רוברט באראתיאון - דיון

[Envinyatar]

רוברט באראתיאון - דיון ../images/Emo47.gif

הנטיה הראשונה, כאשר קוראים על הדמות של רוברט, זה להתבונן עליו כאל אדם חיובי בעקרון - לכל היותר קורבן של פזיזותו ושל הנסיבות, ואי לכך, נהוג בהחלט לסמן אותו כקורבן, כמושא להזדהות וכ"ו. השאלה היא, עד כמה זה נכון - או שאולי אנחנו פשוט קונים תמונה מעוותת, בגלל שרוברט: א. כאדם חי, מוצג דרך זוית הראיה של אדארד, שהיא זוית אוהדת וסלחנית יחסית. ב. מרבית ההשמצות כנגדו מגיעות מכיוונה של סרסי, שהיא דמות שנואה על מרבית הקוראים. מאידך, התבוננות זהירה באיש ופועלו יכולה להעלות תמונה הרבה יותר שלילית: אדם יצרי, תאוותן ואלים (גם כלפי רעייתו וגם בכלל), חסר כל אחריות וכשרון למלוך, אכזרי ונוטה לעצום עיניים נוכח זוועות שנעשות בשמו, וכפוי-טובה כלפי ידידים. אם אמנם יסתבר, כי היחסים בין ראיגאר וליאנה היו שונים מאשר מוצג במשחקי הכס - קרי, לא מדובר בחטיפה אלימה ואונס אכזרי, אלא ביחסים מרצון, אז זו תהיה עוד מהלומת פטיש לתדמית של רוברט. מה דעתכם? כיצד אתם מעריכים/אוהבים את הדמות?

 

[Envinyatar]

אישית, אני די מתעב אותו

גם אם נניח בצד את העובדה, שהוא היה שליט גרוע ולא מתאים (כך גם לפי עדותו), ואת תאוות הבשרים המשתוללת שלו - גם אם נסלק את הנרטיבים ונותיר עובדות יבשות: מדובר באדם אכזרי ונקמני, וזה מתחיל עם עניין הטאראגרינים - אם כבר למישהו היתה סיבה להתנקם בהם בשיא הקיצוניות, הרי שזה היה אדארד סטארק ולא רוברט. אם ניקח בחשבון את האפשרות המאד מסתברת, שהיחסים בין ליאנה לראיגאר היו מורכבים הרבה יותר מאשר מוצג ב"משחקי הכס" - אז לא נותר אלא לתמוה, האם הזעם הנורא על ראיגאר הוא לא (בחלקו לפחות) רכושנות אלימה (למרות שאולי רוברט רואה את זה באור אחר - עניין שניתן לכמה וכמה פרשנויות). מה שגרוע יותר - הוא שלרוברט יש דפוס חוזר של התנהגות - לצוות במישרין או בעקיפין על עוולות ולעיתים מעשי זוועה לשמם, ולעצום עין כאשר הלאניסטרים/מישהו אחר עושה את העבודה המלוכלכת בשמו. תוסיפו לזה את העובדה, שמדובר באדם מאד אלים והפכפך - גם כלפי הקרובים לו באמת. תאמרו על סרסי מה שתאמרו - אין ספק כי היא הוכתה (ומבחינה מסויימת, גם נאנסה) על-ידיו. סה"כ - לא טיפוס חיובי במיוחד, לפחות לדעתי.

 

[פני עץ הלב]

