רגע לפני

[עופר המבולבל]

רגע לפני

תוך כדי התמוטטות מסגרת החיים אותה הכרתי. אני ניגרר למאבקים על ענייני הרכוש וחשוב יותר על עניני "החלוקה" בבת המקסימה שלי. לי קשה, אבל הנזק שנגרם ויגרם לביתי קורעה את ליבי. ככול שאני מתעניין יותר אני מבין שמי שסובל ויסבול כול חייו זה לא אני. ואת הנזק הזה אני רוצה לצמצם ככול שניתן. אני מנסה לא לקחת אחריות על מה שקרה, כי זו לא הייתה החלטה שלי, ואת ההחלטה הזאת אני צריך ללמוד לקבל כגורל. עדיין אני מרגיש שיש לי הרבה מה לעשות ומה לא לעשות בתהליך. אני מנסה ומצליח לגרור את הצד השני לתהליך של גישור טיפולי. אבל... לאחר מחשבה מרובה תוך כדי שמיעת כל ה"יועצים" ו טיעוניהם הגעתי לידי מסקנה שאני כן מעוניין להיות אב פעיל מאוד בגידול וחינוך הילדה (בת 8). ולכן אני מאוד רוצה לנהל משמורת משוטפת (שמתבצעת כיום 50%/50% , בינתיים יום בשבוע בעזרת ההורים שלי ) אבל הצד השני לא. היא רוצה להעביר את מקום מגוריה לת"א ( שעה ממקום מגורנו כיום ושעתיים ממקום עבודתי כיום). כך שעומדות בפני שני אופציות. האחת לוותר: לצמצם את כמות הנזק שייגרם מתהליך ארוך ומכוער, לעזוב את מקום העבודה שלי, ולחפש עבודה במרכז (יהיה לי קשה מעוד לאור סוג המקצועה שלי). לעזוב את הבית שלי, להשכיר אותו ולשכור דירה קטנה בת"א. ביתי תצטרך להיפרד מבית הספר (דמוקרטי), מהחברים, מסביבתה הטבעית (בטבע). לשלם מזונות (זה רק כסף) אבל להמשיך להיות עם ביתי 50%. השנייה להילחם: עו"ד, מסוגלות הורית, כעס, לכלוך, פגיעה בילדה, אבל לא לעזוב את הבית לא להפריד אותה מהסביבה המוכרת, לא להחליף עבודה, וכנראה להיות עם ביתי מעל ל 50%. לאשתי (עדיין) עבר פסיכיאטרי הכולל אשפוזים (מחלת גדלות), מתפקדת ב 8 שנים האחרונות ללא תרופות, מרוכזת בעצמה (הפרעת אשיות), אבל לדעתי (הלא מקצועית) יש לה מסוגלות הורית ( אבל יש על מה להילחם). ולי .. היא מתחילה להאשים ולהעליל עלי צעקות, אלימות ו... חוסר מסוגלות הורית. המגשר מנסה להסביר לי שאין לי סיכוי למשמורת משוטפת ושאין לי סיכוי לקבל משמורת מלאה. הוא טוען שבתי הדין נוטים לטובת האישה באופן מובהק ולאחר 5 דקות הם יפסקו למשמורת מלאה לאישתי. הוא טוען שהעבר הפסיכיאטרי הוא נחלת העבר, ושכול מה שנישאר לי לעשות בנושא הוא לשפר עמדות ( גובהה מזונות, זמן התראה מראש על מעבר כזה, ו% זמן שאוכל להיות איתה) • האם באמת המצב כזה? • האם הבחירה במשמורת של האישה היא ברירת המחדל? • האם חובת ההוכחה היא עלי? • האם בית הדין יכול לקפות משמורת משוטפת? • מה הסיכוי שלי ל"נצח" במאבק כזה (עם אני ניכנס אליו)?

 

[סוזן7]

