ריקנות.

[sunshine58]

ריקנות.

מה עושים איתה? במיוחד שהחיים שלך ממש לא רקים ואני יודעת שזאת רק הרגשה. אני בצבא בתפקיד שמאוד ממלא לך את היום ומספק,מלמד על עצמך דברים חדשים,כשאני מגיע הביתה לשמחתי יש לי הרבה אפשרויות עם מי לצאת מה שגם נכנס כרגע בחור לחיי אז בכלל פותח עוד אופשרויות,אני גם נהנהת אבל בסופו של דבר אני מרגישה ריקנות שאני לא יכולה אפילו להסביר אותה במילים. כל סוכות הייתי בבית ופשוט נהנהתי מכל רגע,היה לי כייף אבל הרגשתי כל הזמן שלמרות שכייף לי וטוב לי אני מחפשת אחרי משהו שאני לא יודעת בדיוק מה הוא.אני מרגישה שאני כל הזמן זקוקה לאנדרנלין כלשהו ולא תמיד אני יודעת איך למצוא אותו,ואני לא מצליחה להסתפק במצב הרגוע והמאוזן. לרוב אני הולכת לישון עם חיוך,אבל אני מרגישה שהוא חצי חיוך,ממש כמו המשפט "קצת שמח קצת עצוב" ככה אני מרגישה בלי סיבה ברורה,כמובן שכמו לכולם גם לי יש בעיות אבל אני מתמודדת וגם יש לי עם מי לדבר. התחלתי טיפול אצל הקבנית ביחידה אבל אני מרגישה שזה תקוע, הפגישות שלנו לא כל כך רצופות בגלל התנאים שהצבא מציב לך ובגלל כל מני דברים בלתי צפויים למשל: אחרי הרבה זמן שלא ראיתי את הקבנית כי הייתי ברגילה מאוד ארוכה,נפגשתי איתה סוף סוף אבל היה סיפור עם חייל אחר שהיא הייתה חייבת לטפל בו ככה שבסוף נכנסתי לפגישה 40 דק' אחרי הזמן ונשאר לנו לשיחה בערך 20 דק' כי לא יכולתי להמשיך להישאר יותר ממה שהפגישה שלנו הייתה אמורה להיות בגלל התפקיד שלי בסופו של דבר יצאתי מהפגישה ממש מתוסכלת. נמאס לי להיות במצב הזה,מה עושים? שבת שלום

 

[גרא.]

sunshine58,אחד הסיבות השכיחות לתחושת ריקנות

שיש בה גם סממנים דכאוניים,דווקא בגילך,יכולה להיות חוסר איזון הורמונאלי,זו אפשרות לאו דווקא הכרחית,אבל כדאי לחשוב על בדיקה אצל אנדוקרינולוג,אפשרות נוספת להתמודד עם ריקנות,היא למלא את חייך בתכנים אחרים,לאו דווקא יציאה ובילוי עם חבר.הכוונה להתחיל/להמשיך לקרוא ספרים.אין כמו ספר טוב, מהסוג שאת אוהבת,כדי למלא שעות ארוכות של עניין,מחשבה ורגש. חבל שהטיפול עם הקב"נית תקוע,שכן לדבר ,לשתף לשמוע ולהבין מה קורה לך,יכול לאפס/לאזן את רגשותייך.ויש גם גישה ספציפית של טיפול בריקנות,אולי יענין אותך לשמוע עליה,המכונה "שיטת סדונה",ראי קישור מצ"ב. http://www.publisher.co.il/article/3100/מה-לעשות-כשמרגישים-שלא-מרגישים-הפתרון-של-שיטת-סדונה

 

[sunshine58]

תודה....

את כל מה שאמרת אני עושה,קוראת ספרים,יוצאת עם חברים וחברות, מתעסקת בדברים שמעניים אותי והרבה זמן לא היה לי זמן להתעסק בהם כמו כתיבה,לקרוא ספר ,לנוח,טלווזיה זה דברים שבצבא אין לך זמן לעשות אותם לפחות לא בתפקיד שלי (אני מכית- מפקדת על טירונים עם סעיפים נפשיים כככה שרוב היום אין לך זמן לעצמך אתה כל היום עם החיילים). קראתי אתה הקישור ששלחת,כתוב שם שריקנות מתבטאת בקהות חושים,אני לא יכולה להגיד שאני לא מרגישה כלום או שהפכתי לאדישה,אני צוחקת ומחייכת, מזילה דמעה קטנה מדי פעם,מתעצבנת אבל משהו תמיד מרגיש חסר והחלטתי שאולי זה ריקנות. מה זה אנדוקרינולוג?וממי אני צריכה לבקשר הפני אליו?רופאת היחידה?הקבנית? שוב תודה

 

[גרא.]

sunshine58,אנדו קרינולוג הוא רופא העוסק

באבחון והערכה של הפרעות,חסר או עודף של אחד או יותר הורמונים במחערכת האנדוקרנית.הגישה אליו בצבא,כנראה דרך רופאת היחידה.

