ריתוק בבסיס - חלק 1
היא נכנסת אלי למשרד, מרותקת כבר שבוע בבסיס. אני רק עכשיו הגעתי לפה כקצין, קורא את הנהלים מנסה להבין מה צריך לעשות ולמה החיילים נדרשים.
"למה את לא על מדים?" שאלתי אותה. "את יודעת שאת צריכה לבוא אלי כל שעה על מדים כדי שאסמן שאת פה".
היא התנצלה, אמרה שבדיוק סיימה להתקלח ושהיא לא ידעה שהוחלפו הקצינים בתורנות, שהקודם הסכים לה מדי פעם לחפף בחוקים, בעיקר בערב אחרי שהיא כבר התקלחה והכל.
הסברתי לה בקשיחות שאני זה לא הקודם, ושהיא תלמד להכיר אותי ב-18 ימי הריתוק שעוד נותרו לה להעביר איתי.
היא הייתה נראית עסיסית, חיילת שפוטה, חסרת אונים, שחרחורת עם חזה בגודל בינוני עד קטן. בדיוק כמו שאני אוהב. שרוולי חולצתה היו מורמים למעלה, וזרועותיה החשופות הביאו את דמיוני לצלול במחשבה עליהם בפעולה כשהם מתנועעים על איברי. מתאמצים לספק לו הנאה מירבית. מביאים אותו לקצה גבול היכולת שלו.
אבל הפסקתי לצלול במחשבות והודעתי לה שתגיע אלי בחזרה עוד 5 דקות, כשהיא על מדים הפעם. והיא נאלצה ללכת בדיכאון, מורצת על ידי בעקבות הזמן המועט שהענקתי לה לעניין. מזיעה רק מעצם המחשבה שהיא לא תספיק להגיע בזמן לקמפקד החדש שלה. מוטרדת מעצם הידיעה שהיא כפופה ישירות לרצונותיי מעצם תפקידי.
חיכיתי לה כל אותם 5 דקות, חשבתי מה אגיד לה כשהיא תיכנס. בסופו של דבר אני יכול להפיל אותה על כל פעולה קטנה שהיא תעשה בצורה לא נכונה, והיא תהיה אצלי עוד זמן במשימה שאחליט להטיל עליה.
ובסוף היא הגיעה, באיחור של כמה שניות, נעמדת על סף הדלת. אכן, מזיעה כולה מהריצה המטורפת מהחדר ועד למשרדי. הרי היא הייתה בתנועה שפקדתי עליה לבצע ואילו אני ישבתי כאן על הכיסא, במזגן, מציץ בשעון מדי פעם, מקווה שהיא תאחר.
"איחרת" אמרתי לה. היא נכנסה לתוך המשרד והתחילה לפתוח בתירוצים. עצרתי אותה מלהמשיך. "איחרת ועכשיו את גם נכנסת מבלי להצדיע לי".
היא הייתה בהלם מהיחס שהפגנתי כלפיה, בכל זאת איך בחור צעיר כמוני יכול להתייחס בכזה זלזול ובקרות רוח כלפי בחורה יפהפייה שיכולה להפיל כל גבר באזרחות אם היא רק תרצה. אבל היא הצדיעה, זה הכי חשוב, הצדיעה בלי לומר מילה. הצדיעה יפה, עם כל הלב. התחשק לי שהיא תישאר ככה באותו המצב כל הלילה כשאני בוהה בה כנועה ומושפלת בעוד שהיא מתייחסת אלי בכבוד ומביעה כלפיי רגש של הערכה והערצה. שחררתי אותה בסוף מההצדעה, והיא הורידה את ידה מבלי לחשוב פעמיים.
היא התקרבה אל הכיסא שלי, החליטה כנראה לשנות גישה רגע לפני שאטיל עליה עונש כלשהוא, תוך שהיא צופה בפרצופי המנסה להראות קשיחות ועצבנות מצידי. היא החליטה שהיא מסוגלת לשבור גם אותי, את אותו מפקד חדש וצעיר שבקלות יכול לילפול לרגליה. יכולתי לראות בפניה את הציפייה שהיוצרות יתהפכו. שהיא תהפוך למפקדת ואני למרותק.
וזה אכן קרה. היא החלה להוריד את חולצתה הצבאית, מורידה כפתור אחר כפתור. נועצת את מבטיה בעיניי הפקוחות לרווחה למראה המחזה הכה המעורר הערצה שהיא העניקה לי בכבודה ובעצמה.
היא נשארה עם חזייה ומכנס העטוף בחגורה. הייתי בשוק, בהלם. היא הבינה שכנראה לא שמעתי אותה אומרת את מה שהיא אמרה, אז היא אמרה לי שוב - "תצדיע!". ואני, לא יודע למה ואיך, הצדעתי כמו חייל טוב למרותקת היפה שמולי.
