רטוריקה חלולה
את זוכרת שאני באה אלייך היום, נכון? אני שואלת, כמעט בחשש. אולי היא לא זוכרת? לשכוח פגישה שנייה זה לא סימן חיובי. בעיקר לא אם אני לא הפסקתי לחשוב על הפגישה הזאת מהשנייה שהאוטו שלה נעלם בכביש הארוך. ברור שאני זוכרת, היא מחייכת בטלפון, בעיר אחרת. אני אאסוף אותך מהרכבת. רק תתקשרי קצת קודם, שלא תחכי הרבה, טוב? הפגישה הראשונה דווקא הייתה מוצלחת. רגועה כזאת. ישבנו בבית קפה קטן מול ים כחול ובהיר, ודיברנו. כלומר, היא דיברה, אני לא בנאדם ורבאלי במיוחד, ואני הייתי עסוקה בעיקר בלא להאמין. לא להאמין שאיפשהו בעולם הצליחו לייצר מישהי שתהיה בדיוק כמו שהיא צריכה להיות. בסוף הפגישה היא ליטפה לי את הלחי, אני לא העזתי לעשות שום צעד שיכול להיות לא נכון, ואמרה לי שניפגש שוב. אולי היא שאלה, כי אני הנהנתי, אבל מבחינתי זאת לא באמת הייתה שאלה. בתחנת הרכבת הייתה רוח נעימה, שליטפה לי את הפנים בזמן שחיכיתי לה. אני נורא מצטערת שחיכית, היא חייכה לי מתוך האוטו. אל תצטערי, אמרתי לה, ונכנסתי. אין לך על מה. העיקר שאת פה. את הפגישה השנייה סיימנו אצלה בבית. היא הראתה לי את הפסלים שלה. דמויות נשים עגלגלות, בעיקר. אני הוקסמתי, איך יכולתי שלא. וכשהיא ליטפה לי שוב את הלחי, אזרתי קצת אומץ והתקרבתי אליה, למה שהוביל אחר כך לנשיקה נעימה נורא. את שיכורה לגמרי, היא מחייכת אליי. אכן, אני מרימה את הכוס הריקה ואומרת לה. אכן שיכורה לחלוטין. בשלב הזה כבר הפסקתי לספור פגישות, והתחלתי לספור שבועות. אחר כך חודשים. יצאנו מהפאב, ואני קשקשתי משהו על טענות קוהרנטיות בדבר קורלציות רלטיביות ודיגרסיה באינטרפטאציה של היפרבולות מזדיינות. כשנהג מונית חתך אותה בכביש, הוצאתי את הראש מהחלון וצרחתי לו שהוא מיזנטרופ רפה שכל והלוואי שיקבל סרטן בערמונית. היא צחקה ושאלה אם אני תמיד מדברת במילים לועזיות שאין לי מושג מה המשמעות שלהן כשאני שיכורה. ואני צחקתי בחזרה, גם כי הייתי באמת שיכורה וגם כי הנוכחות שלה תמיד גרמה לי לחייך וגם כי כל כך שמחתי שהיא לא מזדעזעת ממני אף פעם ואני יכולה להרגיש בטוחה איתה לגמרי להיות אני. גם אם "אני" זה אומר מילים לועזיות שאין לי מושג מה הפירוש שלהן וקללות של מגרשי כדורגל. בבית היא השכיבה אותי לישון ואמרה שהיא נורא מצטערת, אבל היא ממש חייבת לנסוע הביתה. אל תצטערי, אמרתי לה. אין לך על מה. והיא נישקה אותי ובאמת הלכה, אבל אני כבר ישנתי. בוקר אחד התעוררתי מההתייפחויות שלה. היד שלי על הגב שלה, והפנים שלה בתוך הכרית, והיא בוכה. מתייפחת. מותק, אני לוחשת לה. מתקרבת אליה לחבק אותה. לא שואלת למה היא בוכה. היא תספר ממילא רק אם מתחשק לה. היא נענית לחיבוק שלי וממשיכה לבכות לי לתוך הכתף. אל תהיי עצובה מותק. הלוואי והייתי יודעת מה לעשות כדי שלא תהיי כל כך עצובה. הלוואי והייתי יודעת מה את רוצה שאעשה. הייתי רוצה להתאהב בך. אבל אני לא מצליחה, היא עונה לי לתוך הכתף. אני מרפה קצת את האחיזה בה. נותנת למילים לחלחל לי פנימה. הן זוחלות לאט, בקושי מגיעות ליעדן. היא מרגישה בהתרופפות האחיזה, ולוחשת שהיא מצטערת. אל תצטערי, אני מנסה להגיד ברוך. אין לך על מה. אבל קצת קשה לבטא רוך עם שיניים שלוחצות אחת את השנייה עד שאני מרגישה שהן עומדות להתפורר. אז בטח יוצא לי קצת כעוס, הרוך שאני מנסה ללחוש לה. איך היא עושה את זה, לעזאזל, אני אומרת לעצמי. איך בסוף זאת היא המסכנה פה. שתינו שוכבות במיטה, עירומות עוד מאתמול. שמיכה עבה מכסה את שתינו וקר לי, לעזאזל, כל כך קר לי. תלכי מפה תלכי מפה, אני צועקת על עצמי. קחי את הספר שנתת לה והיא מעולם לא טרחה לקרוא, קחי את המברשת שיניים שלך, תתלבשי ולכי מפה לכי מפה לכי מפה. אבל אני לא מצליחה לאסוף את רסיסי הכבוד העצמי שלי שמפוזרים על הרצפה, כמו הבגדים והספר שקניתי במיוחד בשבילה, וללכת. אז אני נשארת שוכבת מתחתיה, מרגישה את הדמעות שלה מרטיבות אותי. לא מצליחה לאגור מספיק מרווח נשימה כדי לבלוע את הגוש עצב או כעס שמפרפר לי בגרון ונשאר תקוע. בסוף היא מרימה אליי עיניים. חומות וכהות נורא. אני ישר משפילה מבט. למה זאת אני שמשפילה מבט. למה בסוף זאת היא המסכנה פה. למה בסוף זאת היא שקשה לה. היא מושכת באף ואני מצליחה להעביר את עצמי למצב ישיבה. משתדלת לא להסתכל עליה, כדי להצליח ולעמוד על הרגליים. אני מסתכלת מסביב, מחפשת את התחתונים שלי ואת שאריות הכבוד. את התחתונים אני מוצאת, אבל את הכבוד לא. אני עושה את הפעולות לאט. רואה שהיא הספיקה לעבור למצב של ישיבה. כשאני חוזרת מהמקלחת עם מברשת השיניים, ושמה בתיק, היא אומרת לי – אל תלכי. אני לא רוצה שזה ייגמר ככה. את חשובה לי. בואי נדבר. הקול שלה רועד. ואני מלאת ספקות לגבי היכולת שלי לתקשר עם הסביבה. בוודאי כשהיא הסביבה. אני יורדת במדרגות, היא לא באה אחרי. בתחנת הרכבת אני מגלה ששכחתי את הספר אצלה. אני מצטערת, היא כותבת לי בSMS. אני מקווה שיצליח לנו אחרת מתישהו. אני נכנסת הביתה, עדיין מחזיקה את הפלאפון ביד, חושבת על תגובה הולמת. אל תעני לה אל תעני לה. אני משננת לעצמי. שתזדיין. בעצם לא. שלא תזדיין לעולם. או שיהיו לה רק זיונים גרועים אפילו יותר ממני. אבל אני עונה לה בסוף. אל תצטערי, אני עונה בסוף. אין לך על מה. אסור להצטער על רגשות. לזה היא כבר לא עונה. הייתי רוצה לחשוב שגם היא מחזיקה ככה את הפלאפון חזק ביד, חושבת מה לענות, ומגלה שאין לה מה להגיד, אבל שולחת בכל זאת, שלא אתבאס. אבל אני יודעת שרק אני כזאת. היא חותכת בקלות רבה יותר. גם בSMSים. אחרי שבוע אני מתקשרת אליה. אין לי באמת מה להגיד לה. וגם לה אין מה להגיד לי. וכל מה שקווי הטלפון מצליחים להעביר זה רק את גלי הכאב שלי שמתנפצים מול שובר הגלים הכאילו אכפתי שלה. אחרי שבועיים אנחנו גם נפגשות. רק כדי להעמיד פנים שאנחנו חברות נורא טובות. כאילו לא היה בינינו כלום מעולם. כאילו לא שמעתי אותה גומרת אף פעם. אחרי חודשיים של העמדת פנים, כל כך מוצלחת שאפילו אני מתחילה להאמין בה, היא מספרת לי שיש לה מישהי. אני נורא שמחה בשבילה. נורא. נורא שמחה שמישהי אחרת שוכבת במיטה עם הגוף היפה שלה. נורא שמחה שמישהי אחרת מוציאה ממנה את הצעקות הקטנות האלה שהיא עושה שנייה לפני שהיא גומרת. אני כל כך שמחה, שבלילה אני לא מפסיקה להתהפך ולחשוב על הידיים של החדשה שלה, מטשטשות את טביעות האצבעות שלי ממנה. בסוף אני נזכרת בחצי חיוך שלה, אחרי שהיא הייתה מלקקת לי את הבטן ושנייה לפני שהיא יורדת לי, עושה ביד, ונרדמת. אני חברה נורא טובה. חצי שנה אחרי שנפרדנו, יש לה יומולדת. על תקן חברה טובה, אני משקיעה דווקא. עוגה, מכתב ברכה ארוך ומשתפך, וספר. מתנה. למרות שבטח גם אותו היא לא תקרא אף פעם. אני קובעת להיפגש איתה ביום שאחרי המסיבה, ממנה הברזתי בתואנות שווא עלובות. כשעוברת שעה וחצי מהזמן שקבעתי איתה, והפלאפון שלה לא זמין, אני מתחילה להבין שהיא כנראה לא תגיע. קר נורא בתחנת הרכבת ממנה היא הייתה אמורה לאסוף אותי, ואני מחליטה לחזור הביתה. בלילה היא מתקשרת. היא נורא מצטערת. נורא נורא. אולי מחר? אולי. אני עונה. אל תכעסי עליי. אני נורא מצטערת. ניפגש מחר אצלך? למחרת היא דווקא לא מאחרת. מגיעה בדיוק בזמן. עומדת בדלת, אולי מחכה לחיבוק הרגיל ממני, אולי נושמת מהקלה על היעדרו. אני נורא מצטערת. היא אומרת שנייה אחרי שהיא מתיישבת בנוחות על הספה שלי. נגמרה לי הבטריה ולא ידעתי איך להודיע לך שאני לא יכולה להגיע ואני נורא מצטערת. אל תצטערי, אני אומרת לה, פורסת חתיכה מהעוגה שהכנתי. אין לך על מה.
את זוכרת שאני באה אלייך היום, נכון? אני שואלת, כמעט בחשש. אולי היא לא זוכרת? לשכוח פגישה שנייה זה לא סימן חיובי. בעיקר לא אם אני לא הפסקתי לחשוב על הפגישה הזאת מהשנייה שהאוטו שלה נעלם בכביש הארוך. ברור שאני זוכרת, היא מחייכת בטלפון, בעיר אחרת. אני אאסוף אותך מהרכבת. רק תתקשרי קצת קודם, שלא תחכי הרבה, טוב? הפגישה הראשונה דווקא הייתה מוצלחת. רגועה כזאת. ישבנו בבית קפה קטן מול ים כחול ובהיר, ודיברנו. כלומר, היא דיברה, אני לא בנאדם ורבאלי במיוחד, ואני הייתי עסוקה בעיקר בלא להאמין. לא להאמין שאיפשהו בעולם הצליחו לייצר מישהי שתהיה בדיוק כמו שהיא צריכה להיות. בסוף הפגישה היא ליטפה לי את הלחי, אני לא העזתי לעשות שום צעד שיכול להיות לא נכון, ואמרה לי שניפגש שוב. אולי היא שאלה, כי אני הנהנתי, אבל מבחינתי זאת לא באמת הייתה שאלה. בתחנת הרכבת הייתה רוח נעימה, שליטפה לי את הפנים בזמן שחיכיתי לה. אני נורא מצטערת שחיכית, היא חייכה לי מתוך האוטו. אל תצטערי, אמרתי לה, ונכנסתי. אין לך על מה. העיקר שאת פה. את הפגישה השנייה סיימנו אצלה בבית. היא הראתה לי את הפסלים שלה. דמויות נשים עגלגלות, בעיקר. אני הוקסמתי, איך יכולתי שלא. וכשהיא ליטפה לי שוב את הלחי, אזרתי קצת אומץ והתקרבתי אליה, למה שהוביל אחר כך לנשיקה נעימה נורא. את שיכורה לגמרי, היא מחייכת אליי. אכן, אני מרימה את הכוס הריקה ואומרת לה. אכן שיכורה לחלוטין. בשלב הזה כבר הפסקתי לספור פגישות, והתחלתי לספור שבועות. אחר כך חודשים. יצאנו מהפאב, ואני קשקשתי משהו על טענות קוהרנטיות בדבר קורלציות רלטיביות ודיגרסיה באינטרפטאציה של היפרבולות מזדיינות. כשנהג מונית חתך אותה בכביש, הוצאתי את הראש מהחלון וצרחתי לו שהוא מיזנטרופ רפה שכל והלוואי שיקבל סרטן בערמונית. היא צחקה ושאלה אם אני תמיד מדברת במילים לועזיות שאין לי מושג מה המשמעות שלהן כשאני שיכורה. ואני צחקתי בחזרה, גם כי הייתי באמת שיכורה וגם כי הנוכחות שלה תמיד גרמה לי לחייך וגם כי כל כך שמחתי שהיא לא מזדעזעת ממני אף פעם ואני יכולה להרגיש בטוחה איתה לגמרי להיות אני. גם אם "אני" זה אומר מילים לועזיות שאין לי מושג מה הפירוש שלהן וקללות של מגרשי כדורגל. בבית היא השכיבה אותי לישון ואמרה שהיא נורא מצטערת, אבל היא ממש חייבת לנסוע הביתה. אל תצטערי, אמרתי לה. אין לך על מה. והיא נישקה אותי ובאמת הלכה, אבל אני כבר ישנתי. בוקר אחד התעוררתי מההתייפחויות שלה. היד שלי על הגב שלה, והפנים שלה בתוך הכרית, והיא בוכה. מתייפחת. מותק, אני לוחשת לה. מתקרבת אליה לחבק אותה. לא שואלת למה היא בוכה. היא תספר ממילא רק אם מתחשק לה. היא נענית לחיבוק שלי וממשיכה לבכות לי לתוך הכתף. אל תהיי עצובה מותק. הלוואי והייתי יודעת מה לעשות כדי שלא תהיי כל כך עצובה. הלוואי והייתי יודעת מה את רוצה שאעשה. הייתי רוצה להתאהב בך. אבל אני לא מצליחה, היא עונה לי לתוך הכתף. אני מרפה קצת את האחיזה בה. נותנת למילים לחלחל לי פנימה. הן זוחלות לאט, בקושי מגיעות ליעדן. היא מרגישה בהתרופפות האחיזה, ולוחשת שהיא מצטערת. אל תצטערי, אני מנסה להגיד ברוך. אין לך על מה. אבל קצת קשה לבטא רוך עם שיניים שלוחצות אחת את השנייה עד שאני מרגישה שהן עומדות להתפורר. אז בטח יוצא לי קצת כעוס, הרוך שאני מנסה ללחוש לה. איך היא עושה את זה, לעזאזל, אני אומרת לעצמי. איך בסוף זאת היא המסכנה פה. שתינו שוכבות במיטה, עירומות עוד מאתמול. שמיכה עבה מכסה את שתינו וקר לי, לעזאזל, כל כך קר לי. תלכי מפה תלכי מפה, אני צועקת על עצמי. קחי את הספר שנתת לה והיא מעולם לא טרחה לקרוא, קחי את המברשת שיניים שלך, תתלבשי ולכי מפה לכי מפה לכי מפה. אבל אני לא מצליחה לאסוף את רסיסי הכבוד העצמי שלי שמפוזרים על הרצפה, כמו הבגדים והספר שקניתי במיוחד בשבילה, וללכת. אז אני נשארת שוכבת מתחתיה, מרגישה את הדמעות שלה מרטיבות אותי. לא מצליחה לאגור מספיק מרווח נשימה כדי לבלוע את הגוש עצב או כעס שמפרפר לי בגרון ונשאר תקוע. בסוף היא מרימה אליי עיניים. חומות וכהות נורא. אני ישר משפילה מבט. למה זאת אני שמשפילה מבט. למה בסוף זאת היא המסכנה פה. למה בסוף זאת היא שקשה לה. היא מושכת באף ואני מצליחה להעביר את עצמי למצב ישיבה. משתדלת לא להסתכל עליה, כדי להצליח ולעמוד על הרגליים. אני מסתכלת מסביב, מחפשת את התחתונים שלי ואת שאריות הכבוד. את התחתונים אני מוצאת, אבל את הכבוד לא. אני עושה את הפעולות לאט. רואה שהיא הספיקה לעבור למצב של ישיבה. כשאני חוזרת מהמקלחת עם מברשת השיניים, ושמה בתיק, היא אומרת לי – אל תלכי. אני לא רוצה שזה ייגמר ככה. את חשובה לי. בואי נדבר. הקול שלה רועד. ואני מלאת ספקות לגבי היכולת שלי לתקשר עם הסביבה. בוודאי כשהיא הסביבה. אני יורדת במדרגות, היא לא באה אחרי. בתחנת הרכבת אני מגלה ששכחתי את הספר אצלה. אני מצטערת, היא כותבת לי בSMS. אני מקווה שיצליח לנו אחרת מתישהו. אני נכנסת הביתה, עדיין מחזיקה את הפלאפון ביד, חושבת על תגובה הולמת. אל תעני לה אל תעני לה. אני משננת לעצמי. שתזדיין. בעצם לא. שלא תזדיין לעולם. או שיהיו לה רק זיונים גרועים אפילו יותר ממני. אבל אני עונה לה בסוף. אל תצטערי, אני עונה בסוף. אין לך על מה. אסור להצטער על רגשות. לזה היא כבר לא עונה. הייתי רוצה לחשוב שגם היא מחזיקה ככה את הפלאפון חזק ביד, חושבת מה לענות, ומגלה שאין לה מה להגיד, אבל שולחת בכל זאת, שלא אתבאס. אבל אני יודעת שרק אני כזאת. היא חותכת בקלות רבה יותר. גם בSMSים. אחרי שבוע אני מתקשרת אליה. אין לי באמת מה להגיד לה. וגם לה אין מה להגיד לי. וכל מה שקווי הטלפון מצליחים להעביר זה רק את גלי הכאב שלי שמתנפצים מול שובר הגלים הכאילו אכפתי שלה. אחרי שבועיים אנחנו גם נפגשות. רק כדי להעמיד פנים שאנחנו חברות נורא טובות. כאילו לא היה בינינו כלום מעולם. כאילו לא שמעתי אותה גומרת אף פעם. אחרי חודשיים של העמדת פנים, כל כך מוצלחת שאפילו אני מתחילה להאמין בה, היא מספרת לי שיש לה מישהי. אני נורא שמחה בשבילה. נורא. נורא שמחה שמישהי אחרת שוכבת במיטה עם הגוף היפה שלה. נורא שמחה שמישהי אחרת מוציאה ממנה את הצעקות הקטנות האלה שהיא עושה שנייה לפני שהיא גומרת. אני כל כך שמחה, שבלילה אני לא מפסיקה להתהפך ולחשוב על הידיים של החדשה שלה, מטשטשות את טביעות האצבעות שלי ממנה. בסוף אני נזכרת בחצי חיוך שלה, אחרי שהיא הייתה מלקקת לי את הבטן ושנייה לפני שהיא יורדת לי, עושה ביד, ונרדמת. אני חברה נורא טובה. חצי שנה אחרי שנפרדנו, יש לה יומולדת. על תקן חברה טובה, אני משקיעה דווקא. עוגה, מכתב ברכה ארוך ומשתפך, וספר. מתנה. למרות שבטח גם אותו היא לא תקרא אף פעם. אני קובעת להיפגש איתה ביום שאחרי המסיבה, ממנה הברזתי בתואנות שווא עלובות. כשעוברת שעה וחצי מהזמן שקבעתי איתה, והפלאפון שלה לא זמין, אני מתחילה להבין שהיא כנראה לא תגיע. קר נורא בתחנת הרכבת ממנה היא הייתה אמורה לאסוף אותי, ואני מחליטה לחזור הביתה. בלילה היא מתקשרת. היא נורא מצטערת. נורא נורא. אולי מחר? אולי. אני עונה. אל תכעסי עליי. אני נורא מצטערת. ניפגש מחר אצלך? למחרת היא דווקא לא מאחרת. מגיעה בדיוק בזמן. עומדת בדלת, אולי מחכה לחיבוק הרגיל ממני, אולי נושמת מהקלה על היעדרו. אני נורא מצטערת. היא אומרת שנייה אחרי שהיא מתיישבת בנוחות על הספה שלי. נגמרה לי הבטריה ולא ידעתי איך להודיע לך שאני לא יכולה להגיע ואני נורא מצטערת. אל תצטערי, אני אומרת לה, פורסת חתיכה מהעוגה שהכנתי. אין לך על מה.
