רגשי נחיתות לילד
שלום לכם, אני חושבת שלבן שלי (בן 8) יש רגשי נחיתות, חוסר בטחון בחברה וקושי להסתדר עם 2 ילדים בו זמנית. מצפייה שלי מרחוק, הבנתי, שקל לו להתמודד עם ילד אחד למשחק. אולם ברגע שמדובר בשלושה ילדים ויותר, הוא לא משתלב איתם, זה הופך מהר מאוד להיות, הם כנגדו, והוא כנגדם, ואין יותר ביחד, ואין משחק משותף, והוא פתאום מפריע להם, בלי לשים לב, הוא מנסה למצוא חן בעיניהם ונעשה שובב בשל כך, הוא מנסה להיות איתם ומשתלט על הכדור, ושוב כמו מעגל, זה גורם לו להיות דחוי יותר כי הוא נעשה נעים פחות וכו' וכו'..... והוא נוטה קצת לרמות, כי הוא לא רוצה להפסיד, כי הוא לא רוצה להרגיש דחוי ומופסד...וילדים כמובן לא אוהבים זאת ועולים עליו מהר מאוד, והוא מנסה להצדיק את עצמו. הוא הבן שלי, וזה מכאיב לי...... אני רוצה לעזור לו, אני רוצה לשבת איתו לשיחה בנושא. ואני לא בטוחה שלא אעשה טעות ואומר לו דברים לא נכונים. באותה פעם שהייתי עדה "לחוסר הצלחה" שלו עם החברים, ניסיתי לגונן עליו מפניהם ואמרתי להם, לידו, :"OK, אם אתם לו רוצים לשחוק איתו, אז לא צריך, אל תשחקו איתו" . ואמרתי זאת כדי להגן על כבודו, הכמעט אבוד, ובכ"ז בבית, הוא נעשה אוייב שלי, ויצאתי אני המופסדת, אני שרציתי לגונן ולעזור יצאתי בסוף ה"אמא הלא טובה,"... ולא עזר לי כשניסיתי להסביר לו שהייתי בעצם לטובתו ולא לרעתו. לבסוף אמרתי לו שאני יותר לא מתערבת, ואם תהיה בעייה מול החברים, אני לא אומר מילה ולא אתערב, וכך באמת אעשה, כך בדיוק אעשה. אולם, אני רוצה לדבר איתו , על יחסים, על חברים, על איך כדאי לפעול, ומתי צריך לסגת, ושיהיה יותר מודע לכך שאם הוא דוחף עצמו בכוח, זה לא יועיל לו, אלא להיפך, מה אומר לו ע"מ שלא לטעות בדבריי? והאם הבעייה אופיינית לגילאים אלה? תודה מראש. אמא, אובדת עצות
שלום לכם, אני חושבת שלבן שלי (בן 8) יש רגשי נחיתות, חוסר בטחון בחברה וקושי להסתדר עם 2 ילדים בו זמנית. מצפייה שלי מרחוק, הבנתי, שקל לו להתמודד עם ילד אחד למשחק. אולם ברגע שמדובר בשלושה ילדים ויותר, הוא לא משתלב איתם, זה הופך מהר מאוד להיות, הם כנגדו, והוא כנגדם, ואין יותר ביחד, ואין משחק משותף, והוא פתאום מפריע להם, בלי לשים לב, הוא מנסה למצוא חן בעיניהם ונעשה שובב בשל כך, הוא מנסה להיות איתם ומשתלט על הכדור, ושוב כמו מעגל, זה גורם לו להיות דחוי יותר כי הוא נעשה נעים פחות וכו' וכו'..... והוא נוטה קצת לרמות, כי הוא לא רוצה להפסיד, כי הוא לא רוצה להרגיש דחוי ומופסד...וילדים כמובן לא אוהבים זאת ועולים עליו מהר מאוד, והוא מנסה להצדיק את עצמו. הוא הבן שלי, וזה מכאיב לי...... אני רוצה לעזור לו, אני רוצה לשבת איתו לשיחה בנושא. ואני לא בטוחה שלא אעשה טעות ואומר לו דברים לא נכונים. באותה פעם שהייתי עדה "לחוסר הצלחה" שלו עם החברים, ניסיתי לגונן עליו מפניהם ואמרתי להם, לידו, :"OK, אם אתם לו רוצים לשחוק איתו, אז לא צריך, אל תשחקו איתו" . ואמרתי זאת כדי להגן על כבודו, הכמעט אבוד, ובכ"ז בבית, הוא נעשה אוייב שלי, ויצאתי אני המופסדת, אני שרציתי לגונן ולעזור יצאתי בסוף ה"אמא הלא טובה,"... ולא עזר לי כשניסיתי להסביר לו שהייתי בעצם לטובתו ולא לרעתו. לבסוף אמרתי לו שאני יותר לא מתערבת, ואם תהיה בעייה מול החברים, אני לא אומר מילה ולא אתערב, וכך באמת אעשה, כך בדיוק אעשה. אולם, אני רוצה לדבר איתו , על יחסים, על חברים, על איך כדאי לפעול, ומתי צריך לסגת, ושיהיה יותר מודע לכך שאם הוא דוחף עצמו בכוח, זה לא יועיל לו, אלא להיפך, מה אומר לו ע"מ שלא לטעות בדבריי? והאם הבעייה אופיינית לגילאים אלה? תודה מראש. אמא, אובדת עצות