ריח של בית חולים
ריח של בית חולים
פצע שתפס זיהום לא מוסבר ניפח את הלחי של הבן שלי לממדים מדאיגים, נפח שזחל לאיטו והגיע עד לתחתית העין. משם למוח, כמו שאתם יודעים, המרחק קצר ואני שמכירה בסכנות, מיהרתי לבית החולים. ארבעה ימים אני איתו ולא רואה את הסוף. אתמול לפנות בוקר הוא העיר אותי עם עין בגודל של בלון שהכניסה ללחץ את האחות ותוך חמש דקות התייצבה הרופאה התורנית שהחליפה לו את האנטיביטיקה, בינתיים הנפיחות ירדה מעט, אבל לא מספיק והוא ממשיך לקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד ואם אתם שואלים אותי, גם הרופאים נראים לי קצת אובדי עצות, כבר תכננו לשחררו, אבל פתאום עלה שוב החום ושוב החליטו להשאירו, אז עכשיו מחכים לבדיקות הדם שלו אולי משם תבוא להם הישועה. ואני כמובן איתו – יום ולילה. רק היום הרשתי לעצמי לחזור הביתה לכמה שעות להתרענן ולנוח על אמת, כי מי שמכיר בתי חולים יודע שלהתקלח כמו שצריך אי אפשר ולנוח עם שלושים ילדים שבוכים כל היום והלילה לא ממש אפשר, אבל לא על זה רציתי לכתוב, אלא, על אותם ילדים, נערים, ששוכבים שם ועולמם הוא ריח חריף של חומר חיטוי, מזרקים, אינפוזיות, מיכלי חמצן, אנהלציות, חלוקים לבנים של סטודנטים שעושים את שנת הלימודים השישית, מתמחים, רופאים, חולצות צבעיוניות של אחיות עם ציור של מיקי מאוס או דונלד דאק שלילדים יהיה נעים להביט, כח עזר שמחלק אוכל, שאפילו אם הוא מעדן, יש לו וזה מיד הופך אותו לאיכס. בחדר הצמוד לחדר של אסף שמספרו 9 יש עוד שלושה חדרים של בידוד, אלה ילדי ה C.F- (סיסטיק פיברוזיס, מי שלא יודע, היא מחלה תורשתית שפוגעת בתעלת כלור, תעלה המובילה מלח ומים, כתוצאה מכך מצטברת ליחה צמיגה החוסמת צינורות בריאה, בלבלב ובבלוטות הזיעה. החסימה בריאות - עלולה להוביל לדלקת ריאות חוזרת עם צמיחה של חידקים בתוך הכיח שמביאים להרס רקמת הריאה, חסימה בלבלב - גורמת לפירוק חלקי של המזון וספיגה לקויה שמובילים לשלשולים וחוסר עליה במשקל, ההפרעה בבלוטות הזיעה - מביאה להזעה בכמות רבה עם ריכוז מלחים גבוה, דבר שעלול להוביל לאובדן מלחים ומים וגורם להתייבשות), את חדר מס` 12 מאכלס ילד שמחכה להשתלה, ילד בן 17 שקוראים לו גיל, הוא לא זוכר כבר איך נראית המורה שלו, איך נראה מגרש כדורסל, איך נראה בית קולנוע, שלא לדבר על בנות . הוא רזה ומצומק והוא צמוד לבלון חמצן עשרים וארבע שעות ביממה, כי אם יעז להפרד ממנו - יפרד מהחיים. איך שהוא רואה את תג העובד שאני נושאת על דש חולצתי הוא ממהר להתישב על ידי ולשאול באיזו מחלקה אני עובדת ואיזה נושאים אני חוקרת.... הוא מספר לי לפרטי פרטים את סיפור חייו, יודע שעתידו ידוע מראש וקבוע, אלא אם כן ימצא תורם אבל, יש בעיניו איזו תקוה שאני לא יכולה להסביר ולתאר, הוא ילד שלא מוותר, הוא נלחם על כל יום מחייו כאילו וזה יומו האחרון, הוא