קט דה בולשיט

סרסי מציגה את עצמה כקורבן של שאפתנותו של אביה ושל בעל בהמי וגס, נכנס ביודעין למלכודת ולתפקיד של השמרן הזקן, אם לרוברט היה טוב בבית, חיוך חם בחדר השינה ואולי גם קצת סקס מרצון, הוא היה בעל יותר מרוצה, פחות נואף, ומלך יותר טוב. אם סרסי כל כך סבלה בנישואין והיא כל כך פמיניסטית, היא היתה יכולה להבהיר לרוברט מה דעתה על הזוגיות שלהם ולוותר על המלוכה. זה היה מעמיד את טווין עם הלשון בחוץ ועושה אותו מאד כועס אבל מה היה יכול לעשות - להעביר את הירושה לטיריון? סרסי הייתה נשארת כיורשת לאניסטר, [או שרוברט היה מרצה את טווין ומשחרר את ג'יים מהמשמר] נישאת לאציל אחר חזר, עשיר ואולי יותר יפה, ומאמללת אותו מן הסתם, והממלכה הייתה זוכה למלך מאושר יותר ומתפקד יותר. רוברט, בא לעזרת הסטארקים שהיו כך או אחרת מסוכסכים עם הריבון שלהם. העינויים שברנדון עבר - אחיו של חברו הטוב של רוברט, הם סיבה מספקת ליציאתו לקרב לצידם. אולי זה הופך אותו באמת לחומס כתר ודבר ראשון לנתין מורד, אבל זה גם מראה שהוא חבר טוב. ארין שמוצג כאדם שקול וטוב תמך גם הוא במרד וכך גם הטאלים שמוצגים בס"הכ באור חיובי. ראיגר מת בקרב, לא הוצא להורג לאחר שנתפס, לא עונה, לא נבגד וקיבל סכין בגב, לא הורעל. אאריז - מתאר לי שאתה לא בדיוק מבכה אותו. רעייתו של ראיגר וילדיה - זה באמת פועלו הרע של ההר ואחריות, אם כבר, של לאניסטר. רוברט שהומלך מן הסתם גם בלחץ חבריו ובשל הצורך שלהם בלגיטימיות בשל הקשר של משפחתו לטארגרינים, עשה את מה שהיה צריך לעשות כדי לשקם במהירות את השלום בממלכות-בממלכתו: ויתר ללאניסטרים על הפשעים שביצעו תוך הכתמת שמו כדי לזכות בחסדו ברגע האחרון, הויתור הוא גם מפני שמלחמה עם הלאניסטרים או חבירה שלהם לבתים שתמכו בטארגרינים, היתה מכניסה את הממלכות לסחרור של מלחמת אזרחים ואלימות כמו שאנו קוראים עליו כעת, הוא גם ויתר לפריי, לבתים הדרומיים שתמכו באופן פעיל בטארגרין, והביא לשלום שנמשך כמה? 10-15 שנה, בסה"כ, הוא לא הטארגרין הראשון עם הדרקונים שלו, אבל בהחלט השיג הישג - ותשקוט הארץ 15 שנה.

 

[Envinyatar]

רוברט מפגין את אותה התנהגות

שוב ושוב - העלמת עין ממה שנעשה בשמו, ובסופו של דבר גם אדארד מגיע למסקנה הזו. הביקורת שלי על רוברט אינה בגלל שהוא מרד במלכי הדרקונים, אלב בגלל דברים אחרים. ומלבד זאת - מעולם לא הכחשתי שהוא אנושי מאד ויש בו צדדים אחרים, אבל מבחינתי לפחות, לשלילי יש משקל מאד כבד, יותר ממה שנראה ממבט ראשון. והערה קטנה לסיום: אנא, מתן את צורת ההתבטאות (בולשיט וכ"ו) להבא - אפשר לא להסכים, אבל אין שום צורך במילים מהסוג הזה, תודה

 

[פני עץ הלב]

ist her auf mit dem bloodsind -

-schoen besser?

אל תראה אותי באור כל כך שלילי בגלל שהלשון שלי אימפולסיבית כמעט כמו רוברט. הכוונה לא הייתה לפגוע, הכוונה היתה לתת פשוט מענה חותך. קבל את זה כ"דוצן" במקום "זיצן" הורדת דיסטנס חברית. mach's gut

 

[פני עץ הלב]

אגב, תמיד תהיתי בקשר לחתימה שלך

למה תיאור הטבעת דווקא בייקית? סיבה מיוחדת?

 

[Envinyatar]

מסיבה פשוטה

שאהבתי מאד את הצליל והתחושה של זה - ממחיש את האימה והאופל בשיר הטבעת באופן הרבה יותר טוב מאשר באנגלית (שלא לדבר על עברית).

