המסך יושב לי על
הבדידות והחוסר. המסך, כל כך זמין. כל כך נגיש, מפתה, עשיר... עולם ומלואו להבלע בתוכו, לקחת ממנו ולתת לו ולגלות בו. מחכה, מתי תסתיים החופשה... כדי לא להצטרך את המסך: אני צריכה לרקוד יום יום. אני צריכה חיים מלאי עיסוק עניין ואנשים. הייתי צריכה להיות בלהקתה של פינה באוש, או בלהקת תאטרון-מחול אחרת, כזו שנודדת בעולם ושעובדת ויוצרת בסגנון הזה. אני לא אוהבת את הלהקות שיש בארץ, גם אם יש לחלקן יצירות טובות. סגנון העבודה לא מוצא חן בעיני. היחידה שאהבתי הייתה רות זיו אייל, אבל אין לה להקה כבר הרבה שנים. העבודה של תאטרון-מחול כפי שפינה באוש עושה - תרפיה במחול עמוקה פרטנית וקבוצתית שנלקחת ומעובדת על ידי הכוריאוגרפית המחוננת לעבודות יצירה. טירוף - אישי וחברתי וקיומי - שאפשר לחוות על הבמה ובתהליך ההכנה, ולצאת ממנו בכל פעם, לחיים הרגילים. קירבה וקשר עמוקים בין אנשי הלהקה - שחווים איתך ואת חווה איתם, גם אם בתום יום העבודה נפרדים (ולפעמים לא נפרדים). הומור פנימי שנוצר, עבודה קשה על הגוף... שפה משותפת, נסיעות בעולם... כל זה רחוק ממני כל כך היום. השלמתי עם זה כבר, זו רק נוסטלגיה חלקית. אני בונה לי ומוצאת לי מקומות אחרים לסיפוק, יקח לי זמן למצוא את כולם, אבל לאט לאט... התמדה ועקשנות, הן חלק ממה שנחוץ לרקדן. חושבת, שיש לי את זה (קצת יותר מדי לפעמים

אבל יש לזה גם יתרונות.