אז ממידת הדין ראוי שגם אני אענה:
ואודה למרות הבושה: אני מצביע לבית היהודי.
אין צורך לספר לי "מה באמת מסתתר מאחורי נפתלי בנט" ושאר תעמולות. אני אדם מאוד מעורב פוליטית, ואני יודע טוב מאוד מי נמצא אחרי נפתלי בנט. בין השאר, כי אני זה שבחר את רובם. טוב, לא אני לבד, ולא את כל הרשימה, אבל אני עם עוד כמה עשרות אלפי אנשים הם אלו שבחרו למפלגה הזו רשימה מלאה באנשים פתוחים, ליברליים ומודרניים. אז בין השאר, זו סיבה מרכזית אחת לבחירה שלי בבית היהודי: כי אני מאמין שלא ראוי מצדי להתפקד למפלגה, להחליף את היו"ר שלה, לבחור רשימה על פי רצוני, ואז ללכת להצביע למישהו אחר לגמרי. לא שזו איזו עבירה פלילית או מוסרית, פשוט לא נראה לי ראוי והוגן.
אבל אני לא מסתפק בלבחור בהם בעצמי, אלא גם משתדל להציג ולהסביר ולהפיץ אותם כמה שיותר, וזה כי זו לא ברירת מחדל בעל כורחי, לטעמי מדובר ברוח חדשה שמפעמת בנו, בחידוש מופלא שאולי פותח עידן חדש בישראל. אני שמחו לזכות לקחת חלק בסוג של מהפכה. שלוש מילות המפתח של "המהפכה" שאני מרגיש, הן אחדות, פתיחות ודרך:
א. אחדות. לראשונה מזה כעשרים שנה ויותר, הציבור הדתי-לאומי התאחד כולו אל תוך מפלגה אחת, בה מיוצגים כמעט כולם (אנחנו, כרגיל, לא.). נכון, גם בעבר היו נסיונות, וריצה משותפת וכדומה, אבל אז היה ברור כי רב המבדיל על המאחד ושמדובר בחיבורים זמניים. הפעם, ואני מקווה שלא אתבדה, מפלגת הפורשים "תקומה" התמזגה באופן מלא עם המפד"ל ליצירת מפלגה מאוחדת, ומאחורי שתיהן מתייצב הציבור הדת"לי כאחד, במלוא עוצמתו. זה בסיס הכוח של המפלגה (היסוד האלקטורלי של שניהם, ששווה יחד לכשישה מנדטים, ועוד שלושה ארבעה מנדטים שזורמים אליהם בזכות עצם האיחוד.), אבל בעיקר זו התחלה של הבשורה: נעשַה שלום וסינרגיה בתוך הציבור הדתי-לאומי, מכאן כבר הרבה יותר קל בקרב...
ב. פתיחות. המהלך הדי הזוי, שבו אישה חילונית מתמודדת במפלגה דתית, מתוך תקווה להצליח להתברג לאחד השריונים, ובסוף היא מדורגת ברשימה הכללית במקום השלישי ללא שום צורך בשריון - זה היה אות הפתיחה, למרות שהוא לא יותר מסמלי. ומה שהתחיל היה מימוש הפוטנציאל של הציבור שלנו, בטח כשהוא מאוחד וחזק, להיות ראש גשר ומקור לנגישות עבור כל ציבור אחר בארץ. עוד לא ברור מה ייעשה עם זה, הרי אלו היו פנטזיות, וככאלה התייחסו אליהן כשהן נאמרו לפני עשור על ידי פייגלין: הציבור שלנו הוא בעל הכישורים הטבעיים להיות חלק מרכזי, אם תרצו עמוד השידרה, של ההנהגה הישראלית, ומשום מה במשך שנים, בין אם בגללו בין אם בגלל כוחות חיצוניים, הוא קיבל תפקיד של סרח עודף, או סגן עוזר כרטיסן אם מישהו היה במצב רוח טוב. ופתאום, בלי אזהרה, מתברר שחלק מהתחושות הללו היו נכונות, שיש לנו מקום חשוב שם למעלה. הלוואי שנצליח לא לאכזב.
