Tinkerblack
New member
רזה ושלושת הדובים
רזה ושלושת הדובים זהו סיפור אמיתי, אמיתי בהחלט ללא שום פיברוקים. בעמק אחד, גרו להם משפחה נחמדה, קראו למשפחה. "משפחת הרזים". במשפחה היו אמא לירז שכמה שהיא אכלת יותר שוקולד, הקלוריות יותר ירדו. אבא עידן, שהיה גם ארוך גם גבוה, וגם רזה. והילדה רז הקטנה והחמודה. לרז היו תלתלי זהב, טוב בואו לא נגזים, היו לה תלתלי סופי צדקה. לא פעם היא עברה ברחוב וילדים מבוהלים באו אליה בריצה וביקשו שהיא תהיה רונה האחות הרחמניה שתטפל באחותם שעל כסא הגלגלים ומנסה להבריא זה כבר זמן רב. אך רז שלא היה לה מושג מה הם רוצים ממנה, שמה את משקפי השמש שלה ונחה לה בצל. לרז היו שתי חברות, הכי, הכי טובות. לאחת קראו אובל, ולשניה קראו יעל. כמובן שגם שתיהן היו מאוד מאוד רזות, אחרת רז לא הייתי רוצה להיות חברה שלהן. כי רז לומדו על ידי הוריה להיות חברה רק של אנשים רזים- גזענים! "ילדים חמודים רוצים מיץ פטל?" באה לירז והציאה לרז וחברותיה. "מיץ פטל, מיץ פטל יש מה להסניף" שמחה מאוד יעל והחלה לגמור את מיץ הפטל. "אוי ואבוי, אני עכשיו לא יכולה להיות חברה שלך" אמרה רז ועשתה פרצוף נעלב. "למה לא?" לא הבינה יעל היא רצתה להמשיך להיות חברה טובה של רז. "מיץ פטל זה דבר משמין, עכשיו את תהיה שמנה, את תהיה דובה!" אמרה רז. "אוי לא" אמרה יעל והחלה לדחוף אצבעות לגרון ולהקיא את כל המיץ פטל. *מסך לבן* דפי: כאן רצוי לציין, שילדים אם אתם רוצים להישאר רזים יותר אל תדחפו אצבעות לתוך הגרון, ככה תהיו חולים, במחלה מאוד מסובכת בשום בולמיה, מחלה שמאוד קשה לצאת ממנה, למשל סלין תראו אותה רק לאחר 13 פרקים הצליחה לצאת מן המחלה הזאת וכל זה עוד לא לבד. בדרך כלל חולי הבולמיה מתביישים בסגנון אכילתם אך אינם מסוגלים לרסן אותו ולכן הם מנסים להסוות אותו באופנים שונים כמו חלוקת האוכל למספר ארוחות רצופות במספר מקומות וכך אדם זר מסוים נחשף רק לארוחה אחת של החולה הבולימית. בדרך כלל אכילת המזון היא מהירה ביותר ונפסקת רק כשהחולה חשה רע ו"מפוצצת מאוכל" ומקבלת תחושת כאב בטן. חשוב לזכור שבבולמיה אין קשר בין תחושת רעב לבין בולמוס האכילה. לעיתים תוקף בולמוס אוכל את החולה ללא כל תחושת רעב ומצבים רגועים ללא פעילות או אפילו חשיבה על אוכל עשוי לעורר התקף חדש. *חזרה לסיפור* ישבו כולם לאכול, על השולחן היו רק לחם דל קלוריות(40 קלוריות ליתר הדיוק), וקולה דיאט. "תודה על הלחם שהבאת לנו" אמר עידן והסתכל למעלה, לשמיים אל האל. לפתע נשמע צחקוק של אובל כולם הסתכלו עליה, למה היא צוחקת, לאחר מכן גם יעל צחקה. ואז כולם צחקו. "למה