הולדן קולפילד בשדה
New member
ריצ'רץ' בשחקים
ריצ'רץ' בשחקים
The byrds – fifth dimension
ריץ' רץ' (הטיסה ממריאה) מריץ' ורץ' יוצא ריצ'רץ' מכדור ורגל יוצא כדורגל מאריה ונמלה מקבלים ארי-נמל מהחיפושיות ובוב דילן – מקבלים the byrds...
עיר הפסיכודרמה עיר הפסיכודרמה היא המקום בו נפגשים צלילי גיטרה רוק קלאסית עם מלודיות מוזיקת עם (folk) אמריקאית משובחת. לעיתים עובר בסביבה גם גוון פסיכדלי. בקיצור, מדובר במקום מדליק במיוחד... אולם עיר הפסיכודרמה אינה נקודה על המפה שלכם... גם אם תסקרו את המפה לאורכה (מימד אחד), לרוחבה (מימד שני) ולעומקה (מימד שלישי) לא תגלו אותה. אתם עשויים, ברוב עקשנותכם, לחזור ולחפש את עיר הפסיכודרמה גם כעבור פרק זמן (מימד רביעי) מסויים. עדיין, אין זכר לה... כי עיר הפסיכודרמה נמצאת במימד החמישי.
"תסלח לי בבקשה, איך אני מגיע למימד החמישי?" (היכרות שטחית עם ה-byrds) ה-byrds הם להקת פולק – רוק – לפרקים פסיכודאלית שהוקמה בשנות ה-60 בקליפורניה והיוותה נדבך חשוב במהפכה של מוזיקת הרוק באותה תקופה. פשוט למדי, לא? זהו שממש לא! הלהקה עשתה לפולק-רוק מה שאף אחד (כולל דילן האלמותי) לא יכל לעשות... היא הפכה את הז'אנר לנגיש, יחודי ובעיקר מענג
אז נכון, אף אחד לא יכול להתחרות בצימרמן בכתיבת מילים נצחיות יותר, מדויקות יותר, חודרות לנשמה וכו'... ונכון הוא שאף להקה לא תגרום לכם אושר גדול יותר (תוך האזנה קצרה ללחנים באורך של שלוש דקות בממוצע בסה"כ) כמו החיפושיות (ואם כן, אני לא מדבר אתכם אבל... כמה להקות יכולות להצהיר בראש חוצות שהן שילבו את שני הדברים ואף האפילו על המקור לעיתים??? רק אחת עולה לי לראש - the byrds.
מכונת המלחמה המופלאה מה שאיפשר ללהקה לבלוט כ"כ בשטח היה איש אחד, Roger McGuinn שמו. ומה שאיפשר לו להתייצב גבוה-גבוה בפנתיאון הרוק הקלאסי הוא מכשיר פשוט, בעל צליל מהפנט: גיטרת ריקנבייקר בעלת 12 מיתרים. לעולם אל תזלזלו בכוחו של כלי הנגינה המדהים הזה. מדובר ב'מכונת מלחמה' משומנת היטב, שלא לוקחת שבויים (בבחינת 'שמעת – נפגעת' יחד עם mcguinn (שהיה גם הסולן ונקרא אז ג'ים, ורק לימים שינה שמו לרוג'ר) והגיטרה, היו בלהקה גם: דיוויד קרוסבי – גיטרה (כן, כן, זה הקרוסבי שאתם חושבים עליו. האיש עם השפם ומיליוני ההיפים סביבו) ג'ין קלארק – איש הטמבורין הדמות הקריאטיבית המרכזית ביחד עם מק'גווין. מייק קלארק – תופים כריס הילמן – בס אח"כ היו עוד שינויים בהרכב, כולל עזיבתו של קלארק (למעשה של שני הקלארקים, שאני ממש לא מרגיש צורך לפרטם (ואם לכם יש צורך לדעת, אתם כבר יודעים להשתמש ב-google אני מקווה...)
