רגע מעניין
הסתכלתי בעיניו.
חשתי את הדמות הדמיונית הזועמת בו, רושפת אש, מתחזה אליו בתוכו.
היתה לה שליטה חלקית על שרירי פניו, כך שהיא הציגה את עצמה לעולם, דרך גופו.
מאחוריה, חשתי את השלווה העמוקה.
ספציפית אצלו, חשתי מאגר עצום ועמוק של שלווה, יותר מאשר אצל רבים אחרים... והיה זה מעניין מאוד לשים לב, שאין הוא מרגיש אותה כלל.
שהוא מאמין, שהוא-עצמו הדמות הדמיונית הסובלת הזאת.
זה היה נעים, להרגיש את השלווה הזאת שבתוכו.
חשתי שנוצר קשר נעים בין הווייתו לבין הווייתי.
השלווה אצלו החלה לפעום ולהתגבר.
חשתי חיוך עדין מתחיל להופיע על פני.
בדרך כלל, בשלב זה, כאשר מתחיל להיווצר קשר ישיר בין ההוויות, האורגניזם שלפניי בדרך כלל מרגיש בכך ומושפע בכך, מתרווח, חווה שלווה גם הוא.
אך במקרה הזה, היתה זו הפעם הראשונה שבה הייתי עד "בזמן אמת" לתגובה אחרת לגמרי:
הדמות הדמיונית הסובלת הסתכלה עלי מבעד לעיניו, לא מבינה ממה אני כל-כך מרוצה, מה זה החיוך הדפוק הזה, מה זה המבט הזה בעיניים, מה זה החרא הזה. לא נאמרה שום מלה בקול. הדמות הדמיונית זיינה את השכל מבפנים, כמעט יכולתי לשמוע אותה, כמעין מטחנת כאב.
זה היה מדהים לצפות בה מתעצבנת יותר ויותר מרגע לרגע, בעת שההוויה עצמה נעשית שלווה יותר, במעמקים. הניגוד הזה היה כל-כך מעניין!
"אתה מרגיש איזושהי שלווה?" שאלתי אותו בסקרנות.
דמות דמיונית כבדה הופעלה על-ידי שאלתי, מחפשת שלווה.
עיניו נעו הצידה במסגרת "החיפוש" אחר שלווה כלשהי... כמו כשמנסים להיזכר במשהו או להמציא משהו או לחשוב על משהו.
כמובן, שהדמות לא מצאה כל שלווה.
עצם החיפוש היה הפרתה.
הסתכלתי בעיניו.
חשתי את הדמות הדמיונית הזועמת בו, רושפת אש, מתחזה אליו בתוכו.
היתה לה שליטה חלקית על שרירי פניו, כך שהיא הציגה את עצמה לעולם, דרך גופו.
מאחוריה, חשתי את השלווה העמוקה.
ספציפית אצלו, חשתי מאגר עצום ועמוק של שלווה, יותר מאשר אצל רבים אחרים... והיה זה מעניין מאוד לשים לב, שאין הוא מרגיש אותה כלל.
שהוא מאמין, שהוא-עצמו הדמות הדמיונית הסובלת הזאת.
זה היה נעים, להרגיש את השלווה הזאת שבתוכו.
חשתי שנוצר קשר נעים בין הווייתו לבין הווייתי.
השלווה אצלו החלה לפעום ולהתגבר.
חשתי חיוך עדין מתחיל להופיע על פני.
בדרך כלל, בשלב זה, כאשר מתחיל להיווצר קשר ישיר בין ההוויות, האורגניזם שלפניי בדרך כלל מרגיש בכך ומושפע בכך, מתרווח, חווה שלווה גם הוא.
אך במקרה הזה, היתה זו הפעם הראשונה שבה הייתי עד "בזמן אמת" לתגובה אחרת לגמרי:
הדמות הדמיונית הסובלת הסתכלה עלי מבעד לעיניו, לא מבינה ממה אני כל-כך מרוצה, מה זה החיוך הדפוק הזה, מה זה המבט הזה בעיניים, מה זה החרא הזה. לא נאמרה שום מלה בקול. הדמות הדמיונית זיינה את השכל מבפנים, כמעט יכולתי לשמוע אותה, כמעין מטחנת כאב.
זה היה מדהים לצפות בה מתעצבנת יותר ויותר מרגע לרגע, בעת שההוויה עצמה נעשית שלווה יותר, במעמקים. הניגוד הזה היה כל-כך מעניין!
"אתה מרגיש איזושהי שלווה?" שאלתי אותו בסקרנות.
דמות דמיונית כבדה הופעלה על-ידי שאלתי, מחפשת שלווה.
עיניו נעו הצידה במסגרת "החיפוש" אחר שלווה כלשהי... כמו כשמנסים להיזכר במשהו או להמציא משהו או לחשוב על משהו.
כמובן, שהדמות לא מצאה כל שלווה.
עצם החיפוש היה הפרתה.