 

[Envinyatar]

זה בסדר ../images/Emo13.gif

ואגב, אתה עדיין חייב לי המשך התייחסות בנוגע לפאנפיקים (המשך הדיון ההוא שהתחלת ולא סיימת בזמנו)

 

[פני עץ הלב]

תשלום חובות חלקי

פותח שוב כאן ולא בשרשור הישן כי בטח ממרחק העמודים הרב זה לא יחזור לקפוץ ולא תראה. אם אני זוכר נכון, דנו בהשוואה בין שני הג.ר.ר.ים, והכנסנו גם לא מעט ג'ורדן לקלחת. אני לוקח את הדיון שוב יותר לפן ההתפתחות הפסיכולוגית של הדמויות ודרכן של הסיפור. אתה צודק אנביניטאר, כשאתה מראה שגם בטולקין יש מעט נגיעה של תיאור פסיכולוגי ושל "בחירה" של הדמויות. וגם אצל מרטין, הגורל משחק תפקיד בבחירה לכאורה ומכתיב לדמויות מה לבחור. עם זאת, כשאתה למשל פונה לתאור של דנתור המושחת על ידי אבן הראיה - מוזכר שם כל הזמן שבני אדם רגישים לה יותר מאשר בני המחצית, לאורך כל הדרך מוזכרת שם הבחירה של גנדלף בבני המחצית לשאת את הטבעת בשל עמידותם לקסם, מה שמקטין את הקונפליקט הפנימי של פרודו אם כי לא מעלים אותו. מרטין או ג'ורדן היו כבר ממלאים עמודים בתיאורים של הלבטים של פרודו למשל או פארמיר, כולל אנקדוטות מהילדות שמאירות את הבחירה באור המתאים לה. טולקין מראש בחר בצורה של אפוס שהיתה מתאימה הרבה יותר לתקופתו אגב, צורה שמחייבת איפוק בתיאורים של חיבוטי הנפש הפנימיים. [כמה לבטים אתה רואה בתנ"ך באופן יחסי לעובי הספר?] גם במאמר שהבאת על משפ' הסוכנים על כס הברזל, מובאת התייחסות של הכותבת על כך שטולקין כתב ספר "אפי ודתי". בתור שכזה, הוא מגביל את עצמו מראש לגזרות גזורות מראש, לבחירה מוגבלת של הדמויות ולתאורים פסיכולוגיים חלקים המופיעים רק כדי לשרת את העלילה במובן העני ביותר של התיאור. טולקין בעצמו מזכיר,אם ניטפל שוב לדוגמת דנטור, שהאיש הושחת על ידי הקסם האפל שהוא נגע בו - כלומר שגע כשנגע בחפץ מסוכן אבל לא בחר ברע במודע. החלשות שליטי המערב, מחייבת אותו לתת הסבר כלשהו, הסבר שהוא תולה בהשחתה על ידי כוחות חיצוניים, ושבא יותר כדי לשרת את אווירת הסכנה והדיכאון שמרחפת על כל הממלכות יותר מאשר לחשוף את מה שבנפשו של תיאודן או דנתור פנימה. ניתן ועושים זאת, לחקור בדיעבד ולתת ניתוחים פסיכולוגיים גם של דמויות מהאפוס הלאומי/דתי שלנו. זה לא אומר שיש בספר מאמץ מודע להביא אותנו לעולמם הפנימי של הדמויות. מרטין וגורדון, משכיבים את גיבוריהם על הספה ומכניסים אותנו פנימה. אם אל תוך הסרבנות של מאט לקבל את גורלו, אם בדרך ה"זולה" של הכנסת עוד קול לאשו של ראנד, אם הקשיים שלהם ביצירת זוגיות. ואם בדרך המעודנת והמוצלחת יותר גם לדעתי של מרטין, שבה אנו נחשפים לדעות של כל דמות על הסובבים אותה, להתרחשויות מצדדים שונים, למערכות יחסים מורכבות באמת בין הגיבורים ובין הגיבורים וסביבתם כולל משפחות וחברים. אני באמת שלא בא להקטין כאן מהישגו של טולקין, כתבתי כבר בעבר, היו "פנטזיות" גם לפניו, היו אחריו, והוא עדיין עולה הן על ווגנר שאתה ואני מכירים ומוקירים, והן על רבים שבאו אחריו וניסו לצור עולמות כשלו. אני כקורא, ותיק יחסית, מרגיש שהפנטזיה הפתתחה בכיוון מסויים, חיובי לדעתי, שבא לשיאו הנוכחי בששאוש"ק, של הפיכת העלילה מאפוס, לדבר מורכב יותר, והוספת עוד מימדי עומק לדמויות.

