אני לא יודעת אם זה ירגיע אתכם, אבל
מה שאתה מתאר הוא לא נדיר ולא חריג. גם אצלנו יש תקופות שבהם הילדים רבים יותר, ותקופות רגועות. אני חושבת שההבדל נובע ממצבי רוח והרגשות שלהם (מספיק של אחד מהם). אני משתדלת לא להתערב, ואם מבקשים לערב אותי, אני מסבירה שאני לא בית משפט. אני מנסה להסביר להם, שהתערבות שלי במריבות שלהם היא לא רצויה, משום שכשבית משפט מחליט החלטה הוא מחליט לפי ההשקפה שלו על הסכסוך, שלא בהכרח תואמת את האינטרסים של מי מהצדדים, ולכן יכול להיות שאם אני אפסוק ביניהם, אף אחד מהם לא יצא מרוצה מההחלטה שלי. בעוד אם הם יגיעו להסכמה ביניהם, שניהם יהיו מרוצים. לא תמיד זה עובד. לפעמים הם ממש מתעקשים שאני אחליט (ואז אני צריכה לנסות לדמות את האינטרסים שלהם ולפעמים להתאמץ למצוא את הפתרון ההוגן לכאורה שאני יודעת שהוא לא מספק אף אחד מהם
). אני אגיד לך מה אני כן עושה כדי לעזור להם, ואני לא עושה את זה כל פעם, ואפילו לא הרבה פעמים, אלא מדי פעם, בתקופה שאני מרגישה שהיא "קשה" ושאני רואה שהם לא מצליחים להגיע להדברות ביניהם (אתמול היה ארוע שבמהלכו חשבתי שאני צריכה לעשות זאת שוב בקרוב
). אני מוצאת שעה פנויה ורגועה - שעה שבה לי יש זמן להקדיש לשניהם (יש מישהו אחר ששומר על אחיהם הקטן), שהם לא נמצאים בעיצומה של מריבה כלשהו, ששניהם נראים לי במצב רוח סביר ורגוע, ושאני מרגישה שהקשב שלהם יהיה טוב, ואז אנחנו עושים מעין גישור. המטרה של התהליך הזה היא לשים על השולחן את הרגשות שלהם (אני שואלת אותם איך המריבות גורמות להם להרגיש, מה הם מרגישים אחד כלפי השני, מה הם מרגישים כלפי עצמם), להזכיר להם שבזמנים רגועים הם מרגישים טוב יותר מכל הבחינות (אני מבקשת מהם להזכר בארוע שבו הם שיתפו פעולה ואיך הם הרגישו עם זה), לבדוק מה האינטרסים שלהם, מה כל אחד מהם רוצה להשיג, מה הם היו רוצים שיקרה (וגם "אני רוצה שהוא לא יגור כאן" זו תשובה לגיטימית בשלב הזה) - הם מדברים בתורות (כל אחד עונה על שאלה אחת, לפי סדר שהם קובעים מראש), בהנחיה שלי, ואני משקפת להם את מה שהם אמרו (כלומר, אחרי שכל אחד מהם גומר לדבר אני חוזרת בקצרה על דבריו ומבקשת ממנו לאשר שהבנתי נכון). הכלל הוא, שאסור להתפרץ לדברי השני. אם יש לך משהו לומר בתגובה, אתה יכול לרשום אותו כדי שלא תשכח ולומר אותו בתורך. אני עושה רשימה של הרגשות השליליים שהם העלו, של הרגשות החיוביים שהם העלו, של האינטרסים שהם ציינו. הרשימה הזו היא "פתוחה" (כלומר, היא נמצאת באמצע השולחן). אחרי שסיימנו את השלב הזה, אני מבקשת מכל אחד מהם לומר משהו טוב על אחיו. משהו שטוב באח שלו. גם אם קשה להם לחשוב על משהו טוב (אבל בדרך כלל אין להם בעיה למצוא משהו טוב לומר). גם את זה אני מוסיפה לרשימה. ואז אני מבקשת מהם לחשוב על רעיונות איך לפתור את הבעיות וליצור יחסים טובים יותר. הם מעלים כל מיני רעיונות ואני רושמת את כולם על דף. אני לא מעלה רעיונות - רק הם. אחר כך אנחנו עוברים על הרשימה ומוחקים את כל מה שהוא בלתי אפשרי (למשל, שאחד מהם יעבור לגור מחוץ לבית, או שלכל אחד מהם יהיה חדר נפרד), ואת כל מה שאחד מהם מתנגד לו בצורה מוחלטת. לפעמים הם מנהלים ביניהם משא ומתן על פתרון מסויים ומחליטים יחד לשנות אותו, ואני משנה לפי בקשתם. הרשימה שנשארת היא רשימת הפתרונות שלנו. זה ההסכם ביניהם. הם מקבלים אותו למשמורת. אני חייבת לציין שיש גישורים יותר מוצלחים ופחות מוצלחים. זה תהליך לא פשוט, במיוחד אם הם מגיעים מאד טעונים. השלב הראשון הוא מאד חשוב, וחייבים לעבור אותו ולאוורר את כל הרגשות והטענות, אחרת אי אפשר להגיע למצב שבו הם מציעים פתרונות משלהם. כמה זמן זה "מחזיק מעמד"? תלוי בהם. לפעמים שבוע, לפעמים כמה חודשים. האם בזמן שזה מחזיק מעמד אין בכלל מריבות? יש ויכוחים, אבל הם לרוב מינוריים. לפעמים אני שומעת אותם מזכירים אחד לשני פתרון מסויים. יש פתרונות שמצאנו ככה לפני שנים, ש"עובדים" עד היום, יש כאלה שמתמסמסים מהר. ברור שלא תמיד משהו שהתאים להם בזמן מסויים יתאים להם גם אחר כך, אבל כשהם מגיעים בעצמם להסכמה, וגם - כשכל אחד מהם רואה גם את נקודת המבט של השני, ויודע שהשני ראה גם את נקודת המבט שלו - הם נוטים יותר לקיים את ההסכמות ביניהם, ונוטים יותר לשתף פעולה. אני ממליצה לך על הספר "אחים ללא יריבות" מאת אדל פבר ואיליין מייזליש. לא שאחר כך תצא עם פתרון פלא למניעת מריבות בין הילדים
, אבל הספר הזה כן מציע כמה פתרונות פרקטיים שאולי יעזרו לכם להתמודד עם הבעיה הלא פשוטה הזו.
ונשמח מאד לשמוע עדכונים.
