רוצה לאהוב
מראש אני רוצה להתנצל בפני כל הגברים בפורום אם אני נשמע קצת רגשני... אז הסיפור שלי הוא כזה - אני נשוי למעלה מ-10 שנים ויש לנו שני ילדים מקסימים. בחודשים האחרונים הבנתי שאני לא בדיוק אוהב את אישתי והיא לא בדיוק אוהבת אותי, אנחנו כמו רוב הזוגות רגילים זה לזו, מבלים ביחד וחיים חיי שגרה רגילים אבל חסר הניצוץ. נכון שרבים יגידו לי שאחרי 10 שני לא צריך להיות ניצוץ אבל אני יודע שרגש כל שהוא חייב להיות שם. אני כל כך רוצה לאהוב, רוצה לתת, רוצה להתגעגע, רוצה לחבק, רוצה לנשק צוואר, רוצה להסתכל בצג של הטלפון ולחכות לצלצול, רוצה לשמוח כשהיא חוזרת הביתה, רוצה ללטף שיער כשהיא ישנה, רוצה ללחוש לה דברי אהבה באוזן, רוצה להביא פרח ולא דווקא בחג, רוצה ללכת ברחוב ולחשוב עליה, רוצה לענג אותה עד שיא, רוצה לתת לה יד כמו בני 16 רוצה לתת מבלי לרצות בהכרח לקבל... אבל את כל זה אני לא יכול לעשות עם אשתי כי אין לנו את זה, לא מרגיש ככה כלפיה. הבנתי פתאום שככה יראו כל חיי וכל העשורים שנותרו לנו. זה מספר חודשים אני חושב להתגרש כדי לתת לעצמי את הסיכוי למצוא אהבת אמת, זו שלא נותנת לך מנוח כזו שמסחררת אותך. רוצה להחזיק ידיים גם בגיל שמונים, רוצה להתעורר בבוקר ליד האישה שאני אוהב ושהיא אוהבת אותי. לא מוכן לוותר על הצורך להעניק אהבה לאישה!!! אני נחנק רק מהמחשבה על זה שאין לי את כל זה. מה לעשות האם לברוח? אני יודע שמיד יגיעו התגובות "לכו ליעוץ" "לא מפרקים משפחה בלי סיבה" "ומה עם הילדים" אז קודם כל אגיד שאנחנו ביעוץ שלא עוזר. הילדים סוברים כבר עכשיו כשהם לא רואים אהבה בבית והאם מחסור באהבה זו לא סיבה? אוף!!!
מראש אני רוצה להתנצל בפני כל הגברים בפורום אם אני נשמע קצת רגשני... אז הסיפור שלי הוא כזה - אני נשוי למעלה מ-10 שנים ויש לנו שני ילדים מקסימים. בחודשים האחרונים הבנתי שאני לא בדיוק אוהב את אישתי והיא לא בדיוק אוהבת אותי, אנחנו כמו רוב הזוגות רגילים זה לזו, מבלים ביחד וחיים חיי שגרה רגילים אבל חסר הניצוץ. נכון שרבים יגידו לי שאחרי 10 שני לא צריך להיות ניצוץ אבל אני יודע שרגש כל שהוא חייב להיות שם. אני כל כך רוצה לאהוב, רוצה לתת, רוצה להתגעגע, רוצה לחבק, רוצה לנשק צוואר, רוצה להסתכל בצג של הטלפון ולחכות לצלצול, רוצה לשמוח כשהיא חוזרת הביתה, רוצה ללטף שיער כשהיא ישנה, רוצה ללחוש לה דברי אהבה באוזן, רוצה להביא פרח ולא דווקא בחג, רוצה ללכת ברחוב ולחשוב עליה, רוצה לענג אותה עד שיא, רוצה לתת לה יד כמו בני 16 רוצה לתת מבלי לרצות בהכרח לקבל... אבל את כל זה אני לא יכול לעשות עם אשתי כי אין לנו את זה, לא מרגיש ככה כלפיה. הבנתי פתאום שככה יראו כל חיי וכל העשורים שנותרו לנו. זה מספר חודשים אני חושב להתגרש כדי לתת לעצמי את הסיכוי למצוא אהבת אמת, זו שלא נותנת לך מנוח כזו שמסחררת אותך. רוצה להחזיק ידיים גם בגיל שמונים, רוצה להתעורר בבוקר ליד האישה שאני אוהב ושהיא אוהבת אותי. לא מוכן לוותר על הצורך להעניק אהבה לאישה!!! אני נחנק רק מהמחשבה על זה שאין לי את כל זה. מה לעשות האם לברוח? אני יודע שמיד יגיעו התגובות "לכו ליעוץ" "לא מפרקים משפחה בלי סיבה" "ומה עם הילדים" אז קודם כל אגיד שאנחנו ביעוץ שלא עוזר. הילדים סוברים כבר עכשיו כשהם לא רואים אהבה בבית והאם מחסור באהבה זו לא סיבה? אוף!!!
