יפתי
אני חושבת (כך נשמע מהתיאורים שלך) שאת נמצאת באמצעו של תהליך ושבתהליך הזה את מוכרחה להרגיש את מה שאת מרגישה עכשיו, אחרת לא תעברי את המשוכה הזאת. יהיו עוד משוכות ועוד התמודדויות אחריה, ויכול להיות שעוד תחזרי להרגיש גם דברים דומים למה שאת מרגישה עכשיו, אבל את תהיי אחרת, הידע (והרגש ביחס למה שאת יודעת) שיהיה ברשותך יהיה אחר, ואני מקווה, יחזק אותך.
יש דברים שאני מקווה שקורים גם עכשיו - שיש לך יכולת להתקפל לרגע ולבכות, עדיף בזרועות אהוב או אהובים, שאת מצליחה להשתמש בטיפול כמקום שבו אפשר לעמוד מול שאלות נוקבות ולקבל תגובות מיטיבות.
את לא תשכחי. אבל הכאב של הזיכרון מועם. אני מבטיחה לך, מתישהו הכאב הזה מועם. גם אז יש רגעים שזה בלתי נסבל, אבל לא כמו שאת חווה את זה עכשיו, בעיצומו של התהליך. את יודעת, באחד הספרים האהובים עליי (אני בטוחה שכבר ציטטתי את זה כאן פעם), אחד הגיבורים נזכר ברגע הנורא בחייו, ברגע השבר שלו, ובבת אחת כל כוחו הנורא של הרגע חוזר אליו, אבל אז, מיד, ממש מיד, מתברר שהוא בהווה, לא שם, לא איפה שחייו נהרסו, באמת נהרסו, וברגע הזה מה שנשמע ברומאן (שמסופר לפרקים מתוך התודעה של הגיבור הזה, לפרקים מתוך תודעות של גיבורים אחרים) הוא:Still, the sun was hot." Still, one got over things. Still, life had a way of adding day to day". ואני חושבת שזה יפהפה, אני חושבת על המשפט הזה הרבה - "לייף הד א ווי אוף אדינג דיי טו דיי" - ואנחנו צוברות כוח. את צוברת כוח. אני קוראת אותך ואני מבטיחה לך את זה.
מחבקת חזק.