 

[Envinyatar]

כמה דברים

העניין הדתי אינו סותר את הבחירה החופשית - כולל הבחירה ברע. לגבי הרוע אצל טולקין; גם אם דנתור הושפע בידי כוח מרושע מן החוץ, הרי שהכח הזה הצליח להשפיע גם ובעיקר משום שהוא התחבר למשהו שהיה מבפנים, וביחד איתו יצר את התרכובת ההרסנית. הרוע אצל טולקין מחפש תמיד את הסדקים שקיימים כבר לפניו, ואז מרחיב אותם וממלא אותם במוגלה - אבל הסדקים נוצרים על-ידי האישיות עוד מקודם, ובמידה רבה על-ידי הבחירות שהיא עושה. לכן, העובדה שמשהו הוא אפי ודתי, אין בה בהכרח בכדי להביא למסקנה שהכל קבוע מראש לפי גורל. לגבי פרודו - אולי החוסן הטבעי שלו כהוביט אפשר לו ולחבריו לקבל סיכוי כלשהו לשרוד את האתגר, אבל מעבר לזה, הבחירות וחיבוטי הנפש שלהם עצמם אחראים להתפתחות העלילתית (לפחות במידה רבה). העובדה שטולקין מתאר את הדברים האלו באופן משתמע, לעיתים מינימליסטי (באמצעי התאור), לא אומרת שזה לא קיים, ולא אומרת שזה לא משפיע באופן ניכר - פשוט צריך לנבור לעומק כדי להבין את זה (להבדיל למשל מהקיצוניות השניה, של השתפכויות של עמודים על עמודים בחיבוטי נפש משעממים - ע"ע דונלדסון למשל, ולפעמים גם רובין הוב). מעבר לזה, השאלה שמסקרנת אותי (מטבע הדברים, וכמו כל כותב שמעוניין בביקורת), היא המסקנות שהסקת אודות ומהפאנפיקים שאני כתבתי (can't help it).

 

[Envinyatar]

ואגב יחסי טולקין-מרטין ../images/Emo3.gif

יש את הרעיון לפאנפיק *הזה*, שפורסם בזמנו בפורום יצירות של קהילת טולקין: האריה, המכשפה והמגדל והלבן ([4]Crossover, מופרע למדי): לא, הכוונה אינה לנארניה ולאסלן האריה, אלא לפאנדום אחר (Sorry), שבו האריה והמכשפה חיים יפה ביחד. ובקיצור: מה היה קורה לו קסם מסתורי היה משליך את סרסי לאניסטר לחצר מלך גונדור שבארץ התיכונה? עלילותיה של התככנית היפיפיה, המתוסכלת וחולת-העוצמה במגדל הלבן עשויים להיות משובבות נפש - בעיקר עבורה, ופחות עבור גונדור. יהיו כמה וכמה קוראים שישמחו להכיר לה את צידם הלא נכון של זאבי הבלהות (אלו של האורקים, הפעם J). ועבור המהדרין: הוסיפו-נא לעלילה ממזר מתוסכל ש"הפיק" בורומיר הזכור לטוב אצל נערה רוהירית כזו או אחרת, וההנאה מובטחת.

 

[יוסון7]

יחסי טולקין מרטין

אני חושב שלא צריך לערב בין טולקין למרטין לשניהם יש סגנון שונה לגמרי. למרות שאני מאוד אוהב לקרוא את מרטין כי העלילה שלו מאוד מעניינת אני מעריך יותר את טולקין כבעל רמה אישית יותר גבוהה. יש לציין גם את כל תיאורי הזימה שמתוארים אצל מרטין. ללא ספק הרמה האישית(לא הספרותית ולא רמת העניין שהספר מעלה אצל הקורא) גבוהה אצל טולקין בהרבה. בעוד משפחת סטארק שמככבת בספרי מרטין מעוררת הזדהות ככה הסו]ר כתב את הספר. אך אף אחד לא טען שכולם טובים אצל סטארק וכולם רעים אצל לאניסטר. זה יוצר פן יותר אנושי אצל מרטין דמותו השנויה במחלוקת של כלב השמירה היא לא דמות רעה ולא טובה היא דמות של אדם שיש בו מזה ומזהוזה מה שעושה את זה יותר אנושי כי קשה למצוא אדם רע לחלוטין. אך מה שמרומם את טולקין למשהו אחר זה התחום שהוא כותב עליו זהו סיפור על מאבקם של כל ברואים בשטן. זה כפשוטו מאבק הטוב ברע. כמה שלא תרחב היריעה היא תקצר מלבטא את ההבדלים בגישות בין טולקין ומרטין כל אחד סופר טוב מוערך ופופולארי בדרכו. כל השוואה ביניהם וערבוב ביניהם בהכרח תעליב את שניהם

