ריבים

[מירבb]

ריבים

היי לכם
אני ובעלי בני 35 מכירים כבר 5 שנים, נשואים 3 שנים פלוס אחד.
חווינו עליות ומורדות, טיפולי פוריות, דיכאון אחרי לידה וכו'. למרות הכל יש אהבה גדולה.
הבעיה היא שלפעמים כשאנחנו רבים, וזה יכול להיות ריב ממש מטופש, אם הוא אדיש אני מודה שאני יוצאת מפרופורציות כדי לגרום לו להגיב ומה שקורה שהוא בדרך כלל אומר מילים פוגעניות כמו "מטורפת".
אחרי הריב הוא אומר שהוא לא התכוון, אני כמובן נשארת עם הפגיעה.

אז איך "רבים" בצורה הגיונית ולא מגיעים ליציאה מפרופורציות ומילים לא מלבבות?

לעצותכם אודה

 

[גארוטה]

לשמש דוגמא

כי אם הכוונה ב"יוצאת מפרופורציות" זה מתבטא במילים + התנהגות
לא מקובלת זה מן הסתם מושך תגובה דומה מהצד השני.
כולנו טועים באותם המקומות, יושב לנו משהו על הלב, מוציאים אותו החוצה ומצפים מיד לתגובה ואם היא לא מגיעה במהירות שהיינו רוצים זה מיד מתפרש כאדישות, אז זהו שלא... אם זה משהו שחוזר על עצמו אצלכם פשוט תגידי מה שיש לך ותני לו את האפשרות להגיב בקצב שלו.

 

[איןאריותכאלה]

הרבה פעמים צד אחד 'אדיש' וצד אחד 'מציק'

ולמעשה שני הצדדים פגועים וכואבים. גם אם המריבה מתגלעת בגלל שטות גמורה. בגלל שעל התגובה שלו את לא יכולה להשפיע, כדאי לך להתרכז בתגובה שלך. אני מהמרת שלא נעים לך להיות במקום כל כך נזקק, נסי לשחרר, לתת מרחב ומקום לתחושה הלא נעימה של הריב ולהשתבללות שלו. מניחה שאם את תצליחי להרגיש קצת טוב יותר עם עצמך, הוא יוכל להפשיר כלפייך מהר יותר, כי הנדנדה של האדיש/מציק היא לשניים. אם את נוטשת את הצד שלך יש סיכוי טוב שהוא ינטוש את שלו, וגם אם לא תרוויחי תחושה נעימה יותר עם עצמך.

 

[מריוס זכריה]

אי אפשר לריב בצורה הגיונית

צריך להבין מה זה המנגנון הזה של "לריב":

כל אדם בתרבות המערבית מנסה להיות בשליטה ולהתנהג יפה. אנחנו מקבלים מגיל אפס פרסים על התהנהגות "יפה", ונו-נו-נו על התנהגות "לא יפה". זה ממשיך כשאנחנו מחזרים אחרי מישהו/מישהי, או מתקבלים לעבודה, או בכל מסגרת חברתית. וכל הדבר הזה כרוך במאמץ רב מצידנו.

אבל מה - המנגנון הזה כושל לפעמים. אנחנו צוברים כעס ומירמור שלא מתאווררים (אלא אם כן אתם אוהדי בית"ר שנוהגים לשרוף את המועדון כל שני וחמישי, ולכן נהנים מבריאות נפשית משופרת). וכמה שמתאמצים יותר, ככה מצטבר יותר. ואז זה מתפוצץ.

וזה עוד החלק הקל. אילו זה היה הכל, אולי באמת היה טעם בסדנאות של נשימה פנימית, חיצונית, אלכסונית, לידה ברברס וטנטרה יוגית טרנסצנדטלית או משהו כזה (ולא שאני חלילה מזלזל).

אבל זה לא הכל. העיקר הוא בזה שלכל אדם יש גם את הפצעים שלו. כשהיינו ילדים וכל הזמן היו לנו פצעים (כי לא היה אינטרנט ופלייסטיישן ונאלצנו אשכרה לרוץ בחוץ בחולות), ומישהו נגע לנו בפצע, היינו נזעקים: "איי!!! בפצע!!!".

כבוגרים כבר אין לנו פצעי משחקים בחצר, אבל יש לנו פצעים גדולים בהרבה. לכולנו. וכשנוגעים לנו בפצע, זה באמת מקום שבו אין לאף אחד מאתנו (חוץ מאנשי היוגה הטרנסצנדנטלית, אולי) יכולת לא להתפוצץ. זה המקום שבו אנחנו הכי חלשים ופגיעים. ושם אנחנו הכי תוקפניים.

אבל גם זה לא הכל. אנחנו כולנו (טוב, רובנו) מפתחים לגבי בני הזוג שלנו תדמית כפולה ומפוצלת. מה שמלני קליין קראה לו "השד הטוב והשד הרע". כשאנחנו מאוהבים או בהיי, השד הוא טוב. וכשנוגעים לנו בפצע, הוא רע. ואז אנחנו באמת במקום שרוב הכלים שלנו כושלים.

---

אז מה עושים? כנראה שאין ברירה אלא התפתחות אישית, בין אם זה בסדנאות כנ"ל, או בטיפול, או בהתבגרות הדרגתית עם הגיל. אין קסמים. זה עובד לאט ובהדרגה.

והדבר הכי יעיל לטעמי הוא באמת טיפול זוגי, כי שם אמנם לא מפסיקים את ההתפרצויות, אבל מלמדים את שני הצדדים איך לעבוד עם זה טוב יותר. ויותר חשוב: פותחים יחד איתם את הפצעים ושמים תחבושת נקיה.

זהו.
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי

 

[נומלה]

לא בטוחה שהבנתי את הכתוב

האם פירוש "אני מודה שאני יוצאת מפרופורציות כדי לגרום לו להגיב ומה שקורה שהוא בדרך כלל אומר מילים פוגעניות": שאת מתחילה לומר מילים פוגעות אבל הוא מצליח יותר בלפגוע? אולי תתחילי בלקחת אחריות?
ואין ברירה, אם אתם לא יודעים לריב ככה שאפשר להמשיך מזה, אז מריוס צודק. צריך מישהו חיצוני שילמד אתכם לנהל קונפליקטים.

 

[אייבורי]

זה קל

&nbsp
תפסיקי להתנהג כמו מטורפת.