רוצה לספר משהו
אני לא כל כך יודע איפה להתחיל. הסיפור איתי זה ככה: לפני 4 וחצי שנים סיימתי תיכון ואז היתגייסו כל החברים שלי לצבא ואני לא היתגייסתי כי אני לא 100 אחוז בריא. כשאני אומר כל החברים אני מתכוון לשניים, שממש הרימו אותי מאשפתות ונתנו לי יחס ורגש שלא היו לי במשך חיי ופשוט הצילו אותי. ואז בקייץ הם היתגייסו ואני ליוויתי אותם לבית החייל. ואני זוכר איך הרגשתי שם שזאת בעצם הפעם האחרונה שאני אראה אותם. גם מפחד שלא יחזרו כי יקרה להם משהו וגם מפחד שיחזרו אבל בתור אנשים אחרים. זה היה לי נורא קשה. אחר כך חזרתי הביתה. כל המשפחה שלי הייתה אז בארה"ב ואני הייתי לגמרי לבד בבית. רק אני וארבעת הקירות. לא היה לי אף אחד, אף אחד, אף אחד..... ישבתי בבית ובכיתי במשך איזה יומיים רצוף... ואחרי בערך שבוע היצטרפתי להורי בארהב והמשכתי כאילו כרגיל, וכלום כבר לא כרגיל. ומאז אני מרגיש ועובר את כל מה שאתם מתארים כאן. אני היום אדם זקן ועייף ומוטש מאד מאד. ואתם מבינים את הטירוף הזה??? הם בכלל חיים!!! ואני מדבר איתם והכל אז על מה אני בוכה בכלל? פשוט אותן שעות שעברו עלי לפני 4.5 שנים היו כל כך קשות שאני לא מסוגל לצאת מהן. באמת שכואב לי. כל רגע ורגע. אני יודע שאתם קוראים את זה ואומרים לעצמיכם: הוא בטח טעה בפורום. הוא היה צריך ללכת לפורום של מחלות הנפש. ויכול להיות שאתם צודקים, אם כי אני מקווה שלא תהיו כל כך ביקורתיים כלפי. פשוט אין לי עם מי לדבר על זה. אני לא רוצה שייסתכלו עלי כמו קוקו וחשבתי שאם אתם כותבים כאן את מה שאני מרגיש אתם תוכלו להבין אותי. אז תודה
אני לא כל כך יודע איפה להתחיל. הסיפור איתי זה ככה: לפני 4 וחצי שנים סיימתי תיכון ואז היתגייסו כל החברים שלי לצבא ואני לא היתגייסתי כי אני לא 100 אחוז בריא. כשאני אומר כל החברים אני מתכוון לשניים, שממש הרימו אותי מאשפתות ונתנו לי יחס ורגש שלא היו לי במשך חיי ופשוט הצילו אותי. ואז בקייץ הם היתגייסו ואני ליוויתי אותם לבית החייל. ואני זוכר איך הרגשתי שם שזאת בעצם הפעם האחרונה שאני אראה אותם. גם מפחד שלא יחזרו כי יקרה להם משהו וגם מפחד שיחזרו אבל בתור אנשים אחרים. זה היה לי נורא קשה. אחר כך חזרתי הביתה. כל המשפחה שלי הייתה אז בארה"ב ואני הייתי לגמרי לבד בבית. רק אני וארבעת הקירות. לא היה לי אף אחד, אף אחד, אף אחד..... ישבתי בבית ובכיתי במשך איזה יומיים רצוף... ואחרי בערך שבוע היצטרפתי להורי בארהב והמשכתי כאילו כרגיל, וכלום כבר לא כרגיל. ומאז אני מרגיש ועובר את כל מה שאתם מתארים כאן. אני היום אדם זקן ועייף ומוטש מאד מאד. ואתם מבינים את הטירוף הזה??? הם בכלל חיים!!! ואני מדבר איתם והכל אז על מה אני בוכה בכלל? פשוט אותן שעות שעברו עלי לפני 4.5 שנים היו כל כך קשות שאני לא מסוגל לצאת מהן. באמת שכואב לי. כל רגע ורגע. אני יודע שאתם קוראים את זה ואומרים לעצמיכם: הוא בטח טעה בפורום. הוא היה צריך ללכת לפורום של מחלות הנפש. ויכול להיות שאתם צודקים, אם כי אני מקווה שלא תהיו כל כך ביקורתיים כלפי. פשוט אין לי עם מי לדבר על זה. אני לא רוצה שייסתכלו עלי כמו קוקו וחשבתי שאם אתם כותבים כאן את מה שאני מרגיש אתם תוכלו להבין אותי. אז תודה