 

[פני עץ הלב]

ממש לא מסכים בזה

לא מעט אפוסים נכתבו בהשראת טולקין שבהם המאבק הוא של טוב טוטאלי ברע טוטאלי - והם זבל מזוקק. הגדולה של טולקין היא אם כבר, בהתאם לכך, בזה שהוא הצליח לקחת נושא כל כך בעייתי של סיפור "מגוייס" - טוב נגד רע, ולהפוך אותו ליותר מקלישאה - שזו מלכודת של רוב הסיפורים האלה. לומר את האמת, החיפוש הזה אצל חלק מהחברים כאן בפורום אחרי דמויות "צדיקות" להזדהות איתן ודמויות שחורות כלילה לשנוא, מפחיד אותי. זה מראה על ראיית עולם של שחור ולבן, על קיצוניות מסויימת על הלך מחשבה כמעט פשיסטי ["בואו נשמיד את כל האורקים שחורי השיער ועקומי האף"]. זו גם הבעייתיות הגדולה שאני רואה בספר של טולקין שאותו אני אגב מעריץ, לא בלי ביקורת. הבעייתיות לא בסופר או בספר, אלה בהשפעה של התפיסה שהוא מנחיל לאנשים עם נטיה לקיצוניות באופיים - שיש רע מוחלט שלא יכול להיות טוב, שיש טוב מוחלט, שהמאבק הוא טוטאלי ובלתי מתפשר, זו תפיסה שהביאה הרבה סבל וצער ודם לעולם.

 

[יוסון7]

ואף על פי כן

ואף על פי כן זו היא התפיסה האלוהית. וזו התפיסה שאלוהים הנחיל לבני האדם בתנ"ך שבהשראתו כתב טולקין את ספריו. מלחמת ישראל בעמלק המוזכרת בתנ"ך היא קיצונית ובלתי מתפשרת וגם יום הדין המוזכר בספריו של טולקין יהיה קיצוני, טוב נגד רע ובלתי מתפשר בעליל. ועם כל זאת יש גם אנשים המבצעים מעשים רעים כמו בתנ"ך אצל טולקין. כגון בסילמריליון: טורין ההורג את ברנדיר שלא בצדק או טבח השארים, שריפת הספינות בלוסגר, בגידתו של מיגלין מעשיו של אאלו ועוד מעשים רבים אחרים שכתובים בספרי טולקין. טולקין מנחיל לנו את התפיסה שיש טוב ורע אבל הטוב אינו לבן לגמרי. -אין מי שנולד טוב לגמרי ומי שנולד רע לגמרי - זה עניין של בחירה. יש אשר בוחר להיות עם הטוב אל יש לו מעידות. ויש אשר בוחר להיות עם הרע. גם אצל טולקין אין שחור ולבן. ומה שבכל זאת אהבתי אצל מרטין אלה דמויות כמו כלב השמירה או חאל דרוגו. אנשים שיכולים לעשות מעשים מסוימים טובים ומעשים מסוימים רעים. והם לא בחרו להיות עם הטוב או הרע. ויש כאלה כמו המלומדים לואין ואאימון טארגראיין אשר בחרו ועמדו בבחירתם לאורך כל חייהם (-המסדר משרת)הכתיבה של מרטין בלי ספק פחות הרואית ויותר אנושית. דרך אגב, אצל טולקין יש את אויבי רוהן שהובסו והבחינו בטעותם והביעו רצון להשתנות (אחרי מלחמת הטבעת בסוף הקרב על מצולת הלם), בלבו של גולום ישנם לבטים לא קלים, אך תפיסתו של טולקין היא לא על מלחמה בין עמים אלא על מלחמת האדם בשטן והיא מלחמה קיצונית ולמרות זאת האנשים במלחמה ההיא לא היו קיצוניים וגם המייאר לא היו קיצוניים למעט גנדלף הוא אולורין. לסיכום אני מעריך את מרטין על ספרים טובים ועל עומק פסיכולוגי גדול שנתן לכל דמות שלו, אבל אצל טולקין אני מעריך חוץ מספרים טובים ועוד כל מיני יתרונות שיש לספריו אני מעריך ואפילו מעריץ את הלך החשיבה של טולקין. אני חושב שהוא די תנ"כי והא מאוד מרומם. יש בו הרבה שאר רוח וגדלות נפש. אני מרגיש שאני לא ממש מעביר את הדבר המרומם שאני רואה אצל טולקין כי אני לא ממש מוצא את המילים והביטויים בשביל זה אבל אני מקווה שיבינו אותי .