 

[עפרה מהודר]

היי

אני מנסה להבין מהי ההרגשה שאת מתארת, כדי לעזור לך לחפש מהו הדבר העלום הזה שאת מחפשת, ואיך את יכולה למצוא אותו. מצד אחד, את משתמשת במילה "ריקנות". מצד שני, את מזכירה שאת זקוקה לאדרנלין, ושקשה לך להסתפק במצב רגוע ומאוזן. זה לא אותו דבר. ריקנות זו הרגשה של חוסר בתוכן, או במשמעות.מי שחש ריקנות, רוצה להרגיש מלא. במשהו. לא משנה מה. אדרנלין לא נותן תוכן או משמעות. הוא נותן ריגוש.מי שחש שחס לו אדרנלין, רוצה להרגיש מלא במשהו מאוד ספציפי: אקשן! זו תחושה פיזית. חברים וספרים יכולים לעזור, בעיקרון, למלא תחושה של ריקנות, אבל בדרך כלל לא ייתנו הרגשה של אדרנלין. פיקוד על כיתה צבאית לעומת זאת יכול לתת הרבה מאוד אדרנלין, אבל לא לכולם זה ימלא ריקנות. האם את מוכנה לדייק קצת, מהו הדבר שאת מרגישה שחסר לך? תוכן? משמעות? או התרגשות? מה שעוד יעזור לנו להבין אותך הוא, אם תתארי: האם יש מצבים שבהם את פחות מרגישה את התחושה הבלתי-נעימה הזאת? מהם המצבים הללו? האם יש מצבים שבהם את מרגישה אותה יותר? אני מקווה שהצלחתי להבהיר את השאלות שלי.

 

[sunshine58]

הייי

אני ממש מבינה את מה שאת מנסה לומר. והבעיה העיקרית שלי היא שממש קשה לי להגדיר מה הבעיה,ריקנות,אנדרנלין או שזה משהו אחר. היום שהחלטתי לבקש לראות קבנית היה כשנסעתי לבסיס והיו לי דמעות בעניים בלי סיבה ברורה,טוב לי בבסיס שלי גם מבחינת התפקיד וגם מבחינה חברתית אז ידעתי שזה לא שביזות או משהו כזה. ומאז ומתמיד שאני זוכרת את עצמי היו לי עליות וירידות שתמיד לא יחסתי אליהם יותר מדי חשיבות כי זה היה נראה לי רגיל ונורמלי לגיל שלי ולתקופה בה אני נמצאת,עד שהיה נמאס לי כי התקופות האלה התחילו להיות יותר תכופות ושאני לא חייבת לחיות ככה, הרגשתי כל הזמן שמאיזשהו שלב בחיים שלי שאני לא יודעת איזה שלב זה היה בדיוק הרשתי שמשהו כבוי בי ומאז אני לא מצליה למצוא את הכפתור כדי להדליק את המשהו הכבוי הזה. התחלתי ללכת לקבנית במטרה למצוא מה הבעיה שלי ,אז אני לא יודעת מה הבעיה קשה לי להגדיר אותה ,אני יודעת שאחרי תקופה שהייתי מאוד שבורה אני יכולה לומר שטוב לי אבל...לצערי תמיד חייב להיות אבל ואני מרגישה עדיין שמהו חסר. אני לא יודעת להגדיר אותו,ריקנות,אנדרנלין אני חושבת שזה שניהם. מצד אחד אני יוצאת עם חברים,קוראת ספרים,ממלאת את החיים שלי בתכניים שמענינים אותי וזה עושה לי טוב וכייף לי אבל אני מרגישה שמשהו חסר ואני לא יודעת מה הוא. אני מרגישה פחות את התחושה הלא נעימה הזאת שאני עושה משהו חדש שמתאגר אותי או שהוא קצת אסור ואני מרגישה אותה יותר כשאני משתעממת למשל אתמול לא יצאתי כי נמאס לי לצאת לאותם מקומות. אני אנסה לשים לב יותר מתי התחושה הזאת גדלה ומתי היא פוחתת,ממש תודה על העזרה!אני מאוד מעריכה את זה. אני פשוט חושבת שמה שבערך מסכם את ההרגשה שלי היא כמו שכבר כתבתי "קצת שמח קצת עצוב" ככה אני מרגישה רוב הזמן מצד אחד מאוד מאוד שמח לי ומצד שני קצת עצוב לי ואני לא יודעת למה. אני חושבת שאני עדיין מרגישה שיש בי איזה חלק כבוי שאני לא יודעת איך להדליק אותו מחדש,ואני לא יודעת מתי הוא נכבה ולמה. מקווה שקצת הצלחתי להסביר את עצמי יותר,פשוט קשה לי כי אני לא בדיוק מבינה את עצמי ואת ההרגשה שלי ככה שקשה לי להסביר מה היא. ושוב תודה רבה!

