רמיקוב - חלק א'
היינו קבוצה של אידיוטים.
בחיי. בני 23 עד 25. סטודנטים לתואר ראשון. משועממים עד מוות רוב הזמן וחרמנים כמו שפנים 25 שעות ביממה. מעבר לכך, היינו קבוצת חננות שלא ברא השטן. 3 תלמידי פסיכולוגיה מאוניברסיטת חיפה ושני סטודנטים להנדסה ומתמטיקה מהטכניון. היום קוראים לזה כנראה "גיקים". אז קראנו לזה פשוט חננות. והיינו מחד גאים בכך ומאידך מתוסכלים מכך שמוח-מוח, אבל בנות לא רואים מזה בד"כ.
פעמיים שלוש בשבוע היינו נפגשים בדירה השכורה שלי בוודג'ווד ומשחקים רמי קוב. בחיי. לא פוקר ולא מהמרים על סוסים. רמיקוב. כזה של הרומניות הזקנות עם הסמיילי והצבעים. מדי פעם היינו משחקים על כסף (גרושים – בכל זאת סטודנטים), אבל חלק ניכר מהזמן סתם שיחקנו על התערבויות. מי שהפסיד בסוף הערב יותר מכולם נאלץ לבצע משהו בסגנון "אמת או חובה" שהאחרים הטילו עליו. ואין לא רוצה או לא יכול. לא שהיינו מכים מישהו או פוגעים בו אם לא רצה לבצע את מה שהוטל עליו (בכל זאת חנונים...), אבל ידענו שזו מחוייבות, ובכלל מי שייצא שפן יזכה לבוז ולצחוקים על חשבונו עד לתקופה בה ישחק עם נכדיו על הנדנדה בפארק...
כבר יצא לנו לבצע דברים משוגעים. ירון הטכניוניסט פעם רץ ערום בשד' מוריה בלילה. מזל שבשעות האלו חיפה כבר נמה את שנת היופי שלה אחרת היה גומר במעצר. פעם אלון ריסס כתובות גרפיטי על הקיר של מרכז חורב ובו נאלץ לכתוב שהוא עצמו זיון גרוע עם מספר הטלפון שלו. דברים מפגרים, בחיי. אבל צחקנו. היה כיף ותמיד זה היווה לנו מקום מפלט מהלימודים הקשים ומעמל היומיום הרוטיני.
באותו ערב חזרנו מהלימודים ביחד ועלינו במדרגות צוחקים כשראינו את לאה משרכת רגליה עם הקניות מהסופר. הצענו לעזור לה וכל אחד מאתנו תפס שקית ניילון אחת (מי חשב אז על שקי בד ירוקים?!) ועזרנו לה להעלות את הכבודה לקומה 3. לאה הייתה השכנה דלת ממול וזו הפעם הראשונה שחבריי ראו אותה. אני כבר הכרתי אותה משום שכיאות לשכנים דלת מול דלת יצא לנו לשוחח מדי פעם, ואפילו הביאה לי עוגה מאפה ידיה כשרק עברתי להתגורר בבניין. אשה מקסימה לאה. מתקרבת לגיל 60 אני מניח, אבל שמורה. שיערה תמיד צבוע בלונד ולפי מה שידעתי עשתה הליכות ערב קבועות כך שגזרתה הייתה שמורה. בשביל אשה בת קרוב ל-60 הייתה נראית מצוין והכרתי אותה כאשה פתוחה, לבבית, עם שמחת חיים בלתי צפויה היות וכבר מעל שני עשורים הייתה אלמנה (בעלה נהרג במלחמת יום הכיפורים ומאז לא נישאה שנית).
המשחק התנהל כתמיד עם צחוקים ללא סוף, בדיחות גסות, המון בירה ודיונים פילוסופיים שנעו בין "האם המרצה לתאוריות אישיות מגלחת שם למטה או לא" לבין "למה לעזאזל אנחנו לא מפילים את סדאם סוף סוף...!?". בהיותי רומני מבלידה תמיד ידי הייתה על העליונה במשחק אבל איכשהו הערב לא הסתדרו לי האבנים. או שלא הייתי מרוכז. אולי זה בגלל העבודה שהייתי צריך להגיש בפסיכולוגיה ניסויית יומיים לאחר מכן ושלא ידעתי איך לסיים אותה. בכל מקרה הפסדתי פעם, ופעמיים, ובסיום הערב הייתי מובס ומבושם.
