יש בזה משהו רומי
אמנם אף פעם לא הייתי בחופשת לידה
אבל כשאני רואה את החברות שלי חוזרות לעבודה אחרי חופשת לידה, הן בכלל לא נראות רעננות. הן מותשות, וקרועות בין הרצון להשאר עם הילד ובין החובה לצאת לעבודה. איכשהו זה בכלל לא נראה לי כמו פסק זמן, לא עם הילד הראשון בו הן מגלות בצהרים שהן עוד בכותנת לילה ועדיין לא צחצחו שיניים. וגם לא עם הילד השני, כשהן רצות בחופשת הלידה להוצא את הגדול מהגן ולהתפלל שהקטן לא יתעורר בנתים
את ההתלבטות שאת עוברת, אני עברתי מזמן- בתקופת הרווקות הנואשת שלי, כשכבר נורא רציתי להתחתן. וכל שינוי נראה לי טפשי כי עוד מעט אתחתן וכל חיי ישתנו
גם אז כל חיי היו ממוקדים בתסכול שאני לבד, והחברות שלי התחתנו והקימו משפחה. החיים שלי נראו משעממים, ולא התחשק לי להשקיע בבית שלי, כי כאמור, עוד מעט...
לגבי העבודה אני לא דוגמא. אני כשלון בחינוך של אבא שלי. אבא שלי, מורה דגול, איש תורה ועבודה מאמין עד היום שהוראה זאת שליחות ועבודה זה פרס. ואני... אני מאמינה שאת העבדות כבר ביטלו עו לפני שנולדתי... וכבר לפני שהתחלתי בטיפולים, קיצצתי כמה שעות עבודה כי נמאס לי. כלכלית זאת היתה נשיכה בבשר החי, כי בעלי לא עבד באותה תקופה, אבל מאחר ואין לי משכנתא, יכולתי להרשות לעצמי. בשנה שעברה ירדתי לחצי משרה, והשנה אני בשבתון, ועובדת רק שליש משרה. (כך שבעצם בחרתי במקוצע הנכון
) אני חושבת שהתקיעוּת שלנו לא לגמרי קשורה לחופשה שניקח או לא ניקח. היא בתוכנו, בנשמה שלנו. כמו אותם שנים שחייתי בלי וילונות בבית כי לא התחשק לי להשקיע בו (גם היום אין לי וילונות כי התרגלתי). שנים שבהם הצלחתי לשכנע את עצמי שאני נמצאת בפאזת בינים שאוטוטו תשתנה, ואז החיים שלי ישתנו. היום במבט לאחור אני מזדעדעת איך מרחתי את הזמן בלי "לקרוע את העיר" ולנסוע לחו"ל. אבל אז חייתי בתוך זמניות. בשנים הקרובות כשהילדים שלך יוולדו, להערכתי תהיי הרבה יותר מוגבלת בהתפתחות המקצועית והאישית שלך, אבל הנפש תהיה הרבה יותר משוחררת. והעייפות? לויד´ת, אומרים שאמהות לילדים קטנים עייפות רוב הזמן... אני מתנחמת בזה שכשאני עייפה אני פשוט נכנסת למיטה או רובצת מול המחשב.
נועם
אמנם אף פעם לא הייתי בחופשת לידה