הכי טוב שיש

שלום עופר, המכתב שלך ארוך, מלא שאלות חשובות, אבל ברצוני לענות לך באופן כללי. כן, המצב המשפטי כיום בישראל אינו טוב לאבות....אנחנו נמצאים בעידן של שינויים, אבל לא כל כל מהר. מאבק לא רק חסר סיכוי, הוא יתיש את שניכם ויפגע עמוק במערכת היחסים ביניכם, דבר שלא רק רע לכם, אלא רע מאוד לילדה שלכם. שמחתי שסיפרת שהלכתם למגשר. עדיין תמצא הדרכה טובה בספרי, "להתגרש ולהישאר חברים", שניתן להשיג בחנויות ספרים. במיוחד הפרקים על ילדים ותוכניות הורות לאחר פירוד. הספר מיועד בדיוק לאנשים כמוכם. ההגדרות אינן חשובות כל כך - מה שחשוב לילדה הוא ששני ההורים יהיו נגישים, רגישים לצרכים שלה, ושהיא תקבל אהבה והכוונה משניהם. בדיוק כמה שמן היא תהיה עם כל הורה אינו חשוב, כל עוד יש גישה גם טלפונית ונגישות לפי הצורך וגם הסדר קבוע ויציב. היא זקוקה לשני הורים במצב רוח טוב שמתחזקים ומתפקדים אחרי הפירוד - נימה אופטימית לגבי ההסתגלות של כולם. חשוב לילדה יציבות - במקום מגורים, בבית-ספר וכו' - וקשר עם כל המשפחה המורחבת. תדאג להיות האבא הכי טוב שאתה יכול, במסגרת המגבלות שיהיו חלק מהמציאות. גם אם צריך "לבלוע" כמה צפרדעים בדרך, תעמוד זקוף ותשתדל לראות את העיקר - שכולם בריאים ושלמים, והילדה תקבל כמה שיותר ממך למרות שלא תראה אותה כל יום או אפיך\לו מחצית הזמן. מה שקובע זה איכות הקשר וזה בידיים שלך! בהצלחה בניסיון להגיע להסדר כולל, סוזן זיידל www.haskamot.com

 

[מיכל דחוח הלוי]

לעופר ולסוזן

המצב המשפטי בישראל לא כל כך לטובת הנשים ולרעת הגברים, כפי שמשתמע מדבריה של סוזן. בתי הדין הרבניים פעמים לא מעטות מעבירים משמורת לאב, וזאת גם לאם שמתפקדת היטב עם הילדים. הרבנים מושפעים מ"עמידתה" של האם מולם, מתסקירים של פקידות סעד (שגם הן מוטות לפי רושם בעייתי). אם כוונתה של סוזן לחזקת הגיל הרך, אזי פקידות הסעד כבר מזמן עשו מזה חוכא ואטלולא, ואינן מתייחסות לכך אפילו על הנייר, שלא לדבר על התייחסות מעשית לזכות אמהית זו. אני סבורה שאמהות זקוקות להגנה המעטה שאולי חזקת הגיל הרך נותנת להן, לאור חולשתן במערכת הגירושין הרבנית ולאור הלחצים הקשים שמופעלים עליהן בזמן גירושים לוותר על רכוש או אף מזונות "בתמורה" לקבלת המשמורת או בתמורה להסכמתו של האב למשמורת. ייתכן שזה לא המקרה שלך ואתה אדם הגון ולא סחטן אבל החוק מתייחס לכלל ולא ליוצא מן הכלל. לגבי האשפוז, אני מסכימה עם המגשר שלך, לפי מיטב הבנתי והיכרותי, מה שהיה - מת. מה שחשוב הוא שהאם כיום ובפרק הזמן הסמוך לו מתפקדת ותפקדה היטב. כל זאת, אינו מונע ממך להגיש תביעת משמורת, אבל כפי שציינתי בחוכמה יש לכך נזקים רבים. לגבי משמורת משותפת, תוכל לחפש את דעתי על הנושא, כתבתי על כך בדפי הפורום יותר מפעם אחת (לפי מילת חיפוש "משמורת משותפת"), כולל מזונות בחלוקה שיוויונית. איני חסידה של הנושא, בלשון המעטה. עדיף שתהיה משמורת לאם, או לאב ולא פתרון משותף. אתה יכול לנהל בפועל חיים כמעט שווים לאם, בלי בתי משפט. פשוט תקבע הסדרים של חצי-חצי (אני מבינה שלאם אין התנגדות לכך). מה שכן חשוב, אם היא מתנגחת בך בצעקות ומאשימה אותך באלימות ובחוסר מסוגלות הורית - אתה צריך לקבור את זה כשזה עוד קטן. קשה לי להתייחס כעת אבל אם תתן דוגמאות, אולי התמונה תהיה יותר ברורה.

 

[מיכל דחוח הלוי]

"כפי שציינת" ולא "כפי שציינתי"

 

[מיכל דחוח הלוי]

עוד דבר

לגבי שינוי מקום מגוריך - אם האם עוברת דירה והמרחק יגדל לשעת נסיעה אחת, הייתי אומרת לך שעדיף לנסוע שעה לכל כיוון (אולי היא תסכים להביא חצי דרך או הלוך או חזור) פעמיים שבשבוע או אף פעם בשבוע מאשר לעזוב עבודה ובית. אל תשכח שהילדה תבוא אליך הרבה וגם אתה תהיה בבית לבד בסופישבוע כך שחשוב שתגור במקום שהוא נוח, נעים ומרווח לטעמך, במרחק שעה מתל אביב.