היא נכנסת אלי למשרד, מרותקת כבר שבוע בבסיס. אני רק עכשיו הגעתי לפה כקצין, קורא את הנהלים מנסה להבין מה צריך לעשות ולמה החיילים נדרשים.
"למה את לא על מדים?" שאלתי אותה. "את יודעת שאת צריכה לבוא אלי כל שעה על מדים כדי שאסמן שאת פה".
היא התנצלה, אמרה שבדיוק סיימה להתקלח ושהיא לא ידעה שהוחלפו הקצינים בתורנות, שהקודם הסכים לה מדי פעם לחפף בחוקים, בעיקר בערב אחרי שהיא כבר התקלחה והכל.
הסברתי לה בקשיחות שאני זה לא הקודם, ושהיא תלמד להכיר אותי ב-18 ימי הריתוק שעוד נותרו לה להעביר איתי.
היא הייתה נראית עסיסית, חיילת שפוטה, חסרת אונים, שחרחורת עם חזה בגודל בינוני עד קטן. בדיוק כמו שאני אוהב. שרוולי חולצתה היו מורמים למעלה, וזרועותיה החשופות הביאו את דמיוני לצלול במחשבה עליהם בפעולה כשהם מתנועעים על איברי. מתאמצים לספק לו הנאה מירבית. מביאים אותו לקצה גבול היכולת שלו.
אבל הפסקתי לצלול במחשבות והודעתי לה שתגיע אלי בחזרה עוד 5 דקות, כשהיא על מדים הפעם. והיא נאלצה ללכת בדיכאון, מורצת על ידי בעקבות הזמן המועט שהענקתי לה לעניין. מזיעה רק מעצם המחשבה שהיא לא תספיק להגיע בזמן לקמפקד החדש שלה. מוטרדת מעצם הידיעה שהיא כפופה ישירות לרצונותיי מעצם תפקידי.
חיכיתי לה כל אותם 5 דקות, חשבתי מה אגיד לה כשהיא תיכנס. בסופו של דבר אני יכול להפיל אותה על כל פעולה קטנה שהיא תעשה בצורה לא נכונה, והיא תהיה אצלי עוד זמן במשימה שאחליט להטיל עליה.
ובסוף היא הגיעה, באיחור של כמה שניות, נעמדת על סף הדלת. אכן, מזיעה כולה מהריצה המטורפת מהחדר ועד למשרדי. הרי היא הייתה בתנועה שפקדתי עליה לבצע ואילו אני ישבתי כאן על הכיסא, במזגן, מציץ בשעון מדי פעם, מקווה שהיא תאחר.
"איחרת" אמרתי לה. היא נכנסה לתוך המשרד והתחילה לפתוח בתירוצים. עצרתי אותה מלהמשיך. "איחרת ועכשיו את גם נכנסת מבלי להצדיע לי".
היא הייתה בהלם מהיחס שהפגנתי כלפיה, בכל זאת איך בחור צעיר כמוני יכול להתייחס בכזה זלזול ובקרות רוח כלפי בחורה יפהפייה שיכולה להפיל כל גבר באזרחות אם היא רק תרצה. אבל היא הצדיעה, זה הכי חשוב, הצדיעה בלי לומר מילה. הצדיעה יפה, עם כל הלב. התחשק לי שהיא תישאר ככה באותו המצב כל הלילה כשאני בוהה בה כנועה ומושפלת בעוד שהיא מתייחסת אלי בכבוד ומביעה כלפיי רגש של הערכה והערצה. שחררתי אותה בסוף מההצדעה, והיא הורידה את ידה מבלי לחשוב פעמיים.
היא התקרבה אל הכיסא שלי, החליטה כנראה לשנות גישה רגע לפני שאטיל עליה עונש כלשהוא, תוך שהיא צופה בפרצופי המנסה להראות קשיחות ועצבנות מצידי. היא החליטה שהיא מסוגלת לשבור גם אותי, את אותו מפקד חדש וצעיר שבקלות יכול לילפול לרגליה. יכולתי לראות בפניה את הציפייה שהיוצרות יתהפכו. שהיא תהפוך למפקדת ואני למרותק.
וזה אכן קרה. היא החלה להוריד את חולצתה הצבאית, מורידה כפתור אחר כפתור. נועצת את מבטיה בעיניי הפקוחות לרווחה למראה המחזה הכה המעורר הערצה שהיא העניקה לי בכבודה ובעצמה.
היא נשארה עם חזייה ומכנס העטוף בחגורה. הייתי בשוק, בהלם. היא הבינה שכנראה לא שמעתי אותה אומרת את מה שהיא אמרה, אז היא אמרה לי שוב - "תצדיע!". ואני, לא יודע למה ואיך, הצדעתי כמו חייל טוב למרותקת היפה שמולי.