 

[reva7]

שלום

אחרי שהצלחת להסביר טיפה יותר איך את מרגישה [זה ממש טוב ! חח בזמן האחרון קשה לי לבטא במילים מדויקות את הרגשות שלי וגם זה קצת עוזר ומקל לדעתי ]- אני קצת מזדהה עם מה שאת אומרת, רק כשאצלי זה הגיע למצב של הרבה עצוב- מעט שמח .. אני חושבת שזה חלק מהגיל הזה, התחושות הללו של הריקנות. אולי כחלק מתהליך כזה של התפכחות, אנחנו לומדים על עצמנו ומגלים דברים חדשים ממקומות שונים. כמוך, אני בצבא עכשיו [אני בת 19, אני לא מצליחה לשנות את הפרטים] אצלי זה גם התבטא במצבים כאלה שלא יצאתי למקומות עם חברים כי נמאס לי מהמקומות האלה. גם אני מילאתי את חיי בספרים, יש לי חברים, אני מאוד מחוברת למשפחה וגם יש לי תנאים דיי טובים בשירות.. ועוד קו דמיון- גם אני עברתי עליות ומורדות בחיי ובכל זאת, הייתה קיימת לי תחושה של משהו שחסר, שמשהו בי כבוי או לא בסדר והתווספה לזה תחושה ענקית של בדידות. אז ידעתי להצביע על זה והיום אני באמת מבינה (אני בטיפול כבר כמה חודשים), שאני פשוט לא מכניסה אנשים לחיים שלי באמת ועד הסוף... אבל זה הסיפור שלי... מעניין אותי לדעת, מתי הייתה הפעם האחרונה שלא הרגשת ככה? מתי התעורר המקום הזה של משהו חסר? הכבוי? ואיך פתאום התחלת להרגיש שמשהו שונה? וגם, את מרגישה מאוד פתוחה ליד החברים שלך? עם המשפחה? בנוסף, טוב מאוד לדעתי אפילו רק לדבר על הדברים האלה, לבטא אותם בקול או בכתב כמה פעמים זה עוזר ומקל

בהצלחה, מקווה שתרגישי טוב יותר

 

[sunshine58]

איזה מקסימה את!

