ריק וויקמן.
- פותח הנושא וינסנטי
- פורסם בתאריך
וויקמן
הוא מוסיקאי שנוי במחלוקת. מצד אחד, אין ספק שמדובר בבחור מוכשר ביותר. מצד שני, הנטייה שלו לכתיבת יצירות דרמאטיות על נושאים שונים ולמלא את אולפן ההקלטות בתזמורות, מקהלות וקריינים הופכת אותו לנלעג למדי. מצד שלישי, לפרקים, האיש הזה מסוגל לייצר יצירות קצת יותר "צנועות" ויותר "רוקיות" כיאה למה שהוא (ולא למה שהוא מתיימר להיות). אין ספק שכאשר וויקמן לא נוטל את העט ומתחיל לשרבט תווים וליריקס, אלא פשוט יושב על ערימת הקלידים שלו ומלווה ומעטר את המוסיקה של הלהקות שבהן היה חבר, הוא עושה את זה נהדר. העבודה שלו באלבום Close to the Edge ו Going for the One של Yes והנגינה הנועזת שלו ב Just a Collection of Antiques and Curious והסולידית ומהפנטת שלו ב From the Witchwood של הStrawbs היא פנטאסטית. פשוט תאווה לאזניים. לעומת זאת, Journey to the center of the earth, No Earthly Connection, The Mythes and legends of king Arthur and the Knights of the round table הם אלבומים בומבאסטיים, עם תזמורת סימפונית, מקהלה רבת משתתפים, קריין (באינטרפרטציה שלו על ספרו של ז'ול ורן זה לא אחר מאשר ריצ'ארד ברטון) וזמר (שבד"כ מזייף בדיבלים גבוהים) והם באמת קצת יותר מדי. מולם אפשר להעמיד את Six wives of Henry the VIII שאורי ברייטמן כבר הספיק לקרוע אותו כדג. האמת שאורי צודק כמעט בכל מה שכתב על האלבום הזה. יש שם אוסף של פלגיאטים מעורבב בצורה הקיטשית ביותר. עם זאת, כשמתעלמים מהמישמש שהוא עושה שם (צ'ייקובסקי, גרשווין, באך, ראוול - כולם מתערבבים להם במין סלט אקסטרווגנזי) אפשר בהחלט להנות מהביצוע, מה גם שאל וויקמן חברו באלבום הזה חברים משתי הלהקות לו (האקסית - סטרובס והעכשוית Yes) כך שהוא בסך הכל מאד מהנה למאזין הלא ביקורתי. שני אלבומים נוספים של וויקמן שכדאי להאזין להם הם:Criminal Record שהוא הפקה צנועה בלי כל הצרמוניות, רק וויקמן וכמה חברים שמסייעים בידיו ושישה קטעים מעניינים שהוא כתב על שישה סיפורי פשע מרכזיים (איש הציפורים מאלקטרז הוא הקטע היפה ביותר באלבום הזה), ו White Rock שהוא פסקול של אולימפיאדת החורף של 1976, ומאד מתאים לאווירה שיש עכשיו כשמסתכלים בחלון. בשנות השמונים והתשעים נטה וויקמן ליותר עבודת פסנתר אינדיוידואלית ולמוסיקת "עולם", כמו גם להפקות גרנדיוזיות ושיתופי פעולה עם שני בניו, אוליבר ואדם. אחד משיתופי הפעולה המעניינים ביותר ראה אור על אלבום מקסים שיצא ב 2002. וויקמן הוציא אלבום פשוט מקסים עם חברו מסוף שנות השישים, Dave Cousins וזו פשוט חוויה לראות איך הבנאדם מסוגל להיות לא רק רגוע יחסית, אלא ייצירתי באופן מעורר הערכה. הסיכום: שמע אותו עם הלהקות שלו, ואם אתה רוצה סולו - אל תתקרב להפקות הבומבאסטיות אלא לדברים הסולידיים. יקי
הוא מוסיקאי שנוי במחלוקת. מצד אחד, אין ספק שמדובר בבחור מוכשר ביותר. מצד שני, הנטייה שלו לכתיבת יצירות דרמאטיות על נושאים שונים ולמלא את אולפן ההקלטות בתזמורות, מקהלות וקריינים הופכת אותו לנלעג למדי. מצד שלישי, לפרקים, האיש הזה מסוגל לייצר יצירות קצת יותר "צנועות" ויותר "רוקיות" כיאה למה שהוא (ולא למה שהוא מתיימר להיות). אין ספק שכאשר וויקמן לא נוטל את העט ומתחיל לשרבט תווים וליריקס, אלא פשוט יושב על ערימת הקלידים שלו ומלווה ומעטר את המוסיקה של הלהקות שבהן היה חבר, הוא עושה את זה נהדר. העבודה שלו באלבום Close to the Edge ו Going for the One של Yes והנגינה הנועזת שלו ב Just a Collection of Antiques and Curious והסולידית ומהפנטת שלו ב From the Witchwood של הStrawbs היא פנטאסטית. פשוט תאווה לאזניים. לעומת זאת, Journey to the center of the earth, No Earthly Connection, The Mythes and legends of king Arthur and the Knights of the round table הם אלבומים בומבאסטיים, עם תזמורת סימפונית, מקהלה רבת משתתפים, קריין (באינטרפרטציה שלו על ספרו של ז'ול ורן זה לא אחר מאשר ריצ'ארד ברטון) וזמר (שבד"כ מזייף בדיבלים גבוהים) והם באמת קצת יותר מדי. מולם אפשר להעמיד את Six wives of Henry the VIII שאורי ברייטמן כבר הספיק לקרוע אותו כדג. האמת שאורי צודק כמעט בכל מה שכתב על האלבום הזה. יש שם אוסף של פלגיאטים מעורבב בצורה הקיטשית ביותר. עם זאת, כשמתעלמים מהמישמש שהוא עושה שם (צ'ייקובסקי, גרשווין, באך, ראוול - כולם מתערבבים להם במין סלט אקסטרווגנזי) אפשר בהחלט להנות מהביצוע, מה גם שאל וויקמן חברו באלבום הזה חברים משתי הלהקות לו (האקסית - סטרובס והעכשוית Yes) כך שהוא בסך הכל מאד מהנה למאזין הלא ביקורתי. שני אלבומים נוספים של וויקמן שכדאי להאזין להם הם:Criminal Record שהוא הפקה צנועה בלי כל הצרמוניות, רק וויקמן וכמה חברים שמסייעים בידיו ושישה קטעים מעניינים שהוא כתב על שישה סיפורי פשע מרכזיים (איש הציפורים מאלקטרז הוא הקטע היפה ביותר באלבום הזה), ו White Rock שהוא פסקול של אולימפיאדת החורף של 1976, ומאד מתאים לאווירה שיש עכשיו כשמסתכלים בחלון. בשנות השמונים והתשעים נטה וויקמן ליותר עבודת פסנתר אינדיוידואלית ולמוסיקת "עולם", כמו גם להפקות גרנדיוזיות ושיתופי פעולה עם שני בניו, אוליבר ואדם. אחד משיתופי הפעולה המעניינים ביותר ראה אור על אלבום מקסים שיצא ב 2002. וויקמן הוציא אלבום פשוט מקסים עם חברו מסוף שנות השישים, Dave Cousins וזו פשוט חוויה לראות איך הבנאדם מסוגל להיות לא רק רגוע יחסית, אלא ייצירתי באופן מעורר הערכה. הסיכום: שמע אותו עם הלהקות שלו, ואם אתה רוצה סולו - אל תתקרב להפקות הבומבאסטיות אלא לדברים הסולידיים. יקי
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.