מדבר איתי על מערכת החינוך הכושלת, יש לו דעה פוליטית מאד מוצקה והוא גם יודע להצדיק אותה בעשרות דוגמאות, הוא מדבר איתי על הנערות המאושפזות בקומה הרביעית של הבנין שמרוב רצונן להראות כמו דוגמניות צמרת, הן כמעט ואיבדו את חייהן, הוא חושב שהספרות הכי טובה בעולם היא הספרות הרוסית כי הסופרים שלהם לא משתמשים במילים מפוצצות בשביל להראות נורא אינטלגנטים והמשורר שהוא הכי אוהב זה יהודה עמיחי והזמר שהכי מדבר אליו עכשיו זה אמינם.......... הוא מדבר ואני מקשיבה ובסוף השיחה הוא אומר לי ``את יודעת מה הכי הכי משגע אותי?.......הריח, הריח של בית החולים, הוא נדבק לגוף, לבגדים ואם אני צריך למות, אז שזה יקרה בבית שלי, רוצה שאמא שלי תתיז עלי ריח שאני אוהב, שאלה ששוטפים גופות לפחות יהנו`` והפנים הקטנות שלו מתמלאות בחיוך......... אסף כמעט והתעלף, הוא אומר לי ``אני לא מאמין איך הוא מדבר ככה על המוות שלו`` ואני מסבירה לו שזה מן הומור שחור......דרך להתמודד. ובדרכי הביתה חשבתי לעצמי איזה כוח יש לילד המקסים הזה, איך הוא יודע לשמור על שפיות, איך הוא לא מוותר ולא עושה לעצמו הנחות, הוא קורא ומתעדכן ואפילו שהוא חי בעולם של בית חולים הוא משכיל ואינטלגנט יותר מהרבה ילדים שהולכים לבית ספר, שמחוברים לאם טי וי, שחיים בבית נורמלי עם הורים ואחים ואולי איזו חיית מחמד, שיוצאים עם חברה לסרט, לדיסקוטק, הולכים לשחק כדורסל או כדורגל........איזו איכות אני חושבת......... ומה עם הבן שלי אתם שואלים?.......שיהיה לי בריא, זה נכון שהתחלתי לכתוב את כל זה ביום שני או שלישי, אני כבר לא זוכרת מרוב שאני עייפה, אבל היום כבר יום שישי ואנחנו השתחררנו אתמול אחה``צ, לא לפני שמנהל המחלקה קיבל ממני שטיפה הגונה על תפקודו ותפקוד הרופאים במחלקה שלו ......אתם בטח אומרים אין לך מה לעשות בחיים?.....בטח שיש... אבל....גם אתם הייתם מגיבים כמוני, אם מנהל המחלקה , רופאה בכירה ועוד שישה סטודנטים (ובטח תבינו לבד כמה חוסר רגישות היתה בסיטואציה) היו עומדים ליד מיטת הבן/ בת שלכם והוא הפרופסור הגדול היה מספר בשלווה גמורה, שבנכם/בתכם כמעט ונפרד מהחיים בגלל אנטיביוטיקה לא מתאימה שניתנה לו ומזל שלגוף יש מנגנוני אזהרה והעין שהתנפחה לפנות בוקר גרמה להם להבין שצריך להחליף את התרופה, שאף אחד לא טרח לטפל בפצע שגרם לכל הענין ועד שאני, האמא, לא שאלה מדוע רופא עור לא בודק את הפצע וכמובן הפעלתי את קשריי, שום דבר לא נעשה, ואיך זה שבבית חולים צריך לחכות לתוצאות של בדיקות דם ארבעה ימים והכי לא יכולתי לסבול את האחות המטומטמת שאמרה לי כשחזרנו מרופאת העור ``למה את לא אומרת שאת רוצה שהוא יהיה מאושפז, נראה לי שאת נהנית מזה`` .......תודו שגם אצלכם זה היה הקש ששובר את גב הגמל לא? אז אצל גיל זה הריח ואצלי זה החומר האנושי......... והעיקר חברים – שנהיה בריאים.
