"רטוריקת ההארה"

"רטוריקת ההארה"

יותר ויותר אני נוכח לדעת ש"רטוריקת ההארה" אכן בולמת, חוסמת ומבלבלת רבים.
אני מתכוון לכל "הביטויים הנדושים" למיניהם, כגון "אין אני", "זהו המיינד", "אל תשפטו" וכולי.

לפעמים, בהקשר הנכון, לאדם הנכון, הם יכולים לחולל נפלאות, ממש כפי שגם "העבר נא לי את המלח" או "הבט בציפור היפה הזאת", ברגע הנכון ולאדם הנכון, יכולים להביא לתוצאות מצויינות.

האשמה איננה בביטויים עצמם, אלא באופן השימוש בהם, הן בצד המוסר והן בצד המקבל.
"אשמה?! זהו 'שיפוט' להגיד 'אשמה'!" יכולה להיות דוגמה נוספת לזה.

אנשים כל-כך מבולבלים; קל מאד לבלבל אנשים. יש לכך היבטים רבים.
אדם הוא בין היתר מעין סוג של מחשב ביולוגי משוכלל.

יפהפה ופלאי, כן, כשמסתכלים עליו באמת.
שלל קונספטים שגויים שנדחסו לתוך "המחשב" שלכם, יכולים להעמידכם במצב לא הכי שליו ובהיר.

מי תכנת אתכם?
מאחל המשך נעים, רגוע ושליו.
 

GameFlow

New member
באופן דומה יש גם את רטוריקת הדיבור החיובי


כלומר החלפת מילים במילים חיוביות יותר
אך אם נכנסים לזה יותר מידי עמוק - אז יש אובססיה למילים שיהיו רק חיוביות...
ואז כל מילה לא חיובית - נחשבת לשלילית - שיש להימנע ממנה ולמצוא את התחליף
&nbsp
כמו הרבה דברים - זו שאלה של איזון
&nbsp
 
כן. יש אפילו כאלה שתופשים אותי ככה.

למרות שמי שמכיר אותי מספיק מקרוב יודע שאני מעין "קפדן מלים" שכזה, שנוטה לברור מלים בקפידה ולהימנע ממלים שאינן מדוייקות לפי הערכתו (השגויה, לעתים קרובות, בשל הבדלי שפה ותקשורת) ושלעתים קרובות לא אכפת לו להשתמש במלים "שליליות" או "חיוביות" בהתאם למה שמשרת את הדיוק שבתקשורת (שבדמיונו, לפחות).
 
למעלה