צריכים להודות" כולם צחקו. "בלי הלחם הזה היינו נשארים יותר רזים" אמרו כולם וזרקו את הלחם לפח. *מסך לבן* דפי: כאן עוד פעם אני רוצה לעצור ולציין, אסור לזרוק לחם בפח, יש ילדים מסכים וחולים באפריקה או לאחר הוירוס שאין להם אוכל, שהם נאבקים את מלחמת החיים בשביל לחפש באשפתות יום, יום אוכל ואם לכם יש אוכל, ככה תזרקו אותו? מה פתאום אלא אם כן זה בננה אליכם לאכול את האוכל הזה, אסור בשום פנים ואופן לזרוק אוכל, אחרת זוט ירדוף אחריכם. *חזרה לסיפור* "רז למה אמא שלך אוכלת שוקולד, היא לא יודעת שהיא הולכת להשמין ככה?" שאלה אובל שאלה תמימה לחלוטין את רז. "לאמא יש מעשה פלא, כל פעם שהיא אוכלת שוקולד היא רק מורידה במשקל." אמרה רז. "אהה אז, לירז קחי יש לי כאן שוקולד" אמרה אובל והוציאה מן הכיס שלה שוקולד. לירז קפצה מרוב שמחה ורצה לתת לאובל חיבוק גדול. "עד כאן, עד כאן הכל מלבד חיבוק, אני לא סובלת שמחבקים אותי" אמרה אובל ודחפה את לירז ממנה. "נשיקה?" שאלה לירז. "לא!" אמרה אובל. "אונס?" המשיכה לירז. "ענבל משפיעה עלייך יותר מידי" איזה יום הגיע לבית שלהם חבר של עידן- שלומי. שלומי כאות נימוסין הביא איתו, מטעמים, גלידות, עוגות, בשר, עוף, מרקים, קינוחים וכל מה שבא ליד. "עד כאן אני לא כל כך עשיר מאיפה השגתי את כל הדברים האלו?" "אל תשאל שאלות מיותרות, פשוט השגת אותם נקודה" "אם אני ארצה להשיג גם את אוונסנס או מכנס חדש אני גם אוכל, כרטיס נסיעה חינם לתל אביב הלוך ושוב" אמר שלומי בהתלהבות. "לא הגזמנו, תאכל ושתוק" "אמא תראי כמה אוכל הוא הביא, בא לי להקיא" אמרה רז והסתכלה על הריצפה. "תאכלו קצת, עשיתי את זה רק בשבילכם" אמר שלומי. "אתה רוצה לשחד אותנו, נו כבר תגיד מה אתה רוצה, תגיד, תגיד" אמרה לירז. "אני לא רוצה כלום, עשיתי לכם אוכל ואתם חושבים שאני משחד אותכם??" שלומי לא האמין. "טוב נו... אפשר את האוטו?" שאל שלומי. "מה אנחנו המשפחה שלך. לך להורים שלך" צעק עליו עידן. "אני יתום, אני גלמוד אני לבד בעולם, פוחד כמו כולם אני לבד בעולם" התחיל שלומי לשיר... "טוב קח ת'אוטו, תחזיר מהר" אמרה לירז, שלומי לקח ת'מפתחות ורץ משם. "פראיירים" צחקק. "אוי לא כל כך הרבה אוכל מה נעשה עם כולו?" שאלה את עצמה רז. "מלחמת אוכל?" אמר עידן ולקח את בידו וכיוון לזרוק עליהם. לפתע הוא הרגיש מישהו נוגע בידו ועוצר אותה. "היי עצור, תפקח את העיניים אל תהיה גיבור, תוריד כבר האוכל זה כבר משחק, תביא אותו או שניקח..." נכנסו להן טל, מורן ונדיה בצעדי ריקוד. "מה לעזאזל..." שאל את עצמו עידן. "אוכל לא זורקים" אמרה טל. "אנחנו אוהבים אותך