הסייח הרוקד
New member
רגש../images/Emo141.gif
טוב, אני החלטתי, שאני כותב, סדרה של טקסטים כאן, במסגרת ההתמודדות שלי עם הסוכרת. המאחד של כולם זה העניין של הרגש, מה עובר עליי כבן אדם. אתמול הייתי בעיר החטאים, ומשם נסעתי לתל השומר, כדי לבצע עקירת שן במכון פה ושן . בבוקר כשאכלתי ארוחת בוקר צנועה, התלבטתי אם לקחת כדורים של הסוכרת או לא, כי ידעתי שבגלל העקירה אני הולך לאכול מעט כל היום. אז לא לקחתי. ואז ראיתי אל מול עיניי את פניו הלחוצות והכעוסות של הרופא שלי, שדרש בתוקף לרדת במשקל ולקחת תרופות בזמן, ובסוף הוסיף את ההערה הכואבת " אם תמשיך כך, סיכויים גדולים שתהיה נכה בעוד 5 שנים". לאורך כל הדרך ברכבת, חשבתי על המשפט הזה, חשבתי אולי אני מפונק מדי, נזכרתי באימי שנפטרה אחרי שעברה כריתת רגל בגלל הסוכרת. סוכרת זה לא רק תרופות ודייטה, זה התמודדות פנימית קשוחה, ביני לבין עצמי, ביני לבין החברה. סיכויים גדולים שתהיה נכה בעוד 5 שנים. סיכויים גדולים שתהיה נכה. וכך המחשבות אכלו אותי והטרידו עד שנרדמתי. כשהגעתי לשם, הלב דפק, בגלל שאני עדיין כמו ילד קטן, פוחד מעקירת שן, ובגלל שכחולה סוכרת, כל דאגה קטנה שלי מתנפחת במיוחד כשהסוכר לא מאוזן, בגלל זה אני מקפיד כל הזמן להזכיר לעצמי להרגע. יש קשר רציני ואמיתי, משמעותי, בין רגש לסוכרת. מפריע לי שאנשים ורופאים מזלזלים בעניין הזה, אבל לדעתי זה עסק מאוד מאוד רציני. אמי ז"ל, היה לה רמת סוכר של 370 אחרי צום של 27 שעות, והיא הייתה בחרדה עמוקה בגלל שהיא המתינה לניתוח של כריתה. קיבלה אותי אחות, אישה מבוגרת ונחמדה, ובגלל שדיברתי איתה המתח הלך וירד, עד שהיא אמרה, טוב בוא נבדוק לך רמת הסוכר. ובכן, תהרגו אותי, אבל אני רואה באנשים הבאים לדקור אותי, כאוייבים. אני יודע שזה לא הגיוני, ואני יודע גם שזו היא דקירה קטנה בקצה האצבע, שאני בעצמי מבצע אותה פעם בשלושה ימים, ובכל זאת, כשהאחיות הרחמניות עושות לי את זה, הן לא בדיוק רחמניות, והן דוקרות חתיכת דקירה שמנה ומבורכת. שפן שכמותי, בסה"כ נתבקשתי לשמור על קור רוח ורגיעה, והנה אני, חסר כל עמוד שדרה שכמותי, כבר לפני העקירה, עוד מתבכיין עם דפיקות לב רמות, בגלל דקירה מסכנה. אני כמובן כלפי חוץ עושה מאמצים אדירים כדי להראות בשליטה, גבר הנני, ובוגר, ומזמן מזמן, הפסקתי להיות ילד קטן שחושש מדקירות, אבל תאמינו לי, עד כמה שזה מגוחך, החרדה התפוצצה בקרבי. תדמיינו לעצמכם, בהילוך איטי, היא הולכת לשכית, קורעת אותה, מוציאה את המחט, תופסת לי את האצבע, תופסת הייטב, והמחט מתקרבת לאט לאט ו..........תיק. אני לא יודע אך להסביר לכם את זה, אבל האחות הזו, מאוד מנוסה, והיא ידעה אך לעשות את זה כאילו כלום לא קרה. מתברר שזה עניין של נסיון. אני פשוט הייתי המום, אני ציפיתי לכסח ויצא לי משהו כזה קטן. שאלתי אותה, אמרתי לה, אך עשית את זה כל כך עדין, לא הרגשתי כלום, ואז ענתה לי, אנשים התלוננו כשזה היה עמוק מדי אז התאמנתי אך לעשות את זה קטן. רציתי לקפוץ ולחבק אותה. מה כאילו בגלל דקירה קטנה