חבריי התלהבו מניצחונם עליי, מה שכאמור לא היה קורה פעמים רבות, והתכנסו לתכנן לי "חובה" מוצלחת במיוחד. לאחר מספר דקות של התלחשויות וצחקוקים ירון נתן לי כדור כחול והורה עליי לקחת אותו. כששאלתי לפשרו אמר לי "אתה לא צריך לדעת" בחיוך מסתורי.
"רק שלא יהיה סם או משלשל או משהו כזה..." אמרתי לו בחשש, והוא אמר לי בתקיפות "זה לא זה ולא זה, ואתה חייב לקחת אותו עכשיו, אחרת אתה שובר את הכללים". אז לקחתי. בחרדה מסויימת. אבל לקחתי. אמרתי לעצמי שאם זה משלשל אז מקסימום אני בבית ולא באמצע הרחוב או בהרצאה לפחות. ואם זה סם – נו, פעם אחת לא תהרוג אותי.
ואז, כלום. הדלקנו את הטלויזיה וצפינו ב MR. BEAN עושה מעצמו אידיוט ונקרענו מצחוק. עד היום אני תוהה אם הוא באמת היה כזה מוצלח או שפשוט צפינו בתוכנית אחרי ערב הרמיקוב עם קצת יותר מדיי אלכוהול בדם.
שכחתי מהכל עד שאחרי 20 דקות לערך החבר'ה החליטו שאנו צריכים לצפות בסרט כחול. לא הבנתי למה היות ועד היום לא עשינו זאת מעולם – גם לא הבנתי את הקונספט של לראות סרטים כחולים בחבורה היות וכל אחד צופה בסרט כדי להתפרק ולא בשל ערכו הפילמוגרפי – ולהתפרק, נו זה כבר עושים לבד...
אבל הבאתי את הוידאו של ג'נה ג'יימסון שהיה לי בארון והתחלנו לראות. זה היה מוזר לראות פורנו עם חברים. הם צחקו והשתוללו כמו בני 14, והבירות עפו שם כמים. ופתאום הרגשתי את זה. הייתה לי זקפה קשה כמו אבן. והיא לא ירדה. ניסיתי לחשוב על משהו אחר. לא עזר.
ואז, לאחר כ40 דקות של צפייה משותפת בסרט שכבר התחיל לשעמם (ועדיין הזקפה לא ירדה לי) צחי כיבה את הטלוויזיה וארבעתם פנו אליי וירון אמר:
"טוב גבר, אתה בלעת ויאגרה. ומה שיקרה עכשיו הוא..." החוורתי. נבהלתי גם מכך שלקחתי ויאגרה ולא ידעתי איך תשפיע מחד וגם משום שנבהלתי ממה שהם הולכים להטיל עליי לבצע. מה שמתחיל בויאגרה לא יכול להגמר טוב... "שאתה תתפשט לגמרי, תלך לשכנה שלך החביבה ממול, תדפוק על הדלת ותבקש אם אפשר כוס חלב כי נגמר אצלך!".
כמעט התעלפתי.
השתגעו? שאלך ערום עם זין עומד וקשה כמו אבן ואבקש מלאה כוס חלב??? זה יכול להגמר רק רע, או רע מאד, או איום ונורא. או שתתעלף, או שתסטור לי ולא תדבר אתי לעולם, או שתתקשר למשטרה ואבלה את החודשים הקרובים כשפניי מטושטשות על דפי העיתון כסוטה שנשפט ומושלך לכלא.
"בחיים לא! השתגעתם!"
"זיו. אין לך ברירה. כשאני הייתי צריך לרוץ ערום ברחוב לא ששתי, אבל עשיתי את זה נכון?!... כשצחי היה צריך לבלוע 3 גדורים משלשלים וללכת לשעת קבלה של ראש החוג הוא עשה את זה או לא?!"
מלמלתי בהרמת כתפיים שכן. אבל זה לא אותו דבר.
"למה?! כל אחד מאתנו הסתכן פעמים רבות בשביל הקטע. אתה פחות מכולנו כי אתה תמיד מנצח. אז הפעם אתה תשלם! וביוקר!!!" אמר וצחק.
חשבתי. וחשבתי. והבנתי שאין לי מוצא.
התפשטתי. כבר לא היה לי כוח אפילו לחשוב שחברים שלי רואים אותי ערום. עם זין עומד. התפשטתי.
הם צחקו ויגאל אמר לי בחיוך כשהוא מביט במבושיי "אתה בסדר. לא מלך אבל בסדר!"... וכולם צחקו.
"גיחי גיחי" השבתי לו גם כי לא היה לי יכולת לחשוב על תשובה אינטליגנטית במצבי העגום וגם כי כולי רעדתי מפחד ומבושה.
ניגשתי החוצה למסדרון כשלבי בתחתונים. במצב רגיל עם כל הפחד והמבוכה שלי לא רק שלא היה עומד לי, אלא שהאבר היה מתכווץ לו בפחד וכמעט נעלם לתוך המבושים בפאניקה השרדותית. אבל עכשיו? עם הכדור המזורגג הזה והתוצאות של שעה עם ג'נה ג'יימסון במיטב ביצועיה עמד לי כמו טיל. הזין היה קשה כמו אבן ואדום ארגמני מתוח.
כל החבורה הסתתרה מאחורי הדלת והציצה בתורות בעינית.
ואני, אומלל, מרגיש שאני עומד למות בכל רגע, פניי דוקרות מרוב מבוכה ולחץ בחזה כאילו אני עוד רגע בקרדיולוגית דפקתי בדלת החומה של לאה.
"מי זה?" שמעתי את קולה.
"אני. זיו" עניתי בקול רועד.
"שנייה" היא ענתה וקיוויתי שבאמת אקבל התקף לב באותו הרגע והכל ייגמר.
"אני רק צריך כוס חלב" אמרתי לה מבעד לדלת.
"אין בעיה. אני כבר פותחת" אמרה ואחרי מספר שניות שמעתי את המנעולים נפתחים.
הדלת נפתחה ולאה פערה זוג עיניים ופה כאילו הייתה במופע קסמים והרגע שלפתי שפן מהכובע. הבעיה שזה לא היה שפן. ולא היה שם שום כובע....
היינו קבוצה של אידיוטים.
בחיי. בני 23 עד 25. סטודנטים לתואר ראשון. משועממים עד מוות רוב הזמן וחרמנים כמו שפנים 25 שעות ביממה. מעבר לכך, היינו קבוצת חננות שלא ברא השטן. 3 תלמידי פסיכולוגיה מאוניברסיטת חיפה ושני סטודנטים להנדסה ומתמטיקה מהטכניון. היום קוראים לזה כנראה "גיקים". אז קראנו לזה פשוט חננות. והיינו מחד גאים בכך ומאידך מתוסכלים מכך שמוח-מוח, אבל בנות לא רואים מזה בד"כ.
פעמיים שלוש בשבוע היינו נפגשים בדירה השכורה שלי בוודג'ווד ומשחקים רמי קוב. בחיי. לא פוקר ולא מהמרים על סוסים. רמיקוב. כזה של הרומניות הזקנות עם הסמיילי והצבעים. מדי פעם היינו משחקים על כסף (גרושים – בכל זאת סטודנטים), אבל חלק ניכר מהזמן סתם שיחקנו על התערבויות. מי שהפסיד בסוף הערב יותר מכולם נאלץ לבצע משהו בסגנון "אמת או חובה" שהאחרים הטילו עליו. ואין לא רוצה או לא יכול. לא שהיינו מכים מישהו או פוגעים בו אם לא רצה לבצע את מה שהוטל עליו (בכל זאת חנונים...), אבל ידענו שזו מחוייבות, ובכלל מי שייצא שפן יזכה לבוז ולצחוקים על חשבונו עד לתקופה בה ישחק עם נכדיו על הנדנדה בפארק...
כבר יצא לנו לבצע דברים משוגעים. ירון הטכניוניסט פעם רץ ערום בשד' מוריה בלילה. מזל שבשעות האלו חיפה כבר נמה את שנת היופי שלה אחרת היה גומר במעצר. פעם אלון ריסס כתובות גרפיטי על הקיר של מרכז חורב ובו נאלץ לכתוב שהוא עצמו זיון גרוע עם מספר הטלפון שלו. דברים מפגרים, בחיי. אבל צחקנו. היה כיף ותמיד זה היווה לנו מקום מפלט מהלימודים הקשים ומעמל היומיום הרוטיני.
