרים (רגשיים או חומריים)? אתה רוצה להשאיר חותם, אפילו אם זה יגרום לך לחוסר איזון מתמיד ? לא סתם נתתי לך את המשל עם מלחמת יום כיפור. המטרות הנכונות הן קריטיות. זה כמו אנשים שמבינים שכסף עוזר לנוחות ויכולת למצות הנאות, אז הם רודפים אחרי הכסף ואז לא נהנים מהחיים. הם שוכחים שמטרת הכסף היתה לעזור להנאה הכוללת בחיים, "חוץ לארץ" או "רכב חדש" אינם משרתים את עצמם. הם אמורים להשיג לך עוד הנאה בחיים, אבל אם המרדף אחריהם מוריד את ההנאה אז צריך להוריד קצת מרדף. איזון בין הנאות חומריות לרוחניות. אותו כנ"ל מהצד השני, אדם שמבין שהנאה תושג על ידי איזון ושלווה, מתחיל לרדוף אחרי שלווה ואיזון. הוא איננו משקיע ברמה החומרית, אבל אז מופר האיזון כי כולנו אוהבים הנאות חומריות ונוצר אצלו חוסר שקט. הוא לא מבין מדוע אין לו שלווה או איזון. כי איזון ושלווה אינם מטרה, אלא אמצעי לחוות את אותם חוויות שנראות לך שישרתו אותך.

 

[בלו סקיי]

תשובות

איזון רגשי - אני מחפש איזון רגשי בעיקר. כרגע אני מרגיש בעיקר בתוהו, כל רגע רגש אחר צץ או מחשבה שמעלה בעייתיות אחרת כך שהייתי רוצה לחיות באיזון רב בהרבה במובן הזה. העולם הזוגי - אני עוד רחוק מאוד מהורות, רק השתחררתי מהצבא וכרגע יש לי חברה קרוב לשנה ואני מאוד מאושר איתה במצב הנוכחי. אם יש עוד שאלות אשמח אם תפנה אותן אליי. אבל בנוגע לכיוון הכללי אז הוא קצת פרדוקסלי, עקרונית אני רוצה ליצור. זה משהו שמאוד מניע אותי. משלב מסויים התחלתי ומאז אני לא מפסיק, רק משנה מדיות כל הזמן ולצערי מתקשה לשוב לאמצעי הביטוי הקודמים. התחלתי בשירה והתקדמתי לכתיבה סיפורת לאחר מכן צילום תסריטאות וכעת נגינה בגיטרה ושלב הבא הוא יצירה קולנועית, בימוי. שני נתיבים מלווים אותי בתהליך היצירה הזה, הראשון הוא רוויה אישית והרצון להתפתח תוך כדי יצירה. לצערי הצד הזה מדוכא פעמים רבות על ידי הצורך האדיר שלי להיות מקובל ומוערך. להיות נאהב ונערץ. אלו נקודות שמפריעות לי מאוד להתפתח משום שעם הרצון להיות נאהב בא הפחד המוחץ מביקורת ומכשלון. פחד שמגביל אותי ומקפיא אותי בהרבה מאוד מצבים... בעתיד הקרוב מה שאני רוצה לעשות זה ללמוד ולצבור ידע וכישורים (טאי צ'י, גיטרה, אולי שיפור הידע שלי ברוסית) לעשות פסיכומטרי, לשפר את עצמי בצורה מקיפה ביותר, לעבוד, ובסופו של דבר להתקבל בתחילת השנה הבאה ללימודי קולנוע. אשמח מאוד בנוגע לעוד שאלות או הכוונות נוספות כל טוב

 

[hilabarak]