ומסכנה, ובכל זאת, החרדה הזו, שמאוד התישה אותי. יש קשר מאוד רציני עבורי, בין חרדה, רמת סוכר ותשישות. אחד תורם לשני, אין לי הסבר מדויק אך זה קורא, ובאזה אופן, אבל זה קיים וישנו. ומצידי שכל הרופאים בעולם יקומו ויצעקו שאני לא צודק, אני מכיר את הגוף שלי, ואני בטוח ב 200 אחוז על הקשר הזה. אך מתמודדים עם הרגשות והמתחים האלו, אין לי כל כך תשובות, אבל זה עסק רציני שצריך למצוא לו רעיונות ופטנטים אך להתמודד איתו. וזה לא עניין של מה בכך. מכירים את הקטע שבו האדם מובל לחבל התלייה, אך שבדיוק בקושי גורר את הרגליים לקראת הסוף, מרגישים את הרעד בקצה הברך, בקושי מצליחים להוציא מילה מהפה, כך זה היה המסע שלי, מסע של 5 מטר, מחדר האחות, לכיסא העינויים שבהשגחתה של הרופאה המקסימה והחיננית בעלת המבטא הצרפתי. תאמינו לי, הכי כייף, הכי כייף, הכי כייף, זה ליפול חלל בין זרועותיה של צרפתיה, אין מוות יותר מתוק מזה. אם למות, אז רק כך. לא מספיק שאני מת מפחד, הבעיות עם הסוכרת מחייבים אותי להרגע, משתדל להרגע ולא מצליח, תוסיפו לזה, רופאה צרפתיה מלבבת, אלוהים אדירים,שלפחות אני אצא קצת גיבור מולה. וכל מה שאמרתי עד עכשיו, זה נוסחה בדוקה של עוד יותר חרדה. אתם מדמיינים לעצמכם את הסרט ?????? הצרפתיה החיננית, מתחילה ללבוש כפפות מפלסטיק , כך בהילוך איטי, הנה זה בא, "סיכויים גדולים בעוד 5 שנים תהיה נכה", לא לקחתי תרופות, הנה סיימה ללבוש את הכפפות, היא מתקרבת. "זה גבר זה, זה סמרטוט", בטח היא חשבה לה. ועכשיו התחיל משהו חדש שלא ציפיתי לו, לא תאמינו אבל שפתי התחילו לרעוד, כל כך התביישתי בזה, כאילו לא מספיק הפחד והחרדה, ועכשיו השפתיים רועדות......... אופפפ הסוכרת הזו, הרעד הזה, הדפיקות לב האלה. היא מתקרבת, לא יכולתי יותר עצמתי עניים, שפן, אני לא גבר, אני שפן, כשאחזור הביתה, אני אבנה לי מכלאה ואשתכן בה ועל הדלת אכתוב " סכנה לא להתקרב, גורם עגמת נפש לנשים חינניות בעלות מבטא צרפתי". דקירה ראשונה של החומר המרדים, עברה בשלום, דקירה שניה היה מגעיל אבל נגמר, רגע רגע, היי רגע, למה דקירה שלישית, כאילו מה זה, לא פייר, יש תמיד רק שתי דקירות, למה שלישית, והנה באה רביעית. זה מגוחך, אפה האומץ שלי. טוב, זה הקטע, שבו הצרפתיה החיננית, השאירה אותי להתבשל לקראת ...... . התיישבה מולי ועסקה בכתיבה ובדברים חכמים ברומו של עולם, לא יודע מה להגיד לכם, נכתב מלמעלה, כתוב, גבר הוא לא יהיה. ראיתם את הסרט לב אמיץ של מל גיבסון, אך שהנסיכה הצרפתיה החיננית נדלקה לגמרי עליו, זאת שדיברה אנגלית במבטא צרפתי, אני ראיתי ואני מצטער שראיתי, כך עכשיו אני מבין טוב מאוד , אך שפן חולה סוכרת נראה. היא זרקה את העט מתוך ידיה, ווווווווי אמא , הנה זה בא, אני כבר לא יכול יותר,אתה סתם מתרגש יתר על המידה, תרגע כבר יא הדיוט, אבל אני לא יכול זה בורח לי בעל כורחי, אבל הדיוט, זה לא כל כך כואב זה מורדם, היא הרדימה אתה זוכר, ומה אם זה עדיין לא מורדם טוב ????, יא הדיוט, תזכר, אתה זוכר שהיו 4 דקירות, ספרת אותם ועוד התבכיינת