Lovely locks
New member
רגרסיה (טריגר).
אני לא מוגדרת כמופרעת אכילה כבר למעלה מחמש שנים. אני במשקל תקין ויציב ואני חיה בשלום עם הגוף שלי, רוב הזמן.
לפני חודש וחצי יצאתי מבית ההורים ועברתי לגור בשכירות בעיר אחרת. ירדתי קצת במשקל, לא משהו משמעותי, לא בקטע מכוון.
אתמול שתיתי אלכוהול וחברים והתוצאה הייתה בולמוס רציני. אני אכולת (איזו בחירת מילים...) רגשות אשם. אני מרגישה כאילו ההתנהגות החולה שלי חוזרת בקטן. תוכניות על קיזוזים, צמצומים וספורט. וזה מפחיד אותי, אני לא ככה, אני לא ככה כבר הרבה זמן. מה אני עושה? פשוט מחליקה על זה וזהו? כי אם אני אגיד שמה שקרה לי אתמול לא יושב עליי, אני אשקר, לגמרי.
אז זה המצב, בינתיים. אני לא רואה את עצמי חוזרת להפרעת האכילה, אבל מעידות קטנות כאלה תמיד יכולות להוות פתח למשהו משמעותי יותר, את זה אני יודעת ואני במקום קשה, לבד, היחסים עם המשפחה עכורים, אני לא בטוחה מי פה באמת אוהב אותי ואין לי כסף לממן טיפול פסיכולוגי וההמתנה לאחד כזה במרפאה ציבורית יכול לקחת חודשים, אז אני מתמודדת עם זה בכל מיני וריאציות של הרס עצמי, שזה נורא מעייף, אבל ככה אני יודעת ואני חייבת להתמודד ואני חייבת להשאר פה ואני לא יכולה לחזור לבית הזה שלהם, שכל כך הרבה דברים נוראיים קרו בו. הבטחתי לעצמי שאני אנסה לבנות את עצמי קצת, אבל אני לא יודעת עד כמה אני מסוגלת לקיים. זה הכל לאט-לאט ולא ברור לי בכלל מה הולך לקרות לי, בעוד שבוע, למשל, או אפילו מחר. וזה מתסכל וזה מעיק ולפעמים אני כן מספרת לעצמי שוואלה, זה קשה לי ככה, קשה לבד. אבל איך אפשר אחרת? זה לא מרגיש לי כמו אופציה לגיטימית בכלל.
אני לא מוגדרת כמופרעת אכילה כבר למעלה מחמש שנים. אני במשקל תקין ויציב ואני חיה בשלום עם הגוף שלי, רוב הזמן.
לפני חודש וחצי יצאתי מבית ההורים ועברתי לגור בשכירות בעיר אחרת. ירדתי קצת במשקל, לא משהו משמעותי, לא בקטע מכוון.
אתמול שתיתי אלכוהול וחברים והתוצאה הייתה בולמוס רציני. אני אכולת (איזו בחירת מילים...) רגשות אשם. אני מרגישה כאילו ההתנהגות החולה שלי חוזרת בקטן. תוכניות על קיזוזים, צמצומים וספורט. וזה מפחיד אותי, אני לא ככה, אני לא ככה כבר הרבה זמן. מה אני עושה? פשוט מחליקה על זה וזהו? כי אם אני אגיד שמה שקרה לי אתמול לא יושב עליי, אני אשקר, לגמרי.
אז זה המצב, בינתיים. אני לא רואה את עצמי חוזרת להפרעת האכילה, אבל מעידות קטנות כאלה תמיד יכולות להוות פתח למשהו משמעותי יותר, את זה אני יודעת ואני במקום קשה, לבד, היחסים עם המשפחה עכורים, אני לא בטוחה מי פה באמת אוהב אותי ואין לי כסף לממן טיפול פסיכולוגי וההמתנה לאחד כזה במרפאה ציבורית יכול לקחת חודשים, אז אני מתמודדת עם זה בכל מיני וריאציות של הרס עצמי, שזה נורא מעייף, אבל ככה אני יודעת ואני חייבת להתמודד ואני חייבת להשאר פה ואני לא יכולה לחזור לבית הזה שלהם, שכל כך הרבה דברים נוראיים קרו בו. הבטחתי לעצמי שאני אנסה לבנות את עצמי קצת, אבל אני לא יודעת עד כמה אני מסוגלת לקיים. זה הכל לאט-לאט ולא ברור לי בכלל מה הולך לקרות לי, בעוד שבוע, למשל, או אפילו מחר. וזה מתסכל וזה מעיק ולפעמים אני כן מספרת לעצמי שוואלה, זה קשה לי ככה, קשה לבד. אבל איך אפשר אחרת? זה לא מרגיש לי כמו אופציה לגיטימית בכלל.