אוכל" אמרה מורן והסתכלה לכיוון הגלידה. "אנחנו אוהבים אותך אוכל" הצטרפו אליה טל ונדיה. "אני רוצה לנצל הזדמנות חגיגית זאת כדי לומר, שלא השתכרתי כבר הרבה זמן! שעה וחצי!" אמרה נדיה. "מה זה קשור?" נכנסה לירז לשיחה. "למה תמיד משהו צריך להיות קשור? וזה שכל שניה דפי מתפרצת עם דברים שהיא קוראת מתוך מילון וזה עושה אותה כאילו היא חכמה, זה קשור? לא זה לא קשור תנו לי גם להיות כזאת לפעמים חסרת טאקט. גם אני רוצה לפרוץ גבולות להגיע לשמיים, לראות ת'כוכבים" אמרה נדיה. "יש לי לזה שיר" אמרה מורן. "עוד פעם סבלימינאל" נאנח עידן. "לא, לא, לא הפעם זה הראל סקעת!!!" אמרה מורן. "זה סקעעעת שמונה סימני קריאה!" צעקה עליה נדיה. "אני יכול לעוף, זה עושה לי בגוף הרגשה של סמים נעימים, נעימים כמו ציפור בשמיים, אתה יכול לעוף בלי לדעת לעוף כמו עלה על המים..." התחילה מורן לרקוד ולשיר. *מסך לבן* דפי: זה לא טוב להיות הומו מסומם ומעופף, אל תנסו לעוף בבית זה יגמר ברע, גם כמו כן אל תנסו להשתמש בסמים, כן זה הרגשה נעימה, אבל עדיין לא לטווח הארוך כאשר אתה מפתח תלות כלפי זה, אל תנסו סמים ולעוף. אם תנסו לעוף זה יגמר ברע כמו למשל תגמרו בתור רעים על כסא גלגלים שרוצחים את ואד האהוב עליי, איזה רשע ראם איך הוא יכל לעשות את זה *בכי היסטרי* *חזרה לסיפור*
רזה ושלושת הדובים זהו סיפור אמיתי, אמיתי בהחלט ללא שום פיברוקים. בעמק אחד, גרו להם משפחה נחמדה, קראו למשפחה. "משפחת הרזים". במשפחה היו אמא לירז שכמה שהיא אכלת יותר שוקולד, הקלוריות יותר ירדו. אבא עידן, שהיה גם ארוך גם גבוה, וגם רזה. והילדה רז הקטנה והחמודה. לרז היו תלתלי זהב, טוב בואו לא נגזים, היו לה תלתלי סופי צדקה. לא פעם היא עברה ברחוב וילדים מבוהלים באו אליה בריצה וביקשו שהיא תהיה רונה האחות הרחמניה שתטפל באחותם שעל כסא הגלגלים ומנסה להבריא זה כבר זמן רב. אך רז שלא היה לה מושג מה הם רוצים ממנה, שמה את משקפי השמש שלה ונחה לה בצל. לרז היו שתי חברות, הכי, הכי טובות. לאחת קראו אובל, ולשניה קראו יעל. כמובן שגם שתיהן היו מאוד מאוד רזות, אחרת רז לא הייתי רוצה להיות חברה שלהן. כי רז לומדו על ידי הוריה להיות חברה רק של אנשים רזים- גזענים! "ילדים חמודים רוצים מיץ פטל?" באה לירז והציאה לרז וחברותיה. "מיץ פטל, מיץ פטל יש מה להסניף" שמחה מאוד יעל והחלה לגמור את מיץ הפטל. "אוי ואבוי, אני עכשיו לא יכולה להיות חברה שלך" אמרה רז ועשתה פרצוף נעלב. "למה לא?" לא הבינה יעל היא רצתה להמשיך להיות חברה טובה של רז. "מיץ פטל זה דבר משמין, עכשיו את תהיה שמנה, את תהיה דובה!" אמרה