באותו ערב חזרנו מהלימודים ביחד ועלינו במדרגות צוחקים כשראינו את לאה משרכת רגליה עם הקניות מהסופר. הצענו לעזור לה וכל אחד מאתנו תפס שקית ניילון אחת (מי חשב אז על שקי בד ירוקים?!) ועזרנו לה להעלות את הכבודה לקומה 3. לאה הייתה השכנה דלת ממול וזו הפעם הראשונה שחבריי ראו אותה. אני כבר הכרתי אותה משום שכיאות לשכנים דלת מול דלת יצא לנו לשוחח מדי פעם, ואפילו הביאה לי עוגה מאפה ידיה כשרק עברתי להתגורר בבניין. אשה מקסימה לאה. מתקרבת לגיל 60 אני מניח, אבל שמורה. שיערה תמיד צבוע בלונד ולפי מה שידעתי עשתה הליכות ערב קבועות כך שגזרתה הייתה שמורה. בשביל אשה בת קרוב ל-60 הייתה נראית מצוין והכרתי אותה כאשה פתוחה, לבבית, עם שמחת חיים בלתי צפויה היות וכבר מעל שני עשורים הייתה אלמנה (בעלה נהרג במלחמת יום הכיפורים ומאז לא נישאה שנית).
המשחק התנהל כתמיד עם צחוקים ללא סוף, בדיחות גסות, המון בירה ודיונים פילוסופיים שנעו בין "האם המרצה לתאוריות אישיות מגלחת שם למטה או לא" לבין "למה לעזאזל אנחנו לא מפילים את סדאם סוף סוף...!?". בהיותי רומני מבלידה תמיד ידי הייתה על העליונה במשחק אבל איכשהו הערב לא הסתדרו לי האבנים. או שלא הייתי מרוכז. אולי זה בגלל העבודה שהייתי צריך להגיש בפסיכולוגיה ניסויית יומיים לאחר מכן ושלא ידעתי איך לסיים אותה. בכל מקרה הפסדתי פעם, ופעמיים, ובסיום הערב הייתי מובס ומבושם.
חבריי התלהבו מניצחונם עליי, מה שכאמור לא היה קורה פעמים רבות, והתכנסו לתכנן לי "חובה" מוצלחת במיוחד. לאחר מספר דקות של התלחשויות וצחקוקים ירון נתן לי כדור כחול והורה עליי לקחת אותו. כששאלתי לפשרו אמר לי "אתה לא צריך לדעת" בחיוך מסתורי.
"רק שלא יהיה סם או משלשל או משהו כזה..." אמרתי לו בחשש, והוא אמר לי בתקיפות "זה לא זה ולא זה, ואתה חייב לקחת אותו עכשיו, אחרת אתה שובר את הכללים". אז לקחתי. בחרדה מסויימת. אבל לקחתי. אמרתי לעצמי שאם זה משלשל אז מקסימום אני בבית ולא באמצע הרחוב או בהרצאה לפחות. ואם זה סם – נו, פעם אחת לא תהרוג אותי.
ואז, כלום. הדלקנו את הטלויזיה וצפינו ב MR. BEAN עושה מעצמו אידיוט ונקרענו מצחוק. עד היום אני תוהה אם הוא באמת היה כזה מוצלח או שפשוט צפינו בתוכנית אחרי ערב הרמיקוב עם קצת יותר מדיי אלכוהול בדם.
שכחתי מהכל עד שאחרי 20 דקות לערך החבר'ה החליטו שאנו צריכים לצפות בסרט כחול. לא הבנתי למה היות ועד היום לא עשינו זאת מעולם – גם לא הבנתי את הקונספט של לראות סרטים כחולים בחבורה היות וכל אחד צופה בסרט כדי להתפרק ולא בשל ערכו הפילמוגרפי – ולהתפרק, נו זה כבר עושים לבד...
אבל הבאתי את הוידאו של ג'נה ג'יימסון שהיה לי בארון והתחלנו לראות. זה היה מוזר לראות פורנו עם חברים. הם צחקו והשתוללו כמו בני 14, והבירות עפו שם כמים. ופתאום הרגשתי את זה. הייתה לי זקפה קשה כמו אבן. והיא לא ירדה. ניסיתי לחשוב על משהו אחר. לא עזר.
