ריקוד בטן שבטי
חברות וחברים, איזה כייף לנו שסוף סוף יש נציגות בארץ לסגנון שנקרא "ריקוד בטן שבטי" - ומאחר שלאחרונה התגבר העניין כאן בפורום בתחום, שלא לדבר על הסדנאות החדשות (מומלץ למי שמעוניינת), אני מצרפת שוב את המאמר שפרסמתי כאן לפני שנה בערך בסוגייה זו. המאמר הוא תרגום חופשי מתוך אתר FatChanceBellyDance עם כמה תוספות שלי בהמשך לגבי רייצ'ל ברייס וממשיכותיה. ריקוד בטן שבטי אמריקאי (American Tribal Belly Dance – ATS) הוא סגנון ריקוד מודרני שנוצר על ידי קרולינה נריקיו (Carolina Nericcio), מנהלת להקת FatChanceBellyDance. קרולינה החלה לרקוד ריקודי בטן בשנת 1974 אצל מאשה ארצ'ר בלהקת המחול של סאן פרנסיסקו. הסגנון של מאשה היה ערבוב אקלקטי שנבע מסגנון הקברט הקלאסי המצרי, פולקלור והשפעות אחרות שמצאו חן בעיניה. מאשה היתה ציירת ואמנית, והיא לימדה את הרקדניות שלה ליצור אמנות דרך הריקוד. בשנת 1987, לאחר שלהקת המחול של סאן פרנסיסקו התפרקה, קרולינה החלה ללמד בסטודיו קטן ללא שום מטרה מוגדרת, פרט לללמד אנשים לרקוד, כדי שיהיו לה פרטנרים לריקוד. קרולינה היתה צעירה ומעוטרת קעקועים, ושיעוריה זכו לפופולריות בקרב צעירים ששאפו לסגנון חיים שונה. בתקופה זו פרחה תנועת ה"מודרניזם הפרימיטיבי", וקעקועים וקישוטי גוף בסגנון פרימיטיבי היו אופנתיים מאוד. קרולינה ותלמידותיה הופיעו בכנסים ואירועים שעסקו בקעקועים, וצברו מוניטין בעיר המפרץ. כאשר עלה הצורך בשם ללהקה, חברה הציעה לה את השם הקליל (שקשה לתרגם לעברית, משהו בסגנון "היית מת לריקודי בטן") FatChanceBellyDance, שמבוסס על ההערות המטופשות שרקדניות זוכות להן מצופים, שחושבים שהריקוד היפה והנשי הזה, נועד לבידור פרטי ומענג עבורם. במילים אחרות "היית מת לקבל הופעה פרטית!" כשקרולינה והלהקה הרחיבו את אופקיהן בפסטיבלים לריקודי בטן, הן זכו לתגובות מעורבות. חלק מהאנשים אהבו מאוד את הסגנון החדש, וחלק תיעבו את ההתרחקות מהמסורת. בסופו של דבר הסגנון הזה זכה לכינוי "American Tribal Style Belly Dance", שריצה במשהו את אלו שחששו שהוא יזוהה עם הסגנון הקלאסי המסורתי. המילה "אמריקאי" ציינה שזה בפירוש אינו סגנון מסורתי, אלא יצירה אמריקאית מקומית, והמילה "סגנון שבטי" תיארה את העובדה שהרקדניות עברו בקבוצה בעלת מראה "שבטי". בחזרה בסטודיו, הן פיתחו את השיטה. בשל האופן המקרי של ההופעות של הלהקה, הריקוד היה במידה רבה אימפרוביזציה. לא היתה כל דרך ליצור כוריאוגרפיה, או אפילו צורך בה, שכן הדברים השתנו ברגע האחרון, והרקדניות תמיד הופיעו ללא כל חזרה או מידע על הבמה או החלל שבו הן יופיעו. הצעדים נוצרו ושוכללו, כשקרולינה צפתה איך הרקדניות עובדות ביחד. היא מצאה שמאחר שהצעדים תמיד החלו כשהתנועות הן לצד ימין, הרקדניות נטו לצד שמאל, על מנת להציג את האגן לקהל. בנוסף לכך, הרקדניות תמיד יכלו לראות את הרקדנית המובילה אם הן לקחו צעד אחורה ולימין. זוגות, שלשות ורביעיות יכלו לעבוד בהעמדות קבועות. אחרי שקבעו היכן מרכז החלל, הרקדניות יכלו לעבוד כשהרקדנית המובילה לפנים משמאל, והיא/הן ניצבות מימין וקצת מאחור. אם לבמה היו שני צדדים, או שהקהל הקיף את הבמה, הרקדניות יכלו להחליף את המובילה על ידי פניה לצד הנגדי. במילים אחרות, כל עוד הרקדניות נשארו במבנה, הקבוצה יכלה לפנות לכל כיוון שהוא כשהרקדנית המובילה מתחלפת בהתאם למיקום של הקהל. רמזים נוצרו לכל צעד או קומבינציה, בדרך כלל תנועת יד או ראש, שניתן לראות בקלות. המאפיינים האלה – הרמזים והמבנים, הם הגאונות