ג. דרך. לבנט יש הרבה שגיאות פרקטיות, גם בהתנהלות במסע הבחירות, וגם בחלק לא קטן מהתוכניות שהוא מציע, שהן בוסריות וניכר שהותאמו לגירסת הפוליטיקה-של-הילדים-הגדולים בחטף. אבל על כל אלה מכפרת בעיניי ומסתבר שגם בעיני עוד כמה מאות אלפי אנשים - הדרך. הכיוון. הרעיון. זה נכון בעיקר בתחום המדיני, שמישהו צריך היה לומר מזמן שהאינטרס הישראלי הוא למנוע ככל הניתן את המדינה הפלסטינית, או לפחות לוודא שגבולותיה פחות או יותר בשליטתנו. אבל זה נכון גם בתחומים אחרים. אם זה בתחום הכלכלי, בו בנט מציע ראייה קפיטליסטית אך רחומה, שנלחמת בכל מה שפוגע בגלגלי המשק, כולל מיסוי גבוה וקיצבאות, אבל לא שוכחת שמדובר באנשים ולא בסטטיסטיקות. אם זה בתחומי חינוך, דת ומדינה, חברה ועוד: בכולם אני מוצא את עצמי מסכים עם הכיוון הכללי יותר מאשר עם כל מפלגה אחרת. להערכתי, המצע והכיוון אליו מצביע הבית היהודי, הוא דרך הזהב לפיתוח ישראל בכל התחומים.
ואל מול שילוב קטלני כזה, של הצלחה באיחוד מה שנחשב כבר לבלתי ניתן לחיבור, והובלה בדרך נהדרת אל ימים בהם, הלוואי, הציבור שלנו משרת את הציבור הכללי גם בפוליטיקה כמו שהוא יודע לתת את נשמתו לכלל בשאר התחומים - למול זה, איך אני יכול להישאר אדיש ולא להצביע להם?
ובכן, לא כזה קשה. כל מה שאני צריך כדי לערער את התמיכה שלי בהם, זה להיזכר שאני הומו. אחרי הכול, מילא לבחור במפלגה שזכויותיי אינן בראש מעייניה, אפשר לחיות עם זה, אבל הבית היהודי הנוכחי הוא על סף ההומופובי (לכאורה)! מקנן בצמרתו הח"כ המצוין אורי אריאל, שסובל מהזיות פרנואידיות כאילו יש בנו אנשים ש"מנופפים בדגל ההומוסקסואלי" ושהדגל הזה נוגד איכשהו את היהדות ואת ערכי צה"ל ומי יודע מה עוד, תרבות ההומואיזם הנוראה הזו עוד תשתלט דרך המדיה על מוחות של ילדים קטנים ותגרום להם לאהוב שירי פופ מטופשים ונצנצים וכבד קצוץ, לא עלינו! לא רחוק ממנו יש את הרב אלי בן דהן, הלוחם לחדשנות ופתיחות בבתי הדין הרבניים, שמתברר שיש לו אמפתיה והכול, אבל בשום אופן הוא לא מוכן להכיר בקיומנו בשום דרך רשמית. וגם בנט עצמו, ואפילו איילת שקד, כמעט בלתי אפשרי להוציא מהם אמירה ברורה בנושא הזה, ומבין השתיקות שלהם מנשבת רוח של אי נוחות דתית קלאסית מהסוגיה. בקיצור, כמו שהגדרתי את זה לידידה חילונית תומכת להט"ב ששקלה מאוד בחיוב להצביע לבית היהודי: בבית היהודי יש מקום לכולם, אבל ללהט"ב לא, בדיוק נגמר. אין בבית היהודי בית או אפילו קורת גג להומואים הדתיים.
ועדיין.
למה? כי כמו שאני מתעדף את החיים שלי, בדירוג של נניח 1. משפחה 2. לימודים 3. חברים והנאות 4. ענייני הומואים, כך בוודאי כשאני ניגש לקלפי, אני חייב לתעדף מה חשוב לי ומה נראה שייפתר או לפחות יתקדם, גם בלעדיי. ובכל דירוג שעשיתי, בסוף מצאתי את זכויות הלהט"ב, כלומר את הזכויות שלי, רחוק למטה.
חוץ מזה (ובעצם, על אותו קו של זה), אני מאוד אופטימי. אני מאמין שכמו שהרב פירון נשמע היום מאוד שונה ממה שהוא אמר רק לפני שש שנים, ושאורי אורבך בזמר זמירות מאוד שונות מאלו שהוא זימר בסה"כ לפני הבחירות הקודמות - אני מאמין ששינוי לטובה הוא רק עניין של זמן ופרסום. בבוא העת - ואני בטוח שהרב רון עובד על זה, ולא רק הוא - ייגש מי שייגש, ישב שלוש שעות עם הרב בן דהן, ומסקרנות יבוא בהזדמנות אחרת לעוד ארבע שעות, ובסוף פתאום הרב בן דהן יישמע כמו שנשמע לאחרונה הרב ליכטנשטיין. וכנ"ל עם בנט עצמו ושאר הרשימה, וכנ"ל, למרות שאצלו צריך יותר עבודה, אורי אריאל.
וואו, כתבתי כבר המון, אז אעצור כאן, למרות שיש לי עוד מה לכתוב. אולי, אם יתפתח פה איזה דיון, אנצל הזדמנות להרחיב בעוד עניינים חשובים לי.
שתהיה שבת של שלום, אהבה, וטוב עליון
גייניש.