ריח של בית חולים
פצע שתפס זיהום לא מוסבר ניפח את הלחי של הבן שלי לממדים מדאיגים, נפח שזחל לאיטו והגיע עד לתחתית העין. משם למוח, כמו שאתם יודעים, המרחק קצר ואני שמכירה בסכנות, מיהרתי לבית החולים. ארבעה ימים אני איתו ולא רואה את הסוף. אתמול לפנות בוקר הוא העיר אותי עם עין בגודל של בלון שהכניסה ללחץ את האחות ותוך חמש דקות התייצבה הרופאה התורנית שהחליפה לו את האנטיביטיקה, בינתיים הנפיחות ירדה מעט, אבל לא מספיק והוא ממשיך לקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד ואם אתם שואלים אותי, גם הרופאים נראים לי קצת אובדי עצות, כבר תכננו לשחררו, אבל פתאום עלה שוב החום ושוב החליטו להשאירו, אז עכשיו מחכים לבדיקות הדם שלו אולי משם תבוא להם הישועה. ואני כמובן איתו – יום ולילה. רק היום הרשתי לעצמי לחזור הביתה לכמה שעות להתרענן ולנוח על אמת, כי מי שמכיר בתי חולים יודע שלהתקלח כמו שצריך אי אפשר ולנוח עם שלושים ילדים שבוכים כל היום והלילה לא ממש אפשר, אבל לא על זה רציתי לכתוב, אלא, על אותם ילדים, נערים, ששוכבים שם ועולמם הוא ריח חריף של חומר חיטוי, מזרקים, אינפוזיות, מיכלי חמצן, אנהלציות, חלוקים לבנים של סטודנטים שעושים את שנת הלימודים השישית, מתמחים, רופאים, חולצות צבעיוניות של אחיות עם ציור של מיקי מאוס או דונלד דאק שלילדים יהיה נעים להביט, כח עזר שמחלק אוכל, שאפילו אם הוא מעדן, יש לו וזה מיד הופך אותו לאיכס. בחדר הצמוד לחדר של אסף שמספרו 9 יש עוד שלושה חדרים של בידוד, אלה ילדי ה C.F- (סיסטיק פיברוזיס, מי שלא יודע, היא מחלה תורשתית שפוגעת בתעלת כלור, תעלה המובילה מלח ומים, כתוצאה מכך מצטברת ליחה צמיגה החוסמת צינורות בריאה, בלבלב ובבלוטות הזיעה. החסימה בריאות - עלולה להוביל לדלקת ריאות חוזרת עם צמיחה של חידקים בתוך הכיח שמביאים להרס רקמת הריאה, חסימה בלבלב - גורמת לפירוק חלקי של המזון וספיגה לקויה שמובילים לשלשולים וחוסר עליה במשקל, ההפרעה בבלוטות הזיעה - מביאה להזעה בכמות רבה עם ריכוז מלחים גבוה, דבר שעלול להוביל לאובדן מלחים ומים וגורם להתייבשות), את חדר מס` 12 מאכלס ילד שמחכה להשתלה, ילד בן 17 שקוראים לו גיל, הוא לא זוכר כבר איך נראית המורה שלו, איך נראה מגרש כדורסל, איך נראה בית קולנוע, שלא לדבר על בנות . הוא רזה ומצומק והוא צמוד לבלון חמצן עשרים וארבע שעות ביממה, כי אם יעז להפרד ממנו - יפרד מהחיים. איך שהוא רואה את תג העובד שאני נושאת על דש חולצתי הוא ממהר להתישב על ידי ולשאול באיזו מחלקה אני עובדת ואיזה נושאים אני חוקרת.... הוא מספר לי לפרטי פרטים את סיפור חייו, יודע שעתידו ידוע מראש וקבוע, אלא אם כן ימצא תורם אבל, יש בעיניו איזו תקוה שאני לא יכולה להסביר ולתאר, הוא ילד שלא מוותר, הוא נלחם על כל יום מחייו כאילו וזה יומו האחרון, הוא מדבר איתי