חמי רודנר מעניין ת'תחת
וסליחה אם יש פה כאלה שאוהבים אותו, אבל אני לא אוהב את הגישה שהוא ודומיו (ערן צור למשל) נוקטים בה, כלומר ניסיון להתיימר להיות משוררים, או לראות במוסיקה שאתה עושה איזו יצירה ספרותית רבת משמעות, רק בגלל שקשה להבין מה אתה רוצה להגיד בה (שלמה ארצי אלוף הרי בזה). גבר (גם זה מוטל בספק), זה שלא מבינים מה אתה רוצה להגיד בשיר, לא עושה אותך ש"י עגנון, אלא סתם אומר שאתה חרטטן. וחלאס לעשות מכל אלבום "כן, עברתי דברים, התבגרתי עם האלבום, יש בו הרבה רגש וכו'". כל הרגש המזויף הזה לא מעלה אותו מעל הרמה של קרן פלס וחברותיה. ואני אפילו לא מדבר על הניסיון הפתטי לחקות את יוםהולדת של ברי ואת ההצלחה שלו עם השיר הדבילי החדש שלו. קיצר, חמי מעפן. בערך מאז לבן בחלום שחור. הוא וכל הרוק הישראלי המזויף-עושה הברוגז עם הדיסטורשן והחרם הכמעט תמידי עם האוברדרייב.