שזה לא פייר, אולי לא שמה מספיק חומר, אולי זאת שן עקשנית במיוחד, אולי זאת שן שיש לה שורשים עמוקים שעברה מוטציה, יא הדיוט, אתה סתם הורג את עצמך, המוח שלך הוא זה שעבר מוטציה, תפסיק עם זה ותרגע, תחשוב חיובי, תחשוב חיובי, אזה חיובי אזה בטיח, "סיכויים גדולים שבעוד 5 שנים תהיה נכה", צרפת הוציאה צוו האוסר עליי להכנס לתחומה, שפתיי רועדות כמו של ערפאת, מאפה אני אביא את החיובי הטפשי הזה, תסתכל ,בדיוק עכשיו, בדיוק עכשיו, צרפת חודרת עם מברג לתוך השארית המינימלית של גבר שחשבתי שעוד נותרה בי !!!!!!!!!!! פתחתי עיניים לשבריר שניה, כדי רק לראות באזה שלב היא נמצאת, היא תפסה את מבטי, והחזיקה בו, ואמרה להפתעתי " נגמר, אתה רואה, זה כבר נגמר " שמעתי בדיוק את הקליק של השן הנזרקה לתוך הכוס. כשיצאתי החוצה........ ואני אומר לכם, לפעמים אני לא מבין אך הברך שלי מחזיקה מעמד, כאילו אני מצפה מהברך שלי להתקפל בכל רגע, אבל היא מחזיקה מעמד. הפחד, והחרדה מכתיבים גם חוקים לברך שלי, זה לא רק הרעד ודפיקות הלב. אז כשיצאתי החוצה, ראיתי בדיוק ילדה קטנה, מקופלת ובוכה, מסכנה בטח מתה מפחד, ההורים שלה לידה, מנסים לשכנע אותה שהכל בסדר ואין לה מה לפחד. כך ליבי היה מאוד מאוד איתה, אני מבין טוב מאוד, את החרדה העצומה הזאת שבאה לפני. הייתי מאוד עייף אחרי זה, עייפות אין סופית, ואני בטוח שהסיבה העיקרית לכך, זה המתח שחוויתי בשיתוף עם הסוכרת, מתח מיותר, בהחלט מיותר. לכל חולי הסוכרת, שיהיה לכם בהצלחה בהתמודדות היום יומית. באהבה ממני,
טוב, אני החלטתי, שאני כותב, סדרה של טקסטים כאן, במסגרת ההתמודדות שלי עם הסוכרת. המאחד של כולם זה העניין של הרגש, מה עובר עליי כבן אדם. אתמול הייתי בעיר החטאים, ומשם נסעתי לתל השומר, כדי לבצע עקירת שן במכון פה ושן . בבוקר כשאכלתי ארוחת בוקר צנועה, התלבטתי אם לקחת כדורים של הסוכרת או לא, כי ידעתי שבגלל העקירה אני הולך לאכול מעט כל היום. אז לא לקחתי. ואז ראיתי אל מול עיניי את פניו הלחוצות והכעוסות של הרופא שלי, שדרש בתוקף לרדת במשקל ולקחת תרופות בזמן, ובסוף הוסיף את ההערה הכואבת " אם תמשיך כך, סיכויים גדולים שתהיה נכה בעוד 5 שנים". לאורך כל הדרך ברכבת, חשבתי על המשפט הזה, חשבתי אולי אני מפונק מדי, נזכרתי באימי שנפטרה אחרי שעברה כריתת רגל בגלל הסוכרת. סוכרת זה לא רק תרופות ודייטה, זה התמודדות פנימית קשוחה, ביני לבין עצמי, ביני לבין החברה. סיכויים גדולים שתהיה נכה בעוד 5 שנים. סיכויים גדולים שתהיה נכה. וכך המחשבות אכלו אותי והטרידו עד שנרדמתי. כשהגעתי לשם, הלב דפק, בגלל שאני עדיין כמו ילד קטן, פוחד מעקירת שן, ובגלל שכחולה סוכרת, כל דאגה קטנה שלי מתנפחת במיוחד כשהסוכר לא מאוזן, בגלל זה אני מקפיד כל הזמן להזכיר לעצמי להרגע. יש קשר רציני ואמיתי, משמעותי, בין רגש לסוכרת. מפריע לי שאנשים ורופאים מזלזלים בעניין הזה, אבל לדעתי זה עסק מאוד מאוד רציני. אמי ז"ל, היה לה רמת סוכר של 370 אחרי צום של 27 שעות, והיא הייתה בחרדה עמוקה בגלל שהיא המתינה