של הסגנון השבטי והם העוגן של הכוריאוגרפיה המאולתרת, שהקהל בדרך כלל כלל לא מבחין בהם בשל התלבושות העשירות, הצעדים המורכבים, המוזיקה המלהיבה והיופי של קבוצת נשים הרוקדת יחדיו. גם כאשר נחוצה כוריאוגרפיה רשמית, היא נוצרת סביב הלוגיקה של המבנים והרמזים. הקונספט הראשוני נותן על כנו, מובילה בצד שמאל, רקדניות אחרות מימין. נסו לצפות באינטראקציה בין הרקדניות. הקשב שלהן תמיד נתון לרקדנית המובילה, בהמתנה לרמז הנוגע לצעד הבא. כאשר הרקדניות פונות אחת אל השניה ומתאפשר מגע עינים, המובילה כבר אינה נוקטת עמדה, וכל אחת יכולה לתת רמז באשר לבאות. ראו את התמונה המלאה: נשים עובדות ביחד בשיתוף פעולה, קבוצה הממוקדת בהצגת הריקוד כיישות אחת. לגבי רייצ'ל ברייס הסגנון שלה מערבב כמה השפעות, והוא מכונה Tribal Fusion - יש בו אלמנטים מהשבטי - במיוחד הלבוש עם דגש חזק על מראה אתני וקצת אפל (גותי), והמוזיקה ברובה מודרנית מאוד, אורבנית. גם העבודה שלה בריקוד היא מאוד מקומית, פחות במרחב (אין צעדים מסובכים בהשפעת הפולקלור), והתנועות דורשות גוף מאוד גמיש וחזק (השפעה של היוגה). בעצם מה שקורה היום, זה שיש סגנון ריקוד שלם שמושפע מרייצ'ל וחברותיה ללהקת האינדיגו (שרון קיהארה). אני לקחתי אצלה סדנה לפני קרוב לשלוש שנים, כשרק התחילה את הפריצה הגדולה שלה. זה היה שונה מדברים שהכרתי עד אז, ואני חושבת שהיום זה כבר הרבה יותר מגובש (גם אצלה). בינתיים הגיעה עמליה לתת סדנא, ואילו סיגל זיו פתחה סדנא מתמשכת לסגנון האישי שלה, שדומה באלמנטים רבים מאוד לסגנון של רייצ'ל והתפתח במקביל (מה שמראה שדברים טובים קורים בעת ובעונה אחת) - רק שעכשו היא יכלה לתת לו שם...... זהו, ממליצה בחום למי שרוצה משהו שונה. ותסלחו לי על המגילה........
חברות וחברים, איזה כייף לנו שסוף סוף יש נציגות בארץ לסגנון שנקרא "ריקוד בטן שבטי" - ומאחר שלאחרונה התגבר העניין כאן בפורום בתחום, שלא לדבר על הסדנאות החדשות (מומלץ למי שמעוניינת), אני מצרפת שוב את המאמר שפרסמתי כאן לפני שנה בערך בסוגייה זו. המאמר הוא תרגום חופשי מתוך אתר FatChanceBellyDance עם כמה תוספות שלי בהמשך לגבי רייצ'ל ברייס וממשיכותיה. ריקוד בטן שבטי אמריקאי (American Tribal Belly Dance – ATS) הוא סגנון ריקוד מודרני שנוצר על ידי קרולינה נריקיו (Carolina Nericcio), מנהלת להקת FatChanceBellyDance. קרולינה החלה לרקוד ריקודי בטן בשנת 1974 אצל מאשה ארצ'ר בלהקת המחול של סאן פרנסיסקו. הסגנון של מאשה היה ערבוב אקלקטי שנבע מסגנון הקברט הקלאסי המצרי, פולקלור והשפעות אחרות שמצאו חן בעיניה. מאשה היתה ציירת ואמנית, והיא לימדה את הרקדניות שלה ליצור אמנות דרך הריקוד. בשנת 1987, לאחר שלהקת המחול של סאן פרנסיסקו התפרקה, קרולינה החלה ללמד בסטודיו קטן ללא שום מטרה מוגדרת, פרט לללמד אנשים לרקוד, כדי שיהיו לה פרטנרים לריקוד. קרולינה היתה צעירה ומעוטרת קעקועים, ושיעוריה זכו לפופולריות בקרב צעירים ששאפו לסגנון חיים שונה. בתקופה זו פרחה תנועת ה"מודרניזם הפרימיטיבי", וקעקועים וקישוטי גוף בסגנון פרימיטיבי היו אופנתיים מאוד. קרולינה ותלמידותיה הופיעו בכנסים ואירועים שעסקו בקעקועים, וצברו מוניטין בעיר המפרץ. כאשר עלה הצורך בשם ללהקה, חברה הציעה לה את השם הקליל (שקשה לתרגם לעברית, משהו בסגנון "היית מת לריקודי בטן") FatChanceBellyDance, שמבוסס על ההערות המטופשות שרקדניות זוכות להן מצופים, שחושבים שהריקוד היפה והנשי הזה, נועד לבידור פרטי ומענג עבורם. במילים אחרות "היית מת לקבל הופעה פרטית!" כשקרולינה והלהקה הרחיבו את אופקיהן בפסטיבלים לריקודי בטן, הן זכו לתגובות מעורבות. חלק מהאנשים אהבו מאוד את הסגנון החדש, וחלק תיעבו את ההתרחקות מהמסורת. בסופו של דבר הסגנון הזה זכה לכינוי "American Tribal Style Belly Dance", שריצה במשהו את אלו שחששו שהוא יזוהה עם הסגנון הקלאסי המסורתי. המילה "אמריקאי" ציינה שזה בפירוש אינו סגנון מסורתי, אלא יצירה אמריקאית מקומית, והמילה "סגנון שבטי" תיארה את העובדה שהרקדניות עברו בקבוצה בעלת מראה "שבטי". בחזרה בסטודיו, הן פיתחו את השיטה. בשל האופן המקרי של ההופעות של הלהקה, הריקוד היה במידה רבה אימפרוביזציה. לא היתה כל דרך ליצור כוריאוגרפיה, או אפילו צורך בה, שכן הדברים השתנו ברגע האחרון, והרקדניות תמיד הופיעו ללא כל חזרה או מידע על הבמה או החלל שבו הן יופיעו. הצעדים נוצרו ושוכללו, כשקרולינה צפתה איך הרקדניות עובדות ביחד. היא מצאה שמאחר שהצעדים תמיד החלו כשהתנועות הן לצד ימין, הרקדניות נטו לצד שמאל, על מנת להציג את האגן לקהל. בנוסף לכך, הרקדניות תמיד יכלו לראות את הרקדנית המובילה אם הן לקחו צעד אחורה ולימין. זוגות, שלשות ורביעיות יכלו לעבוד בהעמדות קבועות. אחרי שקבעו היכן מרכז החלל, הרקדניות יכלו לעבוד כשהרקדנית המובילה לפנים משמאל, והיא/הן ניצבות מימין וקצת מאחור. אם לבמה היו שני צדדים, או שהקהל הקיף את הבמה, הרקדניות יכלו להחליף את המובילה על ידי פניה לצד הנגדי. במילים אחרות, כל עוד הרקדניות נשארו במבנה, הקבוצה יכלה לפנות לכל כיוון שהוא כשהרקדנית המובילה מתחלפת בהתאם למיקום של הקהל. רמזים נוצרו לכל צעד או קומבינציה, בדרך כלל תנועת יד או ראש, שניתן לראות בקלות. המאפיינים האלה – הרמזים והמבנים, הם הגאונות של הסגנון השבטי והם העוגן של הכוריאוגרפיה המאולתרת, שהקהל בדרך כלל כלל לא מבחין בהם בשל התלבושות העשירות, הצעדים המורכבים, המוזיקה המלהיבה והיופי של קבוצת נשים הרוקדת יחדיו. גם כאשר נחוצה כוריאוגרפיה רשמית, היא נוצרת סביב הלוגיקה של המבנים והרמזים. הקונספט הראשוני נותן על כנו, מובילה בצד שמאל, רקדניות אחרות מימין. נסו לצפות באינטראקציה בין הרקדניות. הקשב שלהן תמיד נתון לרקדנית המובילה, בהמתנה לרמז הנוגע לצעד הבא. כאשר הרקדניות פונות אחת אל השניה ומתאפשר מגע עינים, המובילה כבר אינה נוקטת עמדה, וכל אחת יכולה לתת רמז באשר לבאות. ראו את התמונה המלאה: נשים עובדות ביחד בשיתוף פעולה, קבוצה הממוקדת בהצגת הריקוד כיישות אחת. לגבי רייצ'ל ברייס הסגנון שלה מערבב כמה השפעות, והוא מכונה Tribal Fusion - יש בו אלמנטים מהשבטי - במיוחד הלבוש עם דגש חזק על מראה אתני וקצת אפל (גותי), והמוזיקה ברובה מודרנית מאוד, אורבנית. גם העבודה שלה בריקוד היא מאוד מקומית, פחות במרחב (אין צעדים מסובכים בהשפעת הפולקלור), והתנועות דורשות גוף מאוד גמיש וחזק (השפעה של היוגה). בעצם מה שקורה היום, זה שיש סגנון ריקוד שלם שמושפע מרייצ'ל וחברותיה ללהקת האינדיגו (שרון קיהארה). אני לקחתי אצלה סדנה לפני קרוב לשלוש שנים, כשרק התחילה את הפריצה הגדולה שלה. זה היה שונה מדברים שהכרתי עד אז, ואני חושבת שהיום זה כבר הרבה יותר מגובש (גם אצלה). בינתיים הגיעה עמליה לתת סדנא, ואילו סיגל זיו פתחה סדנא מתמשכת לסגנון האישי שלה, שדומה באלמנטים רבים מאוד לסגנון של רייצ'ל והתפתח במקביל (מה שמראה שדברים טובים קורים בעת ובעונה אחת) - רק שעכשו היא יכלה לתת לו שם...... זהו, ממליצה בחום למי שרוצה משהו שונה. ותסלחו לי על המגילה........