בסדר, שנייה אחת נראה לי שאתה קצת

עושה משמש מהחיים. בוא נפריד לרגע ל3 תחומים : 1. איזון רגשי/ בעיות פסיכולוגיות. 2. זוגיות. 2. מימוש דרך קולנוע או מדיות שונות. 3. תחביבים בעלי משמעות - טאי צ'י גיטרה וכדומה. אתה מדבר איתי באותה נשימה על שלושתם, אך בעיני תחומים 2 ו3 הם רק תוצאות של מספר 1. ואני אסביר, אתה סך הכל בחור בן 21 או 22, בחורים בגילך עוד לא החלו ללמוד באונבירסיטה אפילו. הם לומדים מקצוע כ 4 שנים, אחרי זה קצת מתמחים בו ואחרי 4 שנים כבר יודעים יותר טוב מה הם רוצים. אחד רוצה להיות מהנדס יועץ והשני מהנדס שמנהל אנשים והשלישי נהנה דווקא ללמד. בקיצור רק בגיל 32 בערך האדם מתחיל למקד מה הוא רוצה. אני לא אומר לך כמובן ללמוד באוניברסיטה, אלא מציב לך את המציאות שלוקח 10 שנים לפחות למצוא את מה שמתאים לך. העובדה שאתה כל כך שם דגש על הבחירה הנכונה בגיל 22 נובעת מאותו חוסר איזון. כשהרגש לא מאוזן אז כל דבר נראה דרמה וכל רגע רוצים משהו אחר. כשהרגש מאוזן, אדם יכול להחליט שהשנה הוא מתנסה בא' ושנה הבאה קצת ב' ועוד שלוש שנים ג' ואז יודעים הרבה יותר טוב מה רוצים. אבל אם יש מחסומים פסיכולוגיים שמאלצים אותך לתת לאנשים דין וחשבון בגיל כל כך צעיר (אני בגיל 27 עוד הייתי באוניברסיטה נהנה מהחיים) אז איך תבחר לך בצורה נכונה את הדבר הנכון לך ? בקיצור, הבעייה האמיתית היא שהאיזון הרגשי והצורך להיות מוערך הופכים את התקופה היפה של גיל 22 עד גיל 27 בה אתה עדיין ילד שמתנסה לדרמה גדולה. ואז גם אינך נהנה וגם כל רגע מחליף דיעה ואינך יכול להתקדם. וביננו טאי צ'י זו בטח לא מטרה, זה סתם משהו שלומדים, אולי תופס ואולי לא. עוד שנה תבין שישיבה מול הים יותר טובה לך מטאי צ'י או שתהפוך למאסטר בזה. לדעתי המטרה שלך כרגע צריכה להיות איזון רגשי כפי שטענת. ואיזון כשמו כן הוא, צריך לאזן כוחות מנוגדים, אבל צריך לעשות זאת בחוכמה. ואני אדגים : כדי ליהנות מהשבת עלינו לעבוד במשך השבוע (כוחות מנוגדים), כי אדם שלא עובד לא יכול להינות מהעובדה שהעבודה נגמרה. אם נהנים בשבת אז מתבאסים לחזור לעבודה. פתרון טפשי הוא להפסיק לעבוד. פתרון חכם הוא למצוא מימוש בעבודה וכך גם נהנים מהעבודה וגם משבת מנוחה. אבל אדם שיוצר מימוש יוצר גם שיעמום. כי אי אפשר לממש תמיד, כוכבים רואים זאת, יש "היי" של ההופעה והחזרות ויש "דאון" כשאין פרוייקט. פתרון טיפשי הוא לחפש מימוש חלקי שלא נקבל דיכאון כשהוא איננו. פתרון חכם הוא להרחיב יכולות, למשל אדם שמשחק וגם מביים אז פעם יש סרט להיט ופעם הוא מלמד בבית ספר לבמאים ופעם הוא מביים סרט. אבל אז צריך גם להרחיב את אורך הרוח בחיים שלנו. בקיצור איזון נוצר כשאתה נותן לכמה שיותר כוחות ביטוי בתוכך. ככל שאתה פועל יותר דו מימדי (שבת מול יום חול/ מימוש מול שיעמום/ קריירה מול משפחה) אתה נתון יותר לחוסר איזון. ככל שתוסיף עוד רבדים לחיים, קריירה, משפחה, מימוש, הנאות, נתינה, חמלה ...... תהיה בהגדרה פחות נתון לשינויים. זו עבודה לא קלה, להחליט שאתה עושה ומרחיב גם תחומים שאינך מכיר ואינך מיומן בהם. כי אינך רוצה להיות נתון למצבי רוח, אבל זה שווה. דרך אגב אם תשאל ממה מורכבת הצלחה לאורך שנים ארוכות (לא הכוכבים הנופלים ועולים)? היא מורכבת מאדם רחב שעושה הרבה דברים. תנסה לעיין בספר שלי (נמצא בחנויות) הוא בעצם כולו עוסק ביצירת איזון רגשי. אתה בחור צעיר, אם תשים לך היום למטרה את האיזון ותעבוד נכון ועם שכל, תוכל להגיע לתוצאות יפות. כי למימוש יש משמעות רק אם יש עם מי לחלוק אותו. והרבה אנשים בדרך למימוש מאבדים את השותפים לחיים (צביקה הדר למשל עכשיו התגרש ופתאום התחיל לחזור מוקדם הביתה).

 

[s h i r a n 2 0]

כן יש בזה המון..

אני חושבת שזה מקסים שאתה הגעת לשלב בחייך בו אתה מרגיש מאוזן ואתה נותן מעצמיך בשביל אחרים שעדיין בתחילת דרכם.. יש הרבה במה שאתה אומר. כניראה שכשמחליטים לוותר על הדרמה - ולומדים לנתר בין הבורות, לשנות מסלול כשהמסלול המתוכנן מראש קרס במקום פשוט לעצור בדרך.. כניראה שאז מגיעים למסקנה שכל מה שקרה עד עכשיו - גם הטעויות וגם ההצלחות - הביאו אותך עד הלום.. להיות מי שאתה.. אז אולי זה לא כל כך נורא.. ואולי הכל קורה לטובה בסופו של דבר.. ולנו.. כיצורים אנושיים בעלי תפיסה די שיטחית של הזמן אין את היכולת לתפוס את הזמן בצורה מרחבית .. כמו עוד 10 שנים מהיום .. בשביל להבין שהכל קרה לטובה.. גם הכישלונות שלפעמים פתחו לנו דלתות למקומות שאולי לא היינו חושבים להיכנס.. כמו אדם שפותר מעבודתו ורק הפיטורים נתנו לו את האומץ לפתוח חברה משל עצמו..