אצלי זה משתנה מתקופה לתקופה אם זה יותר עצב או יותר שמחה וכרגע אני יותר שמחה שזה מצויין האמת שהסיפור שלי קצת מורכב,בסביבות כיתה יב' אם אני לא טועה או יא' הייתי כל הזמן בוכה בלי סיבה,אמא שלי נוטלת כדורים נגד דיכאון והיא החליטה לקחת אותי לרופאת משפחה שנתנה לי כדורים נגד דיכאון לתקופה מסוימת ללא איבחון פסיכאטרי וללא טיפול פסיכולוגי,היא לא חשבה שאני צריכה טיפול כי הייתי מאוד אופטימית וגם אני לא רציתי טיפול. הכדורים האלה עשו לי ממש רע,הרגשתי שזה לא נכון לקחת אותם ולקחתי אותם בעיקר מלחץ של אמא שלי וכי הייתי מיואשת מזה שאני כל הזמן בוכה ללא סיבה לאחר תקופה מסוימת הפסקתי לקחת אותם והכל היה בסדר התגייסתי לקורס מכיות שהוא מאוד קשה טירונות 03 הרבה שבועות שטח,ניווטים,משמעת מאוד קשה ומה גם שחבר שלי ואני נפרדנו יומים אחרי שהתגייסתי. היה לי ממש קשה הייתי בוכה מלא וגם לא היה לי עם מי לדבר כי לא הרגשתי בנוח עם המפקדת שלי,הכנסתי את עצמי לסרטים שאולי אני צריכה את הכדורים שוב ולא ידעתי אם אני ככה כי צבא זה קשה או כי אני צריכה את הכדורים בקיצור לקחת כדורים בלי שאיבחנו אותך זה טעות! כשנכנסו לקורס (טירונות וקורס יחד) התחיל להיות לי ממש טוב! דוד שלי גם ניפטר באותה תקופה שלקחתי את הכדורים (אני לא יודעת אם יש לזה קשר) בכל מקרה אני מרגישה כבויה בערך מאותה תקופה שלקחתי את הכדורים. פעם הייתי הרבה יותר פתוחה עם חברים והחברות שלי ופתאום קשה לי לדבר ולהסביר את עצמי,בעיקר כי אני לא יודעת מה עובר עלי ואיך להסביר את עצמי מה שפעם היה לי ממש קל, וגם לרוב אני מרגישה שאין טעם לדבר כי אני יודעת את התשובות לעצמי ,זה לא שאני לא משתפת בכלל אני כן מדברת אבל לא עד הסוף. היחסים עם המשפחה שלי הם טובים חוץ מאמא שלי שהייתי מאוד מאוד מאוד קרוב אליה וזה השתנה אחרי הטירונות מסיבה שאני לא יודעת כל כך להסביר, אולי כי התבגרתי ואני פחות צריכה איתה אבל זה גם קצת מעבר אבל זה משהו שאני מדברת איתו עם הקבנית. יש לי תפקיד שהוא מאוד קשה,קצת שעות שינה,הרבה לתת מעצמך לאנשים,יציאות לא הכי טובות (יחסית לבנות) וזה גם משתנה מתקופה לתקופה אם יש לי חיילים או אין אבל אני מאוד מרוצה מהתפקיד הוא מאוד מספק. וכן גם אני כמוך לפעמים מרגישה לבד למרות שאני לא,זה פשוט המון דברים ביחד. וטוב חפרתי לך מממש חחחח אבל חיממת לי את הלב וכמובן שאם תרצי לדבר גם אני פה שוב תודה

אה ושאלה לפני הסוף התחלת טיפול דרך הצבא או פרטי ? אם דרך הצבא כל כמה זמן את רואה את הקבנ/ית?

 

[עפרה מהודר]

הנה, נפתח הסכר...

אני לא פסיכולוגית, אבל נשמע לי שפשוט עברו עלייך הרבהנ דברים, והרבה מחשבות, וחסר לך מישהו לעבד אותם איתו. זה כנראה מה שהיה אמור להיעשות עם הקב"נית, וחבל שזה באמת לא מסתדר. טוב שבינתיים יש חברות כמו reva באינטרנט.

 

[sunshine58]

זה נעשה עם הקבנית...

אבל זה לא מספיק ואני כל כך אוהבת אותה,היא נותנת לי תחושה כל כך טובה ושאני יכולה לדבר איתה על הכל. ויש לי חברות שאני מדברת איתן אבל אין כמו מישהו נטרלי. באמת טוב שיש אנשים כמוך וכמו reva שאפשר לדבר איתם באינטרנט ולכן אני כל הזמן אגיד על זה תודה! אז שוב תודה רבה!

 

[עפרה מהודר]

בבקשה

בתור מ"כית של חיילים עם בעיות נפשיות, אני מניחה שמוטל עלייך המון עומס (רגשי וגם פיזי). בגילך הצעיר, את מתמודדת עם בעיות לא רק שלך, אלא גם של אנשים אחרים. זה אתגר גדול אבל גם קושי גדול. ונשמע לי שהצפה כזאת בהחלט עלולה לגרום "סתימה" רגשית כזאת. טוב שאת פורקת ומעבדת את החומר עם הקב"נית. באמת חבל שזה נעשה בזמן דחוק. אולי את יכולה להוציא קצת מה"ערימות" הרגשיות גם *בין* הפגישות שלך איתה? אולי היא תסכים שתשלחי לה אימיילים? חומר שכבר כתבת אותו ושהיא כבר קראה, לוקח פחות זמן לדבר עליו ולעבד אותו בפגישה. ואולי באמת את יכולה לפזר קצת מהעומס הרגשי גם במקומות אחרים? למשל פורומי תמיכה באינטרנט? או אפילו לכתוב בלוג? זה לא אידיאלי, כי לא תמיד יש שם תמיכה מקצועית, אבל אולי זה יותר טוב מ- 20 דקות פעם בשבוע... בהצלחה. את עושה עבודה חשובה מאוד.

 

[reva7]

תודה לכן