רוצה...אבל
רוצה לכתוב - ולא מצליחה רוצה לומר - המילה בפנים תקועה... מתחוללת סערה קשה כל כך רוצה אבל... התחושה של צורך להוציא מילים - מתביעה , סוחפת פנימה עמוק... לתוך האני שלא מפרגן. שאומר בפשטות דברים משלו. עמצאי האני שבפנים. אומר את אשר הוא אומר - לא משתף , לא מפרגן. עושה בי כבשלו. לוקח זמן ללמוד - להבין , שהוא - האני שבפנים - צודק! יודע מה הוא אומר - כל כך אמיתי, כן ,ללא משוא פנים. יודע בדיוק את אשר הוא חש מבפנים. אני זו המרחפת ממעל. לא יודעת לא שומעת...מדדה מצד לצד - עיוורת , נבוכה. ``שששששש`` אומרת לו שם עמוק בתוך.. ``די לצעוק`` שומעת , יודעת...רוצה אבל...דומעת. יושבת מול המסך. כותבת. מוחקת. ושוב כותבת...כל כך הרבה מוחקת. רוצה כל כך ...אבל - המילים - תקועות אי שם בפנים. מסרבות לצאת מסרבות לומר. הבטן מתהפכת לה בפנים. כמו ברגעים הראשונים. כשידענו שזה , זה כשראינו קשר כה יפה. אותה תחושה כמו אז. תחושה שזהו - אין יותר , נגמר - גורמת שוב מהפכה. היופי - הצבעים, המילים...הכל נגמר נמחה בבת אחת. אומר האני שם בפנים : ``הזכרונות הם שלך`` ...מחייכת אליו חיוך רפה...זכרונות...? מי אותם רוצה? זכרונות הם כמו תמונות. אלבומים נאספים - נערמים...(``בנינו`` - אני אומרת - ``מתי וכמה בהם מבט מעיפים``...) זכרון - כשמו הוא זיכרון. זה כמו לומר לי כבר שתית. כבר אכלת זכרי את הטעם. זכרי - את כבר לא צמאה, את רוויה, את מלאה... אך לא, הנה בא לו שוב - אותו צמא. כאילו כלום לא קרה. הכוס הריקה מחכה. מצפה להתמלא בחזרה. יושב לו זה האני הקטן שם בפנים - ומנדנד... ואני כל כך רוצה...אבל... מחייכת אליך בדימעה - אוהבת אותך...נשמעת לך בפעם המי יודע כמה אתה שם בפנים - תודה... לא מבטיחה שתמיד לך אשמע. לא מבטיחה שלא אנפנף , אתעלם מעצתך, מתבונתך - כנותך ותחושתך הנכונה שלעולם אינה מטעה! אך גם אם לא - אני שלי - אתה שלי, איתי הולך אתה צמוד צמוד, קרוב קרוב...בפנים - לעולמים! קשה להקשיב לך - קשה לעשות - אבל...כרגיל אני שלי - ניצחת אותי רוצה לומר - והמילים - תקועות אי שם - בפנים...
רוצה לכתוב - ולא מצליחה רוצה לומר - המילה בפנים תקועה... מתחוללת סערה קשה כל כך רוצה אבל... התחושה של צורך להוציא מילים - מתביעה , סוחפת פנימה עמוק... לתוך האני שלא מפרגן. שאומר בפשטות דברים משלו. עמצאי האני שבפנים. אומר את אשר הוא אומר - לא משתף , לא מפרגן. עושה בי כבשלו. לוקח זמן ללמוד - להבין , שהוא - האני שבפנים - צודק! יודע מה הוא אומר - כל כך אמיתי, כן ,ללא משוא פנים. יודע בדיוק את אשר הוא חש מבפנים. אני זו המרחפת ממעל. לא יודעת לא שומעת...מדדה מצד לצד - עיוורת , נבוכה. ``שששששש`` אומרת לו שם עמוק בתוך.. ``די לצעוק`` שומעת , יודעת...רוצה אבל...דומעת. יושבת מול המסך. כותבת. מוחקת. ושוב כותבת...כל כך הרבה מוחקת. רוצה כל כך ...אבל - המילים - תקועות אי שם בפנים. מסרבות לצאת מסרבות לומר. הבטן מתהפכת לה בפנים. כמו ברגעים הראשונים. כשידענו שזה , זה כשראינו קשר כה יפה. אותה תחושה כמו אז. תחושה שזהו - אין יותר , נגמר - גורמת שוב מהפכה. היופי - הצבעים, המילים...הכל נגמר נמחה בבת אחת. אומר האני שם בפנים : ``הזכרונות הם שלך`` ...מחייכת אליו חיוך רפה...זכרונות...? מי אותם רוצה? זכרונות הם כמו תמונות. אלבומים נאספים - נערמים...(``בנינו`` - אני אומרת - ``מתי וכמה בהם מבט מעיפים``...) זכרון - כשמו הוא זיכרון. זה כמו לומר לי כבר שתית. כבר אכלת זכרי את הטעם. זכרי - את כבר לא צמאה, את רוויה, את מלאה... אך לא, הנה בא לו שוב - אותו צמא. כאילו כלום לא קרה. הכוס הריקה מחכה. מצפה להתמלא בחזרה. יושב לו זה האני הקטן שם בפנים - ומנדנד... ואני כל כך רוצה...אבל... מחייכת אליך בדימעה - אוהבת אותך...נשמעת לך בפעם המי יודע כמה אתה שם בפנים - תודה... לא מבטיחה שתמיד לך אשמע. לא מבטיחה שלא אנפנף , אתעלם מעצתך, מתבונתך - כנותך ותחושתך הנכונה שלעולם אינה מטעה! אך גם אם לא - אני שלי - אתה שלי, איתי הולך אתה צמוד צמוד, קרוב קרוב...בפנים - לעולמים! קשה להקשיב לך - קשה לעשות - אבל...כרגיל אני שלי - ניצחת אותי רוצה לומר - והמילים - תקועות אי שם - בפנים...