רז. "אוי לא" אמרה יעל והחלה לדחוף אצבעות לגרון ולהקיא את כל המיץ פטל. *מסך לבן* דפי: כאן רצוי לציין, שילדים אם אתם רוצים להישאר רזים יותר אל תדחפו אצבעות לתוך הגרון, ככה תהיו חולים, במחלה מאוד מסובכת בשום בולמיה, מחלה שמאוד קשה לצאת ממנה, למשל סלין תראו אותה רק לאחר 13 פרקים הצליחה לצאת מן המחלה הזאת וכל זה עוד לא לבד. בדרך כלל חולי הבולמיה מתביישים בסגנון אכילתם אך אינם מסוגלים לרסן אותו ולכן הם מנסים להסוות אותו באופנים שונים כמו חלוקת האוכל למספר ארוחות רצופות במספר מקומות וכך אדם זר מסוים נחשף רק לארוחה אחת של החולה הבולימית. בדרך כלל אכילת המזון היא מהירה ביותר ונפסקת רק כשהחולה חשה רע ו"מפוצצת מאוכל" ומקבלת תחושת כאב בטן. חשוב לזכור שבבולמיה אין קשר בין תחושת רעב לבין בולמוס האכילה. לעיתים תוקף בולמוס אוכל את החולה ללא כל תחושת רעב ומצבים רגועים ללא פעילות או אפילו חשיבה על אוכל עשוי לעורר התקף חדש. *חזרה לסיפור* ישבו כולם לאכול, על השולחן היו רק לחם דל קלוריות(40 קלוריות ליתר הדיוק), וקולה דיאט. "תודה על הלחם שהבאת לנו" אמר עידן והסתכל למעלה, לשמיים אל האל. לפתע נשמע צחקוק של אובל כולם הסתכלו עליה, למה היא צוחקת, לאחר מכן גם יעל צחקה. ואז כולם צחקו. "למה צריכים להודות" כולם צחקו. "בלי הלחם הזה היינו נשארים יותר רזים" אמרו כולם וזרקו את הלחם לפח. *מסך לבן* דפי: כאן עוד פעם אני רוצה לעצור ולציין, אסור לזרוק לחם בפח, יש ילדים מסכים וחולים באפריקה או לאחר הוירוס שאין להם אוכל, שהם נאבקים את מלחמת החיים בשביל לחפש באשפתות יום, יום אוכל ואם לכם יש אוכל, ככה תזרקו אותו? מה פתאום אלא אם כן זה בננה אליכם לאכול את האוכל הזה, אסור בשום פנים ואופן לזרוק אוכל, אחרת זוט ירדוף אחריכם. *חזרה לסיפור* "רז למה אמא שלך אוכלת שוקולד, היא לא יודעת שהיא הולכת להשמין ככה?" שאלה אובל שאלה תמימה לחלוטין את רז. "לאמא יש מעשה פלא, כל פעם שהיא אוכלת שוקולד היא רק מורידה במשקל." אמרה רז. "אהה אז, לירז קחי יש לי כאן שוקולד" אמרה אובל והוציאה מן הכיס שלה שוקולד. לירז קפצה מרוב שמחה ורצה לתת לאובל חיבוק גדול. "עד כאן, עד כאן הכל מלבד חיבוק, אני לא סובלת שמחבקים אותי" אמרה אובל ודחפה את לירז ממנה. "נשיקה?" שאלה לירז. "לא!" אמרה אובל. "אונס?" המשיכה לירז. "ענבל משפיעה עלייך יותר מידי" איזה יום הגיע לבית שלהם חבר של עידן- שלומי. שלומי כאות נימוסין הביא איתו, מטעמים, גלידות, עוגות, בשר, עוף, מרקים, קינוחים וכל מה שבא ליד. "עד כאן אני לא כל כך עשיר מאיפה השגתי את כל הדברים האלו?" "אל תשאל שאלות מיותרות, פשוט השגת אותם נקודה" "אם אני ארצה להשיג גם את אוונסנס או מכנס חדש אני גם אוכל, כרטיס נסיעה חינם לתל אביב הלוך ושוב" אמר שלומי בהתלהבות. "לא הגזמנו, תאכל ושתוק" "אמא תראי כמה אוכל הוא הביא, בא לי להקיא" אמרה רז והסתכלה על הריצפה. "תאכלו קצת, עשיתי את זה רק בשבילכם" אמר שלומי. "אתה רוצה לשחד אותנו, נו כבר תגיד מה אתה רוצה, תגיד, תגיד" אמרה לירז. "אני לא רוצה כלום, עשיתי לכם אוכל ואתם חושבים שאני משחד אותכם??" שלומי לא האמין. "טוב נו... אפשר את האוטו?" שאל שלומי. "מה אנחנו המשפחה שלך. לך להורים שלך" צעק עליו עידן. "אני יתום, אני גלמוד אני לבד בעולם, פוחד כמו כולם אני לבד בעולם" התחיל שלומי לשיר... "טוב קח ת'אוטו, תחזיר מהר" אמרה לירז, שלומי לקח ת'מפתחות ורץ משם. "פראיירים" צחקק. "אוי לא כל כך הרבה אוכל מה נעשה עם כולו?" שאלה את עצמה רז. "מלחמת אוכל?" אמר עידן ולקח את בידו וכיוון לזרוק עליהם. לפתע הוא הרגיש מישהו נוגע בידו ועוצר אותה. "היי עצור, תפקח את העיניים אל תהיה גיבור, תוריד כבר האוכל זה כבר משחק, תביא אותו או שניקח..." נכנסו להן טל, מורן ונדיה בצעדי ריקוד. "מה לעזאזל..." שאל את עצמו עידן. "אוכל לא זורקים" אמרה טל. "אנחנו אוהבים אותך אוכל" אמרה מורן והסתכלה לכיוון הגלידה. "אנחנו אוהבים אותך אוכל" הצטרפו אליה טל ונדיה. "אני רוצה לנצל הזדמנות חגיגית זאת כדי לומר, שלא השתכרתי כבר הרבה זמן! שעה וחצי!" אמרה נדיה. "מה זה קשור?" נכנסה לירז לשיחה. "למה תמיד משהו צריך להיות קשור? וזה שכל שניה דפי מתפרצת עם דברים שהיא קוראת מתוך מילון וזה עושה אותה כאילו היא חכמה, זה קשור? לא זה לא קשור תנו לי גם להיות כזאת לפעמים חסרת טאקט. גם אני רוצה לפרוץ גבולות להגיע לשמיים, לראות ת'כוכבים" אמרה נדיה. "יש לי לזה שיר" אמרה מורן. "עוד פעם סבלימינאל" נאנח עידן. "לא, לא, לא הפעם זה הראל סקעת!!!" אמרה מורן. "זה סקעעעת שמונה סימני קריאה!" צעקה עליה נדיה. "אני יכול לעוף, זה עושה לי בגוף הרגשה של סמים נעימים, נעימים כמו ציפור בשמיים, אתה יכול לעוף בלי לדעת לעוף כמו עלה על המים..." התחילה מורן לרקוד ולשיר. *מסך לבן* דפי: זה לא טוב להיות הומו מסומם ומעופף, אל תנסו לעוף בבית זה יגמר ברע, גם כמו כן אל תנסו להשתמש בסמים, כן זה הרגשה נעימה, אבל עדיין לא לטווח הארוך כאשר אתה מפתח תלות כלפי זה, אל תנסו סמים ולעוף. אם תנסו לעוף זה יגמר ברע כמו למשל תגמרו בתור רעים על כסא גלגלים שרוצחים את ואד האהוב עליי, איזה רשע ראם איך הוא יכל לעשות את זה *בכי היסטרי* *חזרה לסיפור*