ואז, לאחר כ40 דקות של צפייה משותפת בסרט שכבר התחיל לשעמם (ועדיין הזקפה לא ירדה לי) צחי כיבה את הטלוויזיה וארבעתם פנו אליי וירון אמר:
"טוב גבר, אתה בלעת ויאגרה. ומה שיקרה עכשיו הוא..." החוורתי. נבהלתי גם מכך שלקחתי ויאגרה ולא ידעתי איך תשפיע מחד וגם משום שנבהלתי ממה שהם הולכים להטיל עליי לבצע. מה שמתחיל בויאגרה לא יכול להגמר טוב... "שאתה תתפשט לגמרי, תלך לשכנה שלך החביבה ממול, תדפוק על הדלת ותבקש אם אפשר כוס חלב כי נגמר אצלך!".
כמעט התעלפתי.
השתגעו? שאלך ערום עם זין עומד וקשה כמו אבן ואבקש מלאה כוס חלב??? זה יכול להגמר רק רע, או רע מאד, או איום ונורא. או שתתעלף, או שתסטור לי ולא תדבר אתי לעולם, או שתתקשר למשטרה ואבלה את החודשים הקרובים כשפניי מטושטשות על דפי העיתון כסוטה שנשפט ומושלך לכלא.
"בחיים לא! השתגעתם!"
"זיו. אין לך ברירה. כשאני הייתי צריך לרוץ ערום ברחוב לא ששתי, אבל עשיתי את זה נכון?!... כשצחי היה צריך לבלוע 3 גדורים משלשלים וללכת לשעת קבלה של ראש החוג הוא עשה את זה או לא?!"
מלמלתי בהרמת כתפיים שכן. אבל זה לא אותו דבר.
"למה?! כל אחד מאתנו הסתכן פעמים רבות בשביל הקטע. אתה פחות מכולנו כי אתה תמיד מנצח. אז הפעם אתה תשלם! וביוקר!!!" אמר וצחק.
חשבתי. וחשבתי. והבנתי שאין לי מוצא.
התפשטתי. כבר לא היה לי כוח אפילו לחשוב שחברים שלי רואים אותי ערום. עם זין עומד. התפשטתי.
הם צחקו ויגאל אמר לי בחיוך כשהוא מביט במבושיי "אתה בסדר. לא מלך אבל בסדר!"... וכולם צחקו.
"גיחי גיחי" השבתי לו גם כי לא היה לי יכולת לחשוב על תשובה אינטליגנטית במצבי העגום וגם כי כולי רעדתי מפחד ומבושה.
ניגשתי החוצה למסדרון כשלבי בתחתונים. במצב רגיל עם כל הפחד והמבוכה שלי לא רק שלא היה עומד לי, אלא שהאבר היה מתכווץ לו בפחד וכמעט נעלם לתוך המבושים בפאניקה השרדותית. אבל עכשיו? עם הכדור המזורגג הזה והתוצאות של שעה עם ג'נה ג'יימסון במיטב ביצועיה עמד לי כמו טיל. הזין היה קשה כמו אבן ואדום ארגמני מתוח.
כל החבורה הסתתרה מאחורי הדלת והציצה בתורות בעינית.
ואני, אומלל, מרגיש שאני עומד למות בכל רגע, פניי דוקרות מרוב מבוכה ולחץ בחזה כאילו אני עוד רגע בקרדיולוגית דפקתי בדלת החומה של לאה.
"מי זה?" שמעתי את קולה.
"אני. זיו" עניתי בקול רועד.
"שנייה" היא ענתה וקיוויתי שבאמת אקבל התקף לב באותו הרגע והכל ייגמר.
"אני רק צריך כוס חלב" אמרתי לה מבעד לדלת.
"אין בעיה. אני כבר פותחת" אמרה ואחרי מספר שניות שמעתי את המנעולים נפתחים.
הדלת נפתחה ולאה פערה זוג עיניים ופה כאילו הייתה במופע קסמים והרגע שלפתי שפן מהכובע. הבעיה שזה לא היה שפן. ולא היה שם שום כובע....