רחם חד-קרני
היי,
אני מאובחנת כבעלת רחם חד-קרני. כיוון שבזמנו חיפשתי בכל האינטרנט מידע על זה, והצלחתי להשיג מעט מאד, אני מעוניינת לספר את סיפור הפוריות שלי עבור נשים שאובחנו גם הן עם רחם כזה ורוצות לשמוע "סיפור הצלחה", משום שאני זוכרת שאני מאד רציתי לשמוע סיפורים כאלה עם נשים שעברו חוויה דומה.
אני התחלתי בירור פוריות לאחר שנה של ניסיונות שלא צלחו. בעלי אובחן עם ירידה מסויימת בזרע (שלטענת הרופא לא בהכרח אחראית לכך שלא נכנסתי להריון), והתחלנו בטיפולי הזרעה. לאחר שלושה סבבים שלא צלחו - שכנעתי את הרופא לעבור ל-IVF כי לא הייתה לי סבלנות וגם לא ממש אמונה בטיפול. במסגרת הבירור לקראת ה-IVF עברתי אולטרסאונד תלת מימד. הרופא שביצע לא אמר לי כלום, אבל בדף הייתה כתובה האבחנה על רחם חד קרני. לא ידעתי מה זה אומר. יום למחרת התקשרו אלי מהמרפאה ואמרו לי שאני צריכה לבוא לקחת הפניה ל-US כליות בגלל האבחנה על הרחם החד-קרני. גם במקרה הזה, לא טרחו להסביר לי מה אומרת האבחנה ומהי המשמעות שלה, אבל ציינו שאני צריכה לעשות אולטרסאונד כדי לבדוק האם יש לי כליה אחת או שתיים (בערך 50% מהנשים שמאובחנות עם רחם חד-קרני מאובחנות גם אם כליה אחת, משום ששני האיברים הללו מתפתחים יחד בתקופה העוברית ואם יש לקות באחד מהם - יש סיכוי טוב שגם בשני). אחרי שבדקתי מה המשמעות של הרחם החד קרני באינטרנט דיברתי שוב עם האחות מהמרפאה ושאלתי אותה אם זה גורם להפלות. אז היא אמרה לי שזה לא נורא ו"ממילא ב-IVF יש הרבה הפלות בשליש הראשון". מיותר לציין שהמשפט החכם הזה לא הרגיע אותי ורק דיכא אותי יותר. כך או כך, התחלתי בסבב הראשון. בטיפול הראשון נשאבו לי בערך 50 ביציות, חצי מהן הופרו (מסתבר שיש קשר בין כמות ביציות גבוהה לאיכות נמוכה). הוחזר עובר אחד (מעדיפים שלא להחזיר יותר מעובר אחד במקרים של רחם חד-קרני), אבל לא התפתח הריון. בסבב השני הוחזרו שני עוברים, וקיבלתי תשובה חיובית. אבל אחרי שבועיים התחיל לי דימום. הגעתי למיון ובאולטרסאונד הרופא (האנטיפת) אמר שההריון לא מתפתח וזו כנראה הפלה. לא אשכח שהגעתי למרפאת הפוריות יומיים לאחר מכן בשביל לעשות אולטרסאונד ואותה אחות חכמה שלחה אותי עם הפניה לבדיקת אולטרסאונד של שבוע 5 במקום לכתוב שמדובר בהפלה, וכשהטכנאית ראתה שאין עובר חוורו פניה ואני הייתי צריכה להרגיע אותה שאני כבר יודעת שהייתה הפלה.
חודש לאחר מכן עשיתי שוב החזרה, אלא שביום של ההחזרה התקשרו להודיע ששום עובר לא שרד ולכן ההחזרה התבטלה. זה היה השלב שהחלטתי לעבור בית חולים...
מפה לשם עברתי עוד שני IVF, כל אחד עם שני החזרות, ובאף אחד מהם לא התפתח הריון. לטענת הרופאים, לא הזרע של בעלי ולא הרחם החד-קרני מסבירים את הסיבה שבשלה לא נכנסתי להריון ומבחינתם הוגדרנו כבעלי בעיית פוריות מסיבה "לא ידועה".