רגע רגע, עוד לא הבנתי איפה המימד החמישי... אז ככה. קודם היה - Mr. Tambourine Man, שהפך את שירו של דילן ללהיט ענק (שוב בזכות הגיטרה בעלת תריסר המיתרים). בעקבותיו יצא האלבום שהפך את מוזיקת ה- folk לזמינה מאי פעם לכל דורש ואת הלהקה לאחת מהחשובות בלהקות הרוק של האמריקאים (לא חוכמה גדולה, בהתחשב שבאמריקה ניגנו כמעט רק להקות בריטיות באותו זמן... אחר כך היה turn turn turn שהמשיך את אותה מגמה, ושוב עם להיט ענק הנושא את שם התקליט. ואז החבר'ה החליטו להראות לעולם שיש להם קצת יותר להציע. במחשבה שניה הם הראו לכולם שיש להם הרבה מאוד מה להציע... הם הוציאו את fifth dimension
המימד הנכון להיות בו (סקירת אלבום...) האזנה לאלבום הזה משולה לריחוף על גבי שטיח מעופף, וזה בדיוק מה שמצולם על העטיפה... העולם טרם שמע על המושג פסיכדליה (רוקי אריקסון עדיין ריחף לו בפרטיות בביתו והג'פרסונים עדיין הלכו לישון על כריות אמיתיות ולא סוריאליסטיות אז הלהקה לימדה את כולם איך נשמעת מוזיקה שמנגנים עם צינגלה בוערת 24 שעות במוח... ואיך זה נשמע? בדיוק כמו ענן של צמר גפן מתמסטל. אבל יש באלבום עוד כמה דברים, הנה תיאור קצר ואובייקטיבי (נראה לכם?
5D – דווקא שיר הנושא, הפותח את האלבום, נשמע כמו ממשיך דרכו של "מר טמבורין". גם כאן מוזיקת הפולק נהנית מעיבוד עם צליל חדש (אם מתעלמים מכך שהחידוש נעשה כבר שנה לפי כן, עם גיטרה מצויינת, שירה זכה (והרבה יותר 'נקיה' ממה שדילן יפיק אי פעם) ואף תיפוף משובח. השיר מצוין, אבל לא מביא את הבשורה החדשה עדיין.
Wild Mountain Thyme – שירת מלאכים מלווה את בלדה הזאת. דמו את עצמכם בחורשה אינדיאנית, סביב למדורה, ומסביב כלי מיתר פורטים. האמת, זה נשמע גם קצת כמו משהו שאפשר לנגן בלוויה סקוטית...(תצטרכו להקשיב כדי להבין שזה נכון, וזו מחמאה לשיר). יפהפה במינימלסטיות שלו.
Mr. Spaceman – חזרה לקצב המדליק של ה-folk. הרבה יותר עליז, ונשען על תוף (מרים?) שמכתיב קצב מהיר. אני, בכל אופן, מת על השיר הזה. I See You – שינוי כיוון. נסיון לרוק מתקדם? ניחוחות של ג'אז והגיטרה של מקג'ווין נותנת קטע פסיכדלי ראשון, כהכנה לבאות... מדליק.
What's Happening?! ?! – אוי כמה שהשיר הזה יפה (כל השירים כאן יפים, אבל זה קורע לב בגיטרה שלו). בלתי ניתן לחיקוי.
I Come and Stand at Every Door – השיר שהוא לבירדס מה ש-effigy ל –CCR (אבל השיר של CCR טוב יותר). אפלולי ומדכא.
Eight Miles High – השיר שכולנו התכנסנו כאן לכבודו (ובינינו, הסיבה היחידה שטרחתם לקרוא עד כאן. שיר ה'טריפ' הטוב בהיסטוריה. הרבה (טוב, לא כ"כ הרבה) לפני הארנב הלבן של הג'פרסונים למדנו איך באמת מרחפים על גלי חשיש. הבס כאן דופק בראש והגיטרה בסוטול ממש. איך היתה אומרת אילנה דיין? מסמך היסטורי מרתק.
Hey Joe – לא, לא טעיתם באלבום והנדריקס לא הולך לצוץ משום מקום... הביצוע טוב, אבל לא כמו זה של J.
Captain Soul – מה זה? R&B פאנקי (פ' רפויה)??? אכן כן! וגם מוצלח למדי.