 

[פני עץ הלב]

ביקורת לא בונה

את האפוס הראשון שלך, לא כל כך אהבתי היה בו גודש מסויים, ארכנות מסויימת ורושם שאתה מתעסק יותר בעולם המערכה שלו מבעלילה - רושם סובייקטיבי שלי. את דמדומי המערב, אהבתי יותר, הפריע לי מאד האופן שבו עשית צחוק מרולינג ולו רק בגלל שזה באופן מסוים קלקל את העלילה במקום לקדם אותה, כמו בקול הפעמון וצל, אתה מעט ידען מדי, מרצה מדי ופוליטי[קלי אנטיקורקט] מדי אבל יש לך כשרון אדיר וידע שמשתפר באיך לספר סיפור. אפשר להגיד שעם כל כך הרבה ביקורת, אני דומה כבר לידידנו כריכהרכה בכך שהכעס הגדול שלי עליך הוא שהסיפור לא ממשיך להופיע, הייתי כל כך רוצה להמשיך לקרוא את ההמשך. היצירה הפוטרית, שוב, המון יידע, המון כשרון שמחפה על עודף היידע שאתה מלעיט בו את הקוראים בצינור של פיתום אווזים, משיכה חזקה לתרבות הגרמאנית, הטווטונית ופוליטיות, אבל הסיפור טוב, הדמויות מתפתחות, העלילה סוחפת. בהחלט פנטזיה שאני שמח לקרוא. אז למי שלא הבין למרות כל הביקורת, אני מאד נהנה מהכתיבה שלך [ אולי כי גם אני מהידענים השואפים לזעזע והמאד בוטים ולא פוליטיקלי קורקט]. רק, אחרי מה שעשית לחזון השוויון בקוסמות של רולינג, ממש מתחשק לפרסם פיק שבו האורקים המדוכאים המשועבדים לאדם בגונדור מאות שנים אחרי מלחמת הטבעת, מתקוממים בעזרת מספר בני אדם שוחרי שוויון וצדק. מנקודת מבטו של אורק משכיל וטוב לב

 

[Envinyatar]

תודה על הביקורת

אישית, אני מתקשה להתחבר לכתיבה שלי מלפני שנתיים-שלוש (דמדומי המערב), ולכן טרם המשכתי את הכתיבה שם. ומה זה "האפוס הראשון" שהזכרת? יורשת הקרדינל? משהו אחר? ולגבי חזון השיוויון של רולינג - אחרי מה שעשתה לבית בלק (הפרקים שכל-כך הרתיחו אותי עד שהם גרמו לי לחשוק לכתוב), הגיע לה כיסוח קטן

 

[פני עץ הלב]

סבבה

התכוונתי ליורשת, דמדומי מערב היה מיליטנטי משהו אבל סוחף. רולינג, צרם אבל ילדה גדולה אי גס, תמשיך לכתוב [בבקשה]

 

[כריכרכה]

רוברט התעלל בגופתו של ראיגאר

נאמר מצד אחד שרוברט הרג אותו עם פטיש-קרב, אבל אח"כ רוברט מספר כיצד הוא נעץ את סכינו ב-"ליבו האפל" של ראיגאר.

 

[בלין]

כולה עשה וידוי הריגה

אחריי שהוא הכה אותו עם הפטיש, הוא חסל אותו סופית עם רומח בלב. האמת שזה אפילו חסד הוא גם יכל להשאר אותו לגסוס במים.

 

[כריכרכה]

אינני בטוח בכך, הזעם בו הוא דיבר על

כך ואנו כמובן יודעים על הביזה של גופת ראיגאר, ועל המשטמה העמוקה שלו לטארגאריינים בכלל שנבעה מיחסו לראיגאר.