 

[עופר המבולבל]

תשובות ושאלות

אני מוצא את עצמי תמיד במצב של ויתור. כיום, וגם כנראה בכול מערכת היחסית שהייתה. תמיד חשבתי על השורה התחתונה והבלגתי. גם כיום. השאלה עם במסגרת ההבלגה והויתור למען הבת שלי אני מגיע למצב בו אני פוגע בבת שלי במקום להגן עליה. סוזן7 כותבת ש"חשוב ששני ההורים יהיו נגישים, רגישים, במצב רוח טוב. חשוב לילדה יציבות - במקום מגורים, בבית-ספר וכו'." אז למה שאני יאפשר לאימה להעביר אותה לעיר ולעזוב את ה"בית" שלה כיום? למה שאני אגרום לעצמי, לא להיות נגיש? הרי, אם אני לא יעבור למרכז ואשמור על מקום המגורים הקיים (כפי שמיכל מציעה) אני לא אוכל לתפקד כאבא מלא. כי היא לא תוכל להיטלטל בין שני בתי ספר (לפחות לא בשנים הקרובות). אני לא אוכל להעיר אותה בבוקר בצפון ולהסיע אותה לבית הספר במרכז. אני לא אוכל לעזוב את העבודה בשעה 12 לנסוע שעה וחצי ( במקרא הטוב) על מנת לקחת אותה מבית הספר במרכז. בעצם אני אוכל אבל זה ניראה לי קצת התעללות בה וגם בי. כך שהאפשרות שמיכל מעלה שאני יכול "לנהל בפועל חיים כמעט שווים לאם, בלי בתי משפט. פשוט תקבע הסדרים של חצי-חצי." ולא כול כך ישימה. מצד שני למה אימה לא יכולה לנסוע שעה לעבודה משהוא שאני עושה כבר 6 שנים. משום מה יש לי את ההרגשה שבגיל ההתבגרות ואולי אף לפני כן היא תבוא אלי בטענות שנטשתי אותה ושלא רציתי אותה. לגבי האשמות שלה באלימות וצעקות שלי. אני לא מצליח "לקבור" את זה כפי שמיכל מציעה. הכי הרבה זה מעליב אותי, עד עומקי נשמתי. מצד אחד היא טוענת שהתעללתי בה ובביתי פיזית ונפשית אבל מצד שני היא שמחה לתת לי להיות עם ביתי 50% מהזמן. ושביתי אצלה בוכה ומתגעגעת אלי, אז אין לה בעיה לבקש ממני לקחת אותה לישון אצלי. ביתי שמחה תמיד לקבל חיבוק ממני ואף יוזמת חיבוקים לעיתים קרובות כי " אין כמו החיבוקים של אבא". עדיין, בדקתי את עצמי בציציות ולאחר שסיפרתי לחברים כול מני מיקרים שקרו, הגעתי בעזרת החברים למסקנה שהיא... מבלבלת את המוח. ולצורך העניין הפגיעות החמורות שקרו לביתי הם תמיד בגלל אשתי (חתך תוך כדי תספורת, עיקום הרגל בזמן שהיא הרכיבה אותה על האופניים) רק שאני לא קורה לזה אלימות אלה חוסר זהירות. לגבי האשפוז אני לא מסכים עם מיכל וגם הפסיכיאטר שהתייעצתי איתו לא. לאחר שהיא התאשפזה בגיל 16 , 20, 32 מה מבטיח שהיא לא תתאשפז פעם נוספת? שבוע הבה היא הולכת לשבוע סדנת וויפאסנה. משהוא יכול להבטיח שהיא תחזור שפויה? ועדיין אשתי בחורה יפה, חזקה וחכמה היא "תעמוד" יפה מאוד מול השופטים. היא מרוויחה יותר ממני (הרוב בשחור) ועתידה המקצועי יותר ורוד משלי. במקרא שלנו הנשואים הם נישואים אזרחיים ולכן רבנים לא יתערבו במקרא שלנו. ועדיין למרות הכול אני לא רוצה להגיע להתכתשות. בפגישת הגישור הבאה אני רוצה לשאול אותה מה היא חושבת יהיה טוב לבת שלנו. התשובות שלכם חשובות לי מאוד תודה. וכמו שאמרתם העיקר הבריאות!

