my opinions:
יש לי רעיון להציג, אבל הוא דורש סטייה זמנית מהנושא, והתמקדות קצרה בדילמת "ראיגאר-ליאנה": אני נוטה להאמין שהיו ביחסים של ליאנה וראיגאר יותר מחטיפה ואונס. דווקא יש לי סיבה די מופשטת להגיד את זה, וזה מבוסס על האופי המצטייר בשיר של אש ושל קרח, גם של ליאנה, וגם של ראיגאר. אדארד אמר שבליאנה היה קיים הקור של הצפון, ושאריה מזכירה אותה בקשיחות שלה. קשה לי להאמין שהצאצאית של מלכי הצפון שהברכיים שלהם לא התכופפו יותר מדי פעמים הייתה עוברת חטיפה ואונס בשקט וללא לחימה. מעבר לכך- ממה שידוע לנו על ראיגאר, הוא היה אדם מאד רגיש, שלקח על עצמו את תפקיד הלוחם רק כי הוא האמין שזהו גורלו. הוא לא מצטייר כאדם אימפולסיבי כפי שרוברט מצטייר, או אכזרי כפי שאביו היה. קשה לי להאמין שראיגאר באמת היה מסוגל, נפשית, לפגוע ככה במישהי שהוא כביכול אהב או לפחות חשק בה. מכאן עולה ההשערה, שאם זה אכן היה המצב, רוברט לאו דווקא היה עיוור למתרחש. רוברט עוצם עין, אבל הוא לא טיפש. הוא לא עיוור באמת למה שעושים בשמו, הוא רק עוצם עין ומתעלם כי ככה קל לו לעשות, כי הוא לא מסוגל להתמודד עם האמת. ייתכן שרוברט ראה את האמת- ראה שבין ראיגאר לליאנה מתקיים משהו שהוא רוצה שיתקיים בינו לבין ליאנה. קנאה היא ארס שפועל מאד מהר. ליאנה הייתה כבר מובטחת לרוברט, כל מה שרוברט היה צריך לעשות היה להציג את העובדה שהיא הלכה עם ראיגאר כחטיפה- והופה, יש סיבה למסיבה. הכעס של רוברט כלפי ראיגאר, שלא שכך עם השנים, יכול להצביע על קנאתו של רוברט. האיש שהוא לא יכול להאשים את ליאנה, כי הוא אוהב אותה, לכן הוא מנתב את כל הזעם כלפי ראיגאר. ועכשיו באמת לדעותיי על רוברט: רוברט לא היה צריך להיות מלך. מלך צריך להיות מסוגל להסתכל על האמת המרה, ולהתמודד עמה, בצורה נוקבת. רוברט לא מסוגל לכך, לכן הוא שם את תפקיד ההסתכלות בידיהם של אחרים, אנשים שהוא יודע שאוהבים אותו ושיעשו את העבודה השחורה של להסתכל לאמת בפרצוף במקומו. ג'ון ארין אהב אותו כמו בן, והיה אדם מספיק ישר וכנה כדי ללכת למרחקים עצומים בשביל רוברט. מרחקים שעלו לו בסופו של דבר במותו, משום שהוא נכנס לצרות עם לאניסטר. אדארד אהב אותו כמו אח, והיה מוכן ללכת לאותם מרחקים כמו ג'ון כדי לשרת את רוברט, וגם הוא שילם בחייו. רוברט לא היה מסוגל לעשות את מה שאדארד וג'ון עשו בשבילו. רוברט לא טיפש, ומעולם לא היה. ברגעים מסוימים, הוא מתוודה בפני נד על כך שהוא רואה ומתעלם מדברים מסוימים שמתרחשים מסביבו, בעיקר כי אין לו כוח להתמודד עמם. אך מעבר לדברים שהוא ראה והתעלם מהם במודע, יש דברים שהוא לא היה מסוגל אפילו להודות בינו לבין עצמו שהוא רואה ומתעלם מהם. מה שכן- למרות שמלך טוב הוא לא היה, הוא שירת את האינטרסים של כולם במשך זמן מה, וזה מה שהעניק לווסטרוז את תקופת הרוגע שהייתה בזמן שלטונו של רוברט. לאניסטר היו על הכס, עם יורשים-מלכים בדרך, ולכן היו מרוצים. סטארק וארין, שני בתי אצולה גדולים, היו נאמנים לרוברט מתוך חיבה וקשרי ידידות, כמו גם בתי הסופה, והבטיחו את כוחו הצבאי של רוברט במקרה הצורך. טאלי היו בברית נישואים גם עם סטארק וגם עם ארין, והיה להם אינטרס לתמוך בהם. טיירל ושאר בתי רמות גנים לא היו מספיק טיפשים כדי לנסות משהו כנגד הכוח הצבאי הזה. או בקיצור- כוחו העיקרי של רוברט היה טמון בזה שהוא שירת את האינטרסים של כולם, עד נקודה מסוימת. בשנייה שבה הוא הפסיק לענות על האינטרסים של כולם, הוא נפל. והשלום השביר שהוא איחד מסביבו נפל איתו. מה שביסס את שושלת טארגאריין במשך 300 שנה, היה זה שהם לא שירתו אינטרסים של אף אחד. הדרקונים שלהם היו הכוח הצבאי שלהם. היורשים שלהם היו ילדים של גילוי עריות בתוך המשפחה. הם שמרו את הכל בידיים שלהם. כמובן שיש לזה חסרונות בולטים, והעובדות מראות שהשושלת התנוונה עד ימיו של המלך המטורף, ובעצם זה פתח דלת למרד ולחמס. אבל היו למלך המטורף יורשים מרשימים למדי- ראיגאר מתואר באור מאד חיובי, ודאינריז לא לחלוטין חסרת שכל כיום. אפילו וייסריז, אם הוא היה גדל בנסיבות אחרות, היה עשוי להיות אדם יותר חיובי ממה שהוא היה. הוא לא אדם שלילי, לא אדם רע. הוא פשוט מעולם לא היה צריך לשבת על כס הברזל.