John Riley – שירת המקהלה. הלהקה פוצחת במזמור - בלדה 'כנסייתית' באופיה, עם ליווי מינימלי של כינורות בחלקו. היה מקום לנעול את האלבום עם הרצועה הזאת (וזה היה מאפשר לי להכניס משפט בסגנון "שירת הברבור", שכ"כ הולם את הקטע).
2-4-2 Fox Trot (The Lear Jet Song) – האלבום, כמו כל ריחוף, ננעל לרעש מנועי מטוס וקולות מגדל פיקוח. צוות הטיסה מקווה שנהניתם ותשובו לרחף בנתיבי ה-byrds בקרוב...
שונא מתנות יחיה כרגיל, בהוצאת דיסקים מקובל להעניק למאזין שי קטן בדמות רצועות נוספות שאינן כלולות באלבום המקורי, הכוללות כאן גירסה נוספת ל-Eight Miles High, את "פסיכודרמה סיטי" (שעשיתי שימוש בשמו קודם לכן...), את why ועוד. וגם זה כרגיל, אין לי שום כוונה לפרט לגבי הבונוסים...
סוגרים את הריץ' רץ' (נחיתה) זהו, נגמר, לכו הביתה junkies, ריחפתם מספיק להיום...(תפתחו קצת את האזניים וגם את AMG, משם הרעיון לטור...) תבואו מחר – יהיה עוד (אולי
ריצ'רץ' בשחקים
אז נכון, אף אחד לא יכול להתחרות בצימרמן בכתיבת מילים נצחיות יותר, מדויקות יותר, חודרות לנשמה וכו'... ונכון הוא שאף להקה לא תגרום לכם אושר גדול יותר (תוך האזנה קצרה ללחנים באורך של שלוש דקות בממוצע בסה"כ) כמו החיפושיות (ואם כן, אני לא מדבר אתכם אבל... כמה להקות יכולות להצהיר בראש חוצות שהן שילבו את שני הדברים ואף האפילו על המקור לעיתים??? רק אחת עולה לי לראש - the byrds.
יחד עם mcguinn (שהיה גם הסולן ונקרא אז ג'ים, ורק לימים שינה שמו לרוג'ר) והגיטרה, היו בלהקה גם: דיוויד קרוסבי – גיטרה (כן, כן, זה הקרוסבי שאתם חושבים עליו. האיש עם השפם ומיליוני ההיפים סביבו) ג'ין קלארק – איש הטמבורין הדמות הקריאטיבית המרכזית ביחד עם מק'גווין. מייק קלארק – תופים כריס הילמן – בס אח"כ היו עוד שינויים בהרכב, כולל עזיבתו של קלארק (למעשה של שני הקלארקים, שאני ממש לא מרגיש צורך לפרטם (ואם לכם יש צורך לדעת, אתם כבר יודעים להשתמש ב-google אני מקווה...)
... אחר כך היה turn turn turn שהמשיך את אותה מגמה, ושוב עם להיט ענק הנושא את שם התקליט. ואז החבר'ה החליטו להראות לעולם שיש להם קצת יותר להציע. במחשבה שניה הם הראו לכולם שיש להם הרבה מאוד מה להציע... הם הוציאו את fifth dimension
אז הלהקה לימדה את כולם איך נשמעת מוזיקה שמנגנים עם צינגלה בוערת 24 שעות במוח... ואיך זה נשמע? בדיוק כמו ענן של צמר גפן מתמסטל. אבל יש באלבום עוד כמה דברים, הנה תיאור קצר ואובייקטיבי (נראה לכם?
, עם גיטרה מצויינת, שירה זכה (והרבה יותר 'נקיה' ממה שדילן יפיק אי פעם) ואף תיפוף משובח. השיר מצוין, אבל לא מביא את הבשורה החדשה עדיין.
. שיר ה'טריפ' הטוב בהיסטוריה. הרבה (טוב, לא כ"כ הרבה) לפני הארנב הלבן של הג'פרסונים למדנו איך באמת מרחפים על גלי חשיש. הבס כאן דופק בראש והגיטרה בסוטול ממש. איך היתה אומרת אילנה דיין? מסמך היסטורי מרתק.