לקראת ה-IVF הרביעי החלטתי שאם גם הפעם זה לא עובד אני אתחיל לשקול את האופציה של תרומת ביצית. לא רציתי להיכנס לשנים על גבי שנים של טיפולי פוריות עם אופציה למצוא את עצמי בגיל מאוחר עם שנים של סיוט לא נגמר מאחורי ובלי ילדים. מבחינתי, יש חשיבות לביולוגיה, אבל "אמא" זה קודם כל מי שמגדלת את הילד. כך או כך, החלטנו הפעם ללכת למרפאת MFC בראשון לציון, שזו בעצם מרפאה שמשתמשת ב"שיטת ברטוב" לאבחון וברירת זרע. באבחון הזרע נאמר לנו שבעצם לא נמצא אפילו זרע תקין אחד בכל הדגימה. כמובן שזה היה די מדכא. בכל זאת לא היה לנו מה להפסיד ובשאיבה שלחנו את הזרע לעבור IMSI ואיתו הופרו הביציות. בהחזרה התלבטתי אם לבקש מהרופאה להחזיר עובר אחד או שניים. מצד שני, ידעתי שלפי מחקרים אין שום עליה בשיעור ההריונות במקרה של החזרה של יותר מעובר אחד (כן יש עליה בשכיחות ההריונות הרב-עובריים), ובמקרה של הריון תאומים נצטרך לעשות דילול בגלל הרחם החד-קרני. מצד שני, רגשית הרגשתי שאולי כדאי לנסות פעם אחת כן להחזיר יותר מעובר אחד בשביל להגדיל את סיכויי ההצלחה. הרופאה (למרבה המזל) שכנעה אותי שלא כדאי והוחזר עובר אחד מפותח ויפה. אחרי שבועיים קיבלתי תשובה חיובית. מצד אחד שמחתי, מצד שני נכנסתי ללופ חרדות נורא. בגלל הטראומה מההריון הראשון שהסתיים בהפלה, לא נתתי לעצמי להאמין שיש הריון. שלושה שבועות אחרי התשובה החיובית, שוב התחיל דימום. הייתי בטוחה שזהו, ההריון נגמר. הלכתי למיון (למרות שידעתי שאין באמת מה לעשות בשלב הזה במקרה של הפלה), אבל ההריון היה תקין לחלוטין ונשמע דופק. סך הכל הלכתי למיון במהלך שני השלישים הראשונים בערך ארבע פעמים, כל פעם בגלל חרדה אחרת. גם פחדתי מהפלה, וגם ידעתי שאני בסיכון ללידה מוקדמת. מצד שני, כששאלתי את הרופא שלי האם אני בסיכון ללידה מוקדמת בגלל הרחם החד-קרני - הוא טען שאני לכל היותר בסיכון כמו תאומים. אז החלפתי רופא (שאמר לי את אותו הדבר). בנוסף לחרדות כבר הכנתי את עצמי שכנראה אצטרך לעבור ניתוח קיסרי, כי ברחם חד-קרני יש עליה בשיעור מנח עכוז. בסופו של דבר - התינוקת הייתה במנח ראש, ולא רק שלא ילדתי מוקדם - אלא הגעתי לשבוע 40+3. אפילו אז לא התפתחו צירים, אבל ילדתי בזירוז בגלל שהיה קצת מיעוט במי שפיר ובגלל שעברתי את המועד לא רצו לקחת סיכון.
סוף דבר - יכול להיות שרק התמזל מזלי, ואין לדעת מה יהיה בהריון הבא, אם יהיה בכלל. אבל אני כן רוצה להעביר מסר אופטימי לנשים שקיבלו אבחנה על רחם חד-קרני: זה אבחנה יחסית נדירה, וגם ברפואה אין הרבה התייחסות לסטטיסטיקות רלוונטיות לגביה. הגישה של הרופאים הייתה הרבה יותר אופטימית מהגישה שלי, ותכלס הם לא ממש התרגשו מהאבחנה (ובמקרה אפילו צדקו).
יום טוב לכולן
היי,
אני מאובחנת כבעלת רחם חד-קרני. כיוון שבזמנו חיפשתי בכל האינטרנט מידע על זה, והצלחתי להשיג מעט מאד, אני מעוניינת לספר את סיפור הפוריות שלי עבור נשים שאובחנו גם הן עם רחם כזה ורוצות לשמוע "סיפור הצלחה", משום שאני זוכרת שאני מאד רציתי לשמוע סיפורים כאלה עם נשים שעברו חוויה דומה.
אני התחלתי בירור פוריות לאחר שנה של ניסיונות שלא צלחו. בעלי אובחן עם ירידה מסויימת בזרע (שלטענת הרופא לא בהכרח אחראית לכך שלא נכנסתי להריון), והתחלנו בטיפולי הזרעה. לאחר שלושה סבבים שלא צלחו - שכנעתי את הרופא לעבור ל-IVF כי לא הייתה לי סבלנות וגם לא ממש אמונה בטיפול. במסגרת הבירור לקראת ה-IVF עברתי אולטרסאונד תלת מימד. הרופא שביצע לא אמר לי כלום, אבל בדף הייתה כתובה האבחנה על רחם חד קרני. לא ידעתי מה זה אומר. יום למחרת התקשרו אלי מהמרפאה ואמרו לי שאני צריכה לבוא לקחת הפניה ל-US כליות בגלל האבחנה על הרחם החד-קרני. גם במקרה הזה, לא טרחו להסביר לי מה אומרת האבחנה ומהי המשמעות שלה, אבל ציינו שאני צריכה לעשות אולטרסאונד כדי לבדוק האם יש לי כליה אחת או שתיים (בערך 50% מהנשים שמאובחנות עם רחם חד-קרני מאובחנות גם אם כליה אחת, משום ששני האיברים הללו מתפתחים יחד בתקופה העוברית ואם יש לקות באחד מהם - יש סיכוי טוב שגם בשני). אחרי שבדקתי מה המשמעות של הרחם החד קרני באינטרנט דיברתי שוב עם האחות מהמרפאה ושאלתי אותה אם זה גורם להפלות. אז היא אמרה לי שזה לא נורא ו"ממילא ב-IVF יש הרבה הפלות בשליש הראשון". מיותר לציין שהמשפט החכם הזה לא הרגיע אותי ורק דיכא אותי יותר. כך או כך, התחלתי בסבב הראשון. בטיפול הראשון נשאבו לי בערך 50 ביציות, חצי מהן הופרו (מסתבר שיש קשר בין כמות ביציות גבוהה לאיכות נמוכה). הוחזר עובר אחד (מעדיפים שלא להחזיר יותר מעובר אחד במקרים של רחם חד-קרני), אבל לא התפתח הריון. בסבב השני הוחזרו שני עוברים, וקיבלתי תשובה חיובית. אבל אחרי שבועיים התחיל לי דימום. הגעתי למיון ובאולטרסאונד הרופא (האנטיפת) אמר שההריון לא מתפתח וזו כנראה הפלה. לא אשכח שהגעתי למרפאת הפוריות יומיים לאחר מכן בשביל לעשות אולטרסאונד ואותה אחות חכמה שלחה אותי עם הפניה לבדיקת אולטרסאונד של שבוע 5 במקום לכתוב שמדובר בהפלה, וכשהטכנאית ראתה שאין עובר חוורו פניה ואני הייתי צריכה להרגיע אותה שאני כבר יודעת שהייתה הפלה.
חודש לאחר מכן עשיתי שוב החזרה, אלא שביום של ההחזרה התקשרו להודיע ששום עובר לא שרד ולכן ההחזרה התבטלה. זה היה השלב שהחלטתי לעבור בית חולים...
מפה לשם עברתי עוד שני IVF, כל אחד עם שני החזרות, ובאף אחד מהם לא התפתח הריון. לטענת הרופאים, לא הזרע של בעלי ולא הרחם החד-קרני מסבירים את הסיבה שבשלה לא נכנסתי להריון ומבחינתם הוגדרנו כבעלי בעיית פוריות מסיבה "לא ידועה".
לקראת ה-IVF הרביעי החלטתי שאם גם הפעם זה לא עובד אני אתחיל לשקול את האופציה של תרומת ביצית. לא רציתי להיכנס לשנים על גבי שנים של טיפולי פוריות עם אופציה למצוא את עצמי בגיל מאוחר עם שנים של סיוט לא נגמר מאחורי ובלי ילדים. מבחינתי, יש חשיבות לביולוגיה, אבל "אמא" זה קודם כל מי שמגדלת את הילד. כך או כך, החלטנו הפעם ללכת למרפאת MFC בראשון לציון, שזו בעצם מרפאה שמשתמשת ב"שיטת ברטוב" לאבחון וברירת זרע. באבחון הזרע נאמר לנו שבעצם לא נמצא אפילו זרע תקין אחד בכל הדגימה. כמובן שזה היה די מדכא. בכל זאת לא היה לנו מה להפסיד ובשאיבה שלחנו את הזרע לעבור IMSI ואיתו הופרו הביציות. בהחזרה התלבטתי אם לבקש מהרופאה להחזיר עובר אחד או שניים. מצד שני, ידעתי שלפי מחקרים אין שום עליה בשיעור ההריונות במקרה של החזרה של יותר מעובר אחד (כן יש עליה בשכיחות ההריונות הרב-עובריים), ובמקרה של הריון תאומים נצטרך לעשות דילול בגלל הרחם החד-קרני. מצד שני, רגשית הרגשתי שאולי כדאי לנסות פעם אחת כן להחזיר יותר מעובר אחד בשביל להגדיל את סיכויי ההצלחה. הרופאה (למרבה המזל) שכנעה אותי שלא כדאי והוחזר עובר אחד מפותח ויפה. אחרי שבועיים קיבלתי תשובה חיובית. מצד אחד שמחתי, מצד שני נכנסתי ללופ חרדות נורא. בגלל הטראומה מההריון הראשון שהסתיים בהפלה, לא נתתי לעצמי להאמין שיש הריון. שלושה שבועות אחרי התשובה החיובית, שוב התחיל דימום. הייתי בטוחה שזהו, ההריון נגמר. הלכתי למיון (למרות שידעתי שאין באמת מה לעשות בשלב הזה במקרה של הפלה), אבל ההריון היה תקין לחלוטין ונשמע דופק. סך הכל הלכתי למיון במהלך שני השלישים הראשונים בערך ארבע פעמים, כל פעם בגלל חרדה אחרת. גם פחדתי מהפלה, וגם ידעתי שאני בסיכון ללידה מוקדמת. מצד שני, כששאלתי את הרופא שלי האם אני בסיכון ללידה מוקדמת בגלל הרחם החד-קרני - הוא טען שאני לכל היותר בסיכון כמו תאומים. אז החלפתי רופא (שאמר לי את אותו הדבר). בנוסף לחרדות כבר הכנתי את עצמי שכנראה אצטרך לעבור ניתוח קיסרי, כי ברחם חד-קרני יש עליה בשיעור מנח עכוז. בסופו של דבר - התינוקת הייתה במנח ראש, ולא רק שלא ילדתי מוקדם - אלא הגעתי לשבוע 40+3. אפילו אז לא התפתחו צירים, אבל ילדתי בזירוז בגלל שהיה קצת מיעוט במי שפיר ובגלל שעברתי את המועד לא רצו לקחת סיכון.
סוף דבר - יכול להיות שרק התמזל מזלי, ואין לדעת מה יהיה בהריון הבא, אם יהיה בכלל. אבל אני כן רוצה להעביר מסר אופטימי לנשים שקיבלו אבחנה על רחם חד-קרני: זה אבחנה יחסית נדירה, וגם ברפואה אין הרבה התייחסות לסטטיסטיקות רלוונטיות לגביה. הגישה של הרופאים הייתה הרבה יותר אופטימית מהגישה שלי, ותכלס הם לא ממש התרגשו מהאבחנה (ובמקרה אפילו צדקו).
יום טוב לכולן