 

[מיכל דחוח הלוי]

נישואים אזרחיים אינם פוטרים מגירושי רבנות

אני אתחיל מהסוף. אם שניכם יהודים, גם אם נישאתם בחול בנישואים אזרחים אתם חייבים להתגרש בארץ בגירושים רבניים. אם רק אחד מכם יהודי, אתם לא צריכים להתגרש בכלל אלא עוברים תהליך בבית המשפט לענייני משפחה שנקרא "התרת נישואין" ועם פסק הדין הזה אתם תירשמו גרושים במשרד הפנים. אבל רגע, היה נדמה לי שכבר התגרשתם... בקשר לעניינים הפסיכיאטרים שלה. האשפוז האחרון היה בגיל 32. בת כמה היא כיום? אני שוב אומרת, אם היא מתפקדת בסדר אין סיבה לקחת לה את הילדה. אי אפשר לשלול משמורת בגלל חשש עלום, מה גם שאם יפסלו אותה, לשיטתך, לא יתנו לה הסדרים רגילים, כי היא הרי לא שפויה.... להערכתי, הטענה שלך בעייתית כיוון שגם לגרסתך האם מתפקדת בסדר גמור ואתה די מנסה להיאחז בקש. אתה יכול למצוא פסיכיאטר שיצדד בך ואולי עוד אחד, השאלה מה השופטים נוהגים לעשות. מה שכן לך ואולי לפסיכיאטר יש יתרון עליי, כי מסמכי האשפוז נמצאים בידיכם ולא בידיי. בכל מקרה, תיזהר שהעניין לא יחזור אליך כבומרנג. אמא לא שפויה היא אמא לא שפויה גם לעניין הורה לא משמורן וגם בעניין הדימוי של הבת שלך. לגבי סגנון החיים הרצוי עבורך, אם תעדכן אותנו באילו ערים מדובר אולי יקל עלינו להתייחס (אין לי כוונה לחטט בפרטי הפרטים או לזהות מישהו). פשוט מדבריך, אודות שעה נסיעה (ולא שעה וחצי במקרה הטוב) ומהיכרות מקרים במרחקים כאלה, זה נראה לי אפשרי. לגבי טענתך, לכפות על האם שלא תעבור מקום מגורים או שתסיע בעצמה. אני לא מדברת על הצדק אלא על מה שריאלי. לא ריאלי לכפות על האם מקום מגורים כיוון שהעניין לא יחזיק בבית המשפט, זאת סוגיה שהוכחה בבית המשפט פעמים לא מעטות למרות שעוד אפשר למצוא איזה שופט או דיין שאוסרים על האם לעבור מקום מגורים, אבל ניתן לבטל זאת בקלות יחסית בערעור. לגבי סיוע בהסעת הילדה מצידה - הלוואי שתצליח, אבל תשתדל, לא בכוח. לא נראה לי על פניו נורא בכלל אחת לשבועיים להסיע את הילדה מביום ראשון בבוקר מביתך לבית הספר שלה (שוב אנני יודעת באילו ישובים מדובר). לגבי עצתי שתישאר במקום מגוריך, נכון לא תוכל לתפקד כאבא מלא, אולי כ3/4 אבא. בנסיבות האלה, אני סבורה שזה בסדר, עם כל הכאב. בגירושים יש כאבים רבים ותחושת האובדן קיימת. כללי - אתה נשמע לי בחור מאוד חיובי שמבקש להימנע מתגרות, ועל זה - ישר כוח!! בכל מקרה נסה להתייחס להערותיי במגבלות של חוסר ידיעת כל פרטי המקרה.

 

[עופר המבולבל]

מבולבל... אולי אף יותר

לגבי הנישואים: אנחנו עדיין נשואים, שנינו יהודים, היא גם אירופית, התחתנו באירופה, לא דווחנו לאף אחד על נישואינו ולכן בתעודת הזהות שנינו רווקים עם ילדה. מה זה אומר? אשפוז אחרון בגיל 32 כיום היא בת 43. 11 שנים של שפיות ללא תרופות. אני לא מנסה לקחת לה את הילדה בשום אופן. אני רק לא רוצה שהיא תיקח לי אותה. אני גם לא צעיר וכנראה זאת הילדה היחידה שתהייה לי. אין לי שום רצון שבגלל שאני לא מעוניין להיכנס למאבקים (שיגמרו באיזה שהוא שלב, נניח שנתיים) ובגלל שאני הוא זה שמבין את הנזק שיגרם לילדה ולחיים שלי ושל אשתי. אני יגרום לעצמי ולבת שלי אובדן או לפחות פגיעה קרדינאלית במערכת היחסים כיום ובמערכת היחסים שיכולה להיות לנו. אני לא רוצה שיכריזו אליה כלא שפויה אלה כלא מתאימה למשמורת, לאחריות הזאת. לגבי הדימוי של הבת שלי. לי לא הייתה בעיה בזמנו (כנראה טעות חיי) לקשור את חיי לאישה בעלת עבר פסיכיאטרי מפואר. אני הכרתי אותה ( למעט פגישה אחת במסיבה) חולה ומאושפזת, אני הייתי שם בכול המאבק המרשