רחמ"צים

[ספל חמאה]

רחמ"צים

הילדה שלי, שנתיים ו-3/4, בוכה לעיתים קרובות מרחמים עצמיים (להלן רחמ"צים). זה לא ממש מפריע לי, אני זוכרת שעוד בצעירותי הבכי החביב עלי היה רחמ"צים. כשאני לא יכולה להתפנות אליה בדיוק-באותו-רגע אני אומרת לה ´את מרחמת על עצמך´, היא בד"כ מהנהנת וממשיכה לבכות עד אני מתפנה. לאחרונה, היא התחילה לצווח, מין בכי כזה סמי-מאומץ כזה שקורע את הגרון. זה נראה לי ממש לא בריא. מה לעשות? אני לא תמיד יכולה להתפנות אליה בשנייה שהיא דורשת, לפעמים גם אין לי סבלנות, שלא לדבר על זה אני לא תמיד מקבלת את הרחמ"צים. (למשל, היא רעבה, אבל במקום לבוא לאכול היא מעדיפה רחמ"צים. היא נפלה על הראש? מה זה החרטה הזה?) >ספל חמאה מתכוננת (נפשית) לחורף<

 

[אם הדובים]

מצא חן בעיני השם

ואני תמיד שואלת אותו אם כואב לו משהו שהוא בוכה ולא חשבתי לרגע שזה רחמ"צים. אני חושבת שזה מן גיל לתשומת לב בדרך חדשה...הם כבר יודעים לדבר פחות או יותר ואיבדו את הפינוק של התינוקיות שהיתה וזה מן געגוע נוסטלגי לעבר הלא רחוק שלהם. אצלי אם הבכי לא עוזר הוא מנסה לחקות את דנדן התינוקת בצווחות של אהה אהה וכו´...משעשע למדי מבחינתי

 

[דסי אשר]

לי יש מגוון תגובות, והן קטנות יותר

הילדות. אם ע. צווחת, כסוג של תקשורת שהי מאד רגילה בה = אני רוצה עכשיו משהו, ואני מאד כועסת שאת לא נותנת לי את הדבר הזה = תרגום- אני אומרת לה: את כועסת שאני לא נותנת לך את הקפיץ?(= שיום/שיקוף). היא עונה שכן,בז´סטה או כבר במילה. היא ממשיכה לצרוח, ורואים שהיא נהנית מהקול שלה הצווח/צורח. אני אומרת לה- את רוצה לצרוח, אז תצרחי(הכלה, אמפטיה). הטון קובע את עיקר התגובה. היא שומעת שאני בעצם אומרת לה- זה בסדר מצידי, אם את רוצה לצרוח. פשוט מדהים- היא מפסיקה. גם האחרת, גדולה הרבה יותר, יודעת לדבר הרבה, נוהגת הרבה פעמים לבכות, במקום לדבר, אני מאפשרת לה במילים שלי להמשיך לבכות. בעצם אני אומרת לה- אני לא יכולה להענות לך עכשיו(כי זו המציאות), זה בסדר שתבכי, אם כך את רוצה. גם היא מפסיקה. כמה שזה אכן, יכול לעצבן שילד בוכה או צורח, כמו שכתבת "רחמים עצמיים" או הפעלת הסביבה עם צעקות, אני לא מתעצבנת- אני מכירה אותן, והן אותי. הן מנסות לעשות איתי מה שהן עושות ורגילות לעשות בבית. והן שומעות שמותר, אבל אני לא מתרגשת. דסי

 

[ספל חמאה]

תובנות פוסט הוספת הודעה

רחמים עצמיים זאת בדידות איומה. ´אין מי שירחם עלי מלבדי.´ ממול, מאיזה סיבה בעולם רוצה אדם רחמים? מי רוצה להרגיש מסכן? מדוע? (אני יודעת שהרחמים היחידים שאני מוכנה לקבל הם רחמ"צים) בעוד כל זה לא ברור לי, דבר אחר ברור לי - בתי. משהו עובר עליה. אין לי מושג מה. יש לי יסוד להניח שזה לא עקרוני*^. מה-שזה-לא-יהיה היא מרגישה חוסר במשהו. אין לי מושג מה. יש לי מושג מה אני יכולה לעשות. להציע לה זמן, סבלנות, פינוק*^*, הקשבה, עניין והרבה מגע. ___________________________________ *אולי כדאי להקדים הסבר לשליחה. ^אחד התיסכולים שאני רואה בבכי בתי הוא אי היכולת להיות מנוחשת וחוסר רצון להסביר. ובכל זאת, קשה לי לנחש, אני לא טובה בזה, למעשה, אם זה לא ויזואלי, אני איומה עד גיחוך. כשהיא רוצה היא מספרת לי. אני צריכה לקבל את הידיעה שיש דברים שהיא תדע ולא תשתף אותי. ^*פינוק כריגרסיה. אני טוענת שכאשר ילד רוצה פינוק, זה מתבטא בהתנהגות של ילד קטן (ללא קשר לגילו

), זה סימן שהוא בריגרסיה של טרום גדילה וזה צורך שלו. גם אם זה מעיק זה לגטימי. עפ"י ממצאים שלי הטענה טרם הופרכה. >ספל חמאה חוקרת עם פייפ ווטסון<

 

[עירית ל]

אבל היא לא סתם מרחמת על עצמה

בניגוד אליך שמוכנה לקבל רק רחמ"צים, היא גם רוצה שאת תדעי מזה. היא רוצה שתנחשי ושתרחמי גם כן. אולי תנסי לנחש, אפילו ניחוש מגוחך ואם הבכי יתגבר, אז תקבלי לגיטימציה לנסות להבין יותר טוב: תסבירי לי במלים, חם קר, זה קשור ל...

 

[לאה_מ]

זה לא ייחודי לילדים קטנים...

גם בן זוגי הוא מאלה שמעדיפים להיות מנוחשים, על אף שהוא נשוי לאשה שמאד לא טובה בניחושים...

זה נראה לי אופי. אני לא יודעת לומר לך מה יכול להקל עליה. אבל בטוח שככל שהיא תתבגר זה יהיה קשה יותר לשתיכן - לה, משום שהיא עדיין תרצה שתנחשי ואת עדיין לא תעשי זאת, או לפחות לא בצורה מושלמת, ולך, משום שהנכונות שלך לנחש תלך ותפחת ככל שהיא תתבגר משום הציפיה שלך שהיא תדע להבהיר את עצמה ופשוט לומר לך ("מה כל כך קשה?"). אני מרגישה בבירור שכשאני לא מנחשת את הילדים שלי אני לא כועסת עליהם שהם רצו להתנחש, ואני גם עושה הרבה יותר מאמצים לנחש אותם. לעומת זאת, אני ממש לא עושה מאמצים לנחש את בן זוגי, והרבה פעמים כועסת עליו שהוא לא אמר בפירוש מה הוא רוצה או איך הוא מרגיש.

 

[אני של מאיה]

זה ניתוח מוצלח ביותר../images/Emo9.gif

אף פעם לא חשבתי על זה, אבל זה נכון. גם את בעלי אני צריכה לנחש לפעמים. אבל הילדה הרבה יותר דומה לי - מספרת הכל! (והיא רק בת שנה ותשעה חודשים) . בקשר לרחמצ"ים - לפעמים הם "סתם" בוכים כי היה להם יום קשה בגן, והם לא ממש יודעים לספר לנו על זה, והבכי שלהם הוא לא רק לשם רחמים עצמיים אלה לשם קבלת חיבוק ונחמה, על משהו שקרה לפני 8 שעות.

 

[Shellylove]

תהיה - האם זה מנגנון מזיק?

בעלי יקירי טוען שבאופן כללי יש מנגנונים אצל ילדים, שמתחילים מגיל מאד מאד צעיר, שאם הם קולטים שע"י השימוש בהם הם מפעילים את הסביבה הם מאמצים אותם כדפוסי התנהגות ורגש. מרבית המנגנונים הללו בסופו של דבר מכניסים את עצמם (את הילדים) לדינמיקה שבה להם לא נעים (חווים רגשות שליליים כמו רחמ"צים, בדידות, תסכול וכו´), כשלמעשה הם "עושים את זה לעצמם". אני בהחלט יכולה לראות את המנגנונים האלה עובדים על ילדים בכל הגילאים, איך הם בוחרים "להכניס את עצמם" ללופ רגשי (ולמען האמת, מכירה זאת גם על עצמי). השאלה היא איך אנחנו ההורים מונעים או עוזרים להם לא לאמץ את הדפוסים הללו. לטענתו אם הילד קולט משלב מאד מוקדם שהמנגנון לא מפעיל את ההורים, הוא לא הופך לכלי שימושי. ושוב, הדגש כאן הוא לא "לחנך" את הילדים כדי שלהורים יהיה יותר נעים, אלא בפירוש לנסות למנוע מהילד דפוסים שהוא זה שיסבול מהם וייקח אותם איתו לחייו הבוגרים (זה בטח מוכר למישהו, לא?). כמו שאת טוענת, הרחמים שבתך מרגישה גורמים בעיקר לה לתחושות קשות. וכאן אולי בא התפקיד שלך ללמד אותה שהמנגנון הזה הוא לא יעיל, איך? אני כאמור מדברת מעמדה של חסרת נסיון, אבל אולי להגיב בצורה כזו: "אני מבינה שקשה לך, אבל אני לא בדיוק מבינה מה מפריע לך. אם תסבירי לי, אוכל לעזור לך. אם את לא מסבירה לי ואת רק רוצה לבכות/לצווח, את רשאית לעשות זאת, אבל אז אני לא אוכל לעזור לך" ולעזוב אותה לנפשה. אני חושבת שאם תוכלי לומר זאת בשקט, בלי כעס, בלי לנסות לנחש את רצונה, בלי ל"כרכר" סביבה עם נסיונות הסחה, היא תירגע לבד ותסביר או לא תסביר את עצמה. איך זה נשמע לך?

 

[עירית ל]

אני לא הייתי עומדת בזה

דובר פה, להבדיל, על הלחץ הנפשי שילד יכול להרגיש אם ההורים שלו מצפים ממנו "להחזיר" והוא טיפוס שלא מסוגל להחזיר. אז גם אני, אם אני אצפה מעצמי להיות קשוחה ולא להענות לילד שלי, אני אהיה אומללה. לכן אני מעדיפה את השיטה ההפוכה - להוציא את העוקץ מהסיטואציה. למשל - לנחש ניחוש אבסורדי, כמו שהצעתי קודם. למשל - ללכת להביא לו צעצוע שהוא ביקש ושנמצא סנטימטר לידו בלי להתלונן שהוא מתזז אותי. בשביל שהסיטואציות האלו יהפכו לניצול של הסביבה, הסביבה צריכה להרגיש מנוצלת.

 

[אני של מאיה]

מה רע בלתת לילד שלך חיבוק גדול

גם בלי סיבה, סתם כי הוא מתבכיין. תחשבו עלינו המבוגרים, כמה שבא לנו לפעמים שמישהו יפנק אותנו בחיבוק בלי סיבה???

 

[Shellylove]

אף אחד לא אמר שחיבוק זה רע

להיפך, חיבוק זה טוב, תמיד, בכל מצב. הנושא (שלי לפחות) היה איך לא להפוך את הילדה לבוגרת שכשהיא תרצה חיבוק מבעלה היא תתחיל ליילל או לצווח עד שהוא יבין...(טוב, הגזמתי קצת לצורך ההבהרה). כמו שכבר אמרתי (ואולי לא הבהרתי מספיק) , גם אני מגששת את דרכי באפילה בעניין הזה, אבל אני כן רוצה למנוע משלי לפתח דפוסים שמהם היא תסבול בעיקר. אז רק חשבתי קצת בקול רם ולכן ביקשתי תגובה.

 

[אני של מאיה]

התבייכנות../images/Emo7.gif

לפני כמה ימים, בדרך הביתה מהגן מאיה ביקשה חטיף "דובונים" ולי היה בתיק רק "במבה". היא התחילה לצרוח ולבכות, בשלב מסויים קלטתי שזה בכלל לא קשור ל"דובונים" או ל"במבה"... אז עצרתי לרגע (את הרכב) הסתובבתי אליה ובשקט תוך כדי ליטוף ושאלתי אותה איך היה בגן, והיא סיפרה לי (בת שנה ותשעה חודשיים ומדברת מצויין) שאחד הילדים נשך אותה. אם כך, הבכי לא היה קשור לחטיף, אלה לרצון ולצורך של הילדה לפרוק את מה שעבר עליה בגן. חוץ מזה, אני מסכימה שלא צריך לקפוץ לכל התבכיינות (למען העתיד...), אבל גם צריך לזכור שלא כל התבביינות היא "סתם, ללא סיבה".

 

[ספל חמאה]

עלית על הנקודה הרגישה

בעיית הדפוס ההתנהגותי. ברור לי שאין בכי שהוא ´סתם´, אבל כמו בדוגמא עם הביסלי והבמבה - התירוץ המילולי הוא ´סתם´ בעוד הסיבה האמיתית לא נאמרת. זה מרגיז אותי שאני צריכה לנחש. אני לא טובה בזה ואין שום סיבה אני אתאמץ כל כך לחינם (כי אני פשוט לא מצליחה!). כמו כן, אתם מכירים את הסיפורים על התעללויות שמתגלות והילד (אולי לא רק הוא) שואל ´איך לא ראיתם? אני זעקתי מבפנים ואף אחד לא שמע´ - זה לא מקובל עלי. אם אדם לא פועל למען ענייניו שלו - למה שמישהו אחר יטרח לעשות זאת? מצד שני, הילדה שלי כולהההה בת 2 ו-3/4 וזה זמן טוב להכיר, ללמוד, לפתח ולשפר את התופעה, כי אני מאמינה שמה שמתמודדים איתו עכשיו לא יהיה צורך להתמודד איתו אחר-כך. זה בהנחה שהיא תעבור את התהליך בשלמותו ותגיע לשלמות וסגירה. (כמו ילד שמשחק בילדותו במים ו´מבזבז´ אותם, כשיגדל לא יהיה לו צורך לשחק ב´בזבוז´ במים אלא ישתמש בהם ´כהלכה´.) אז מכיוון שאני לא טובה בניחושים, החלטתי לעקוף אותם, ע"י מתן תשומת לב פיזית (חיבוקים וכיו"ב), לקבל את התהליך (המעפן) הזה ולתת לה זמן להתגבש איתו עד סגירה יזומה (אי אפשר לזרז תהליכים...), להמשיך לשאול אותה מה ´באמת´ עומד מאחורי הבכי ולקוות שיום אחד היא תוכל ותרצה לענות. >ספל חמאה יודעת שהחיים קשים<