לניתוח של כריתה. קיבלה אותי אחות, אישה מבוגרת ונחמדה, ובגלל שדיברתי איתה המתח הלך וירד, עד שהיא אמרה, טוב בוא נבדוק לך רמת הסוכר. ובכן, תהרגו אותי, אבל אני רואה באנשים הבאים לדקור אותי, כאוייבים. אני יודע שזה לא הגיוני, ואני יודע גם שזו היא דקירה קטנה בקצה האצבע, שאני בעצמי מבצע אותה פעם בשלושה ימים, ובכל זאת, כשהאחיות הרחמניות עושות לי את זה, הן לא בדיוק רחמניות, והן דוקרות חתיכת דקירה שמנה ומבורכת. שפן שכמותי, בסה"כ נתבקשתי לשמור על קור רוח ורגיעה, והנה אני, חסר כל עמוד שדרה שכמותי, כבר לפני העקירה, עוד מתבכיין עם דפיקות לב רמות, בגלל דקירה מסכנה. אני כמובן כלפי חוץ עושה מאמצים אדירים כדי להראות בשליטה, גבר הנני, ובוגר, ומזמן מזמן, הפסקתי להיות ילד קטן שחושש מדקירות, אבל תאמינו לי, עד כמה שזה מגוחך, החרדה התפוצצה בקרבי. תדמיינו לעצמכם, בהילוך איטי, היא הולכת לשכית, קורעת אותה, מוציאה את המחט, תופסת לי את האצבע, תופסת הייטב, והמחט מתקרבת לאט לאט ו..........תיק. אני לא יודע אך להסביר לכם את זה, אבל האחות הזו, מאוד מנוסה, והיא ידעה אך לעשות את זה כאילו כלום לא קרה. מתברר שזה עניין של נסיון. אני פשוט הייתי המום, אני ציפיתי לכסח ויצא לי משהו כזה קטן. שאלתי אותה, אמרתי לה, אך עשית את זה כל כך עדין, לא הרגשתי כלום, ואז ענתה לי, אנשים התלוננו כשזה היה עמוק מדי אז התאמנתי אך לעשות את זה קטן. רציתי לקפוץ ולחבק אותה. מה כאילו בגלל דקירה קטנה ומסכנה, ובכל זאת, החרדה הזו, שמאוד התישה אותי. יש קשר מאוד רציני עבורי, בין חרדה, רמת סוכר ותשישות. אחד תורם לשני, אין לי הסבר מדויק אך זה קורא, ובאזה אופן, אבל זה קיים וישנו. ומצידי שכל הרופאים בעולם יקומו ויצעקו שאני לא צודק, אני מכיר את הגוף שלי, ואני בטוח ב 200 אחוז על הקשר הזה. אך מתמודדים עם הרגשות והמתחים האלו, אין לי כל כך תשובות, אבל זה עסק רציני שצריך למצוא לו רעיונות ופטנטים אך להתמודד איתו. וזה לא עניין של מה בכך. מכירים את הקטע שבו האדם מובל לחבל התלייה, אך שבדיוק בקושי גורר את הרגליים לקראת הסוף, מרגישים את הרעד בקצה הברך, בקושי מצליחים להוציא מילה מהפה, כך זה היה המסע שלי, מסע של 5 מטר, מחדר האחות, לכיסא העינויים שבהשגחתה של הרופאה המקסימה והחיננית בעלת המבטא הצרפתי. תאמינו לי, הכי כייף, הכי כייף, הכי כייף, זה ליפול חלל בין זרועותיה של צרפתיה, אין מוות יותר מתוק מזה. אם למות, אז רק כך. לא מספיק שאני מת מפחד, הבעיות עם הסוכרת מחייבים אותי להרגע, משתדל להרגע ולא מצליח, תוסיפו לזה, רופאה צרפתיה מלבבת, אלוהים אדירים,שלפחות אני אצא קצת גיבור מולה. וכל מה שאמרתי עד עכשיו, זה נוסחה בדוקה של עוד יותר חרדה. אתם מדמיינים לעצמכם את הסרט ?????? הצרפתיה החיננית, מתחילה ללבוש כפפות מפלסטיק , כך בהילוך איטי, הנה זה בא, "סיכויים גדולים בעוד 5 שנים תהיה נכה", לא לקחתי תרופות, הנה סיימה ללבוש את הכפפות, היא מתקרבת. "זה גבר זה, זה סמרטוט", בטח היא חשבה לה. ועכשיו התחיל משהו חדש שלא ציפיתי