רעיון נוסף-הפעם לפ"ש../images/Emo63.gif
האמת שרציתי לכתוב את זה בזמן של יישוב דעת אבל אני רואה שאני ל אמשיג משהו כזה אז.. ננסה ויצא מה שיצא רק סלחו לי מראש אם זה יצא קצת מבולגן/לא ברור/חסר וכו' זה רעיון שמשלב קצת מדע קצת תנ"ך קצת קבלה וקצת מדרש אז אם יצא מיקס.. בשני הפרקים הראשונים של ספר בראשית מצויה סתירה לכאורה בתיאור בריאת האדם. הסתירה לכאורה הזו נוצלה ע"י אנשי "ביקורת המקרא" ועוזריהם לביסוס התאוריות שלהם והם היו כל כך להוטים לנושא עד שזה גרם להם לפספס רעיון עצום וחשוב בנושא הבריאה. בפרק א מופיע: " כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם." כלומר יצירה של זכר ונקבה על המקום ואילו בפרק ב מופיע הסיפור המפורסם: יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ. יט וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ. לפי זה זה היה תהליך של זכר שחי זמן-מה ומחלק כלשהו שלו התפתחה אח"כ נקבה.
עד כאן הפשט הפשוט. ומה שגרם כמובן לתהיה. יש לשים לב למספר דברים/שאלות שתשומת לב פשוטה אליהם יכולה להבהיר מה קורה פה:
למה בפרק א' עובר הפסוק ללא איתות מיחיד לרבים?
מה פשר "צלם אלוקים"?
מה זו ה"צלע" הזו?
למה נתקע פה פתאום יחסי הורים ובשר אחד לעסק? מי שירבב זאת? בשביל לענות לשאלות האלה אני נעזר ברעיון שמופיע בקבלה על כך שבכל יצור בבריאה יש גם צד זכרי וגם צד נקבי ["אמא" ו"אבא" "מקבל" ו"נותן" וכו] ואני אפנה גם למדרשים כמו המדרש ב"אותיות דרבי עקיבא" שדורש את שני היודים בוייצר ואת המדרש ב"פסיקתא זוטרתא" ועוד שמביאים שתהליך הבריאה היה בערך כך: בהתחלה יוצר הקב"ה "אדם" בצלמו ובתור מי שמכיל הכל מכיל גם את כל המינים [גם אדון עולם[ז] וגם שכינה[נ] הם שמות ה'] נוצר אנדרוגינוס [זכר ונקבה יחד] בלשון המדרש גם "שני פרצופים". זה התאור של פרק א שהיחיד הוא בעצם רבים. לאחר מכן הם נפרדים בצורה לא שווה ע"י הקב"ה בלקיחת ובניית צלע כך שנותרים שני "חצאים לא שווים" של בני-אדם [בדגש-בני] שמפה ועקב כך מתחיל החיפוש האינסופי של השלמת החצאים לבשר אחד לאותו מצב ראשוני של אדם וגם שבגלל החוסר שיויון יכול להיות רק ע"י זכר+נקבה ולא בצירוף אחר [כמשל- זכרי ונקבי בחלקי מכונות]. אבל מה פשר הצלע? ולמה לא נברא כך לכתחילה? ישנה מחלוקת מהי בדיוק הצלע. יש דעה שזה ממש חצי אך נראה כי רבנים רבים דווקא מפרשים זאת כמשהו לא שווה וחלקי ["זנב"]- למה? כי החלוקה הזו לא מלאה ואכן לא לחינם הייתה בריאה ראשונה בצורה של גם זכר וגם נקבה בגוף אחד. ידוע ממספר מדרשים שהייתה "נפילה" בעולם ["שבירת הכלים" לפי מינוח קבלי] ויש פער בין המצוי לרצוי בין מה שעלה במחשבה לבין בפועל. כל בני האדם נשארו בסופו של דבר עם איזשהו קשר ל"אדם" הראשוני וכולם נשארו, כמו כל יצור אחר, גם זכר וגם נקבה. גם צד זכרי וגם צד נקבי. זה קשור קצת לתכונות נפש וכו' לא נפרט. אני מתבל את זה עכשיו עם מחקר מדעי שקראתי בזמנו ואומר שכולם נולדים עם מטען נפשי גם זכרי וגם נקבי. המציאות ה"ישרה" [סטרייטית] היא שאצל הזכר הצד הזכרי גובר עם הזמן על הצד הנקבי ומקבל דומיננטיות [וההפך אצל הנקבה] התהליך מושפע מכל מיני דברים ואני עצמי אין לי מושג [אבל בטח קשור לתקופה של הבלבול בהתבגרות איכשהו]. כנראה שישנה אפשרות שהתהליך הזה "יופרע"/"ישונה" כך שהתוצאה לא תהיה כזו ויחס האחוזים בזכר [לדוגמא] ישתנה כך שלצד הנקבי בו יהיו אחוזים משמעותיים [40%-60% לסיבור האוזן] עד אפילו התגברות על הצד הזכרי [40%-60% וכו]. האם זו הסביבה? האם זה תהליך נפשי עמוק? האם זה חינוך? האם זה קשור לגנטיקה? האם לבעלי גן מסויים יש נטיה ל"מוטיצה" כזו? האם זה יכול להשתנות עם הזמן? מתי? האם יש כאלה ש"חזרו" למדרגת האדם הראשון? מה פשר ה"אדרוגינוס" של חז"ל? שאלות טובות
אפילו מה שכתבתי עד עכשיו אני לא כל כך מבין אז שאני אוכל לענות לשאלות כאלה... היכן בעל התשובות...או שאינם... שיהיה לנו שבת שלום
-טוהר-
: [בקצרה] שאלה מעניית [לגבי אנשים מסויימים אולי אף מטרידה] היא על היחס השונה שניתן לשבח["משיב"] ולבקשה ["ותן"]. מילא אי אז בשנים כשהיה בית מקדש אז לא היה שייך לבקש במפורש את הגשם כשאנשים עדיין עושים את דרכם הבייתה אבל דחילק מה עכשיו? למה אנחנו ממשיכים עם הנוהג המבלבל-משהו הזה? דרשת הרב הייתה שיש פה רעיום חשוב שנכון לעד והוא בשאלה עד כמה הפנמנו רעיון מרכזי של חג סוכות. אחד הרעיונות המרכזיים של חג הסוכות הוא האחדות בעם. הערבות האכפתיות החברמניות. החקלאי הירושלמי חוזר לבייתו ישר אחרי החג והוא כבר משווע לגשם. בשבילו כמה שיותר וכמה שמהר זה ממש אחלה. רק הבעיה היא שאם זה יקרה, חברו שעושה את דרכו לביתו שעל פרת ייכנס וישקע עמוק בבוץ... האם הוא יחשוב על זה? האם הוא יהיה אכפתי לזה? קשוב? או אולי דווקא אדיש? אדיש למה שחברו עובר.. אדיש לרצונות של חברו ודואג רק לרצונות שלו... זה המבחן זה המבחן של אחרי החג זו התקנה לדחות את החשיבה המתכנסת הפרטית וללמוד להסתכל גם על עולמם של האחרים בעם. קצת יותר אכפתיות קצת יותר ערבות קצת יותר חשיבה על הזולת... זה אנחנו זו המורשת שלנו זה העם שלנו וטוב שהוא כזה גם אם קשה לפעמים לראות את זה אז יה"ר שנלמד ונבחן טוב... ולא להתבלבל! הכי חשוב -טוהר-