על מערכת החינוך הכושלת, יש לו דעה פוליטית מאד מוצקה והוא גם יודע להצדיק אותה בעשרות דוגמאות, הוא מדבר איתי על הנערות המאושפזות בקומה הרביעית של הבנין שמרוב רצונן להראות כמו דוגמניות צמרת, הן כמעט ואיבדו את חייהן, הוא חושב שהספרות הכי טובה בעולם היא הספרות הרוסית כי הסופרים שלהם לא משתמשים במילים מפוצצות בשביל להראות נורא אינטלגנטים והמשורר שהוא הכי אוהב זה יהודה עמיחי והזמר שהכי מדבר אליו עכשיו זה אמינם.......... הוא מדבר ואני מקשיבה ובסוף השיחה הוא אומר לי ``את יודעת מה הכי הכי משגע אותי?.......הריח, הריח של בית החולים, הוא נדבק לגוף, לבגדים ואם אני צריך למות, אז שזה יקרה בבית שלי, רוצה שאמא שלי תתיז עלי ריח שאני אוהב, שאלה ששוטפים גופות לפחות יהנו`` והפנים הקטנות שלו מתמלאות בחיוך......... אסף כמעט והתעלף, הוא אומר לי ``אני לא מאמין איך הוא מדבר ככה על המוות שלו`` ואני מסבירה לו שזה מן הומור שחור......דרך להתמודד. ובדרכי הביתה חשבתי לעצמי איזה כוח יש לילד המקסים הזה, איך הוא יודע לשמור על שפיות, איך הוא לא מוותר ולא עושה לעצמו הנחות, הוא קורא ומתעדכן ואפילו שהוא חי בעולם של בית חולים הוא משכיל ואינטלגנט יותר מהרבה ילדים שהולכים לבית ספר, שמחוברים לאם טי וי, שחיים בבית נורמלי עם הורים ואחים ואולי איזו חיית מחמד, שיוצאים עם חברה לסרט, לדיסקוטק, הולכים לשחק כדורסל או כדורגל........איזו איכות אני חושבת......... ומה עם הבן שלי אתם שואלים?.......שיהיה לי בריא, זה נכון שהתחלתי לכתוב את כל זה ביום שני או שלישי, אני כבר לא זוכרת מרוב שאני עייפה, אבל היום כבר יום שישי ואנחנו השתחררנו אתמול אחה``צ, לא לפני שמנהל המחלקה קיבל ממני שטיפה הגונה על תפקודו ותפקוד הרופאים במחלקה שלו ......אתם בטח אומרים אין לך מה לעשות בחיים?.....בטח שיש... אבל....גם אתם הייתם מגיבים כמוני, אם מנהל המחלקה , רופאה בכירה ועוד שישה סטודנטים (ובטח תבינו לבד כמה חוסר רגישות היתה בסיטואציה) היו עומדים ליד מיטת הבן/ בת שלכם והוא הפרופסור הגדול היה מספר בשלווה גמורה, שבנכם/בתכם כמעט ונפרד מהחיים בגלל אנטיביוטיקה לא מתאימה שניתנה לו ומזל שלגוף יש מנגנוני אזהרה והעין שהתנפחה לפנות בוקר גרמה להם להבין שצריך להחליף את התרופה, שאף אחד לא טרח לטפל בפצע שגרם לכל הענין ועד שאני, האמא, לא שאלה מדוע רופא עור לא בודק את הפצע וכמובן הפעלתי את קשריי, שום דבר לא נעשה, ואיך זה שבבית חולים צריך לחכות לתוצאות של בדיקות דם ארבעה ימים והכי לא יכולתי לסבול את האחות המטומטמת שאמרה לי כשחזרנו מרופאת העור ``למה את לא אומרת שאת רוצה שהוא יהיה מאושפז, נראה לי שאת נהנית מזה`` .......תודו שגם אצלכם זה היה הקש ששובר את גב הגמל לא? אז אצל גיל זה הריח ואצלי זה החומר האנושי......... והעיקר חברים – שנהיה בריאים.