לו, לא תאמינו אבל שפתי התחילו לרעוד, כל כך התביישתי בזה, כאילו לא מספיק הפחד והחרדה, ועכשיו השפתיים רועדות......... אופפפ הסוכרת הזו, הרעד הזה, הדפיקות לב האלה. היא מתקרבת, לא יכולתי יותר עצמתי עניים, שפן, אני לא גבר, אני שפן, כשאחזור הביתה, אני אבנה לי מכלאה ואשתכן בה ועל הדלת אכתוב " סכנה לא להתקרב, גורם עגמת נפש לנשים חינניות בעלות מבטא צרפתי". דקירה ראשונה של החומר המרדים, עברה בשלום, דקירה שניה היה מגעיל אבל נגמר, רגע רגע, היי רגע, למה דקירה שלישית, כאילו מה זה, לא פייר, יש תמיד רק שתי דקירות, למה שלישית, והנה באה רביעית. זה מגוחך, אפה האומץ שלי. טוב, זה הקטע, שבו הצרפתיה החיננית, השאירה אותי להתבשל לקראת ...... . התיישבה מולי ועסקה בכתיבה ובדברים חכמים ברומו של עולם, לא יודע מה להגיד לכם, נכתב מלמעלה, כתוב, גבר הוא לא יהיה. ראיתם את הסרט לב אמיץ של מל גיבסון, אך שהנסיכה הצרפתיה החיננית נדלקה לגמרי עליו, זאת שדיברה אנגלית במבטא צרפתי, אני ראיתי ואני מצטער שראיתי, כך עכשיו אני מבין טוב מאוד , אך שפן חולה סוכרת נראה. היא זרקה את העט מתוך ידיה, ווווווווי אמא , הנה זה בא, אני כבר לא יכול יותר,אתה סתם מתרגש יתר על המידה, תרגע כבר יא הדיוט, אבל אני לא יכול זה בורח לי בעל כורחי, אבל הדיוט, זה לא כל כך כואב זה מורדם, היא הרדימה אתה זוכר, ומה אם זה עדיין לא מורדם טוב ????, יא הדיוט, תזכר, אתה זוכר שהיו 4 דקירות, ספרת אותם ועוד התבכיינת שזה לא פייר, אולי לא שמה מספיק חומר, אולי זאת שן עקשנית במיוחד, אולי זאת שן שיש לה שורשים עמוקים שעברה מוטציה, יא הדיוט, אתה סתם הורג את עצמך, המוח שלך הוא זה שעבר מוטציה, תפסיק עם זה ותרגע, תחשוב חיובי, תחשוב חיובי, אזה חיובי אזה בטיח, "סיכויים גדולים שבעוד 5 שנים תהיה נכה", צרפת הוציאה צוו האוסר עליי להכנס לתחומה, שפתיי רועדות כמו של ערפאת, מאפה אני אביא את החיובי הטפשי הזה, תסתכל ,בדיוק עכשיו, בדיוק עכשיו, צרפת חודרת עם מברג לתוך השארית המינימלית של גבר שחשבתי שעוד נותרה בי !!!!!!!!!!! פתחתי עיניים לשבריר שניה, כדי רק לראות באזה שלב היא נמצאת, היא תפסה את מבטי, והחזיקה בו, ואמרה להפתעתי " נגמר, אתה רואה, זה כבר נגמר " שמעתי בדיוק את הקליק של השן הנזרקה לתוך הכוס. כשיצאתי החוצה........ ואני אומר לכם, לפעמים אני לא מבין אך הברך שלי מחזיקה מעמד, כאילו אני מצפה מהברך שלי להתקפל בכל רגע, אבל היא מחזיקה מעמד. הפחד, והחרדה מכתיבים גם חוקים לברך שלי, זה לא רק הרעד ודפיקות הלב. אז כשיצאתי החוצה, ראיתי בדיוק ילדה קטנה, מקופלת ובוכה, מסכנה בטח מתה מפחד, ההורים שלה לידה, מנסים לשכנע אותה שהכל בסדר ואין לה מה לפחד. כך ליבי היה מאוד מאוד איתה, אני מבין טוב מאוד, את החרדה העצומה הזאת שבאה לפני. הייתי מאוד עייף אחרי זה, עייפות אין סופית, ואני בטוח שהסיבה העיקרית לכך, זה המתח שחוויתי בשיתוף עם הסוכרת, מתח מיותר, בהחלט מיותר. לכל חולי הסוכרת, שיהיה לכם בהצלחה בהתמודדות היום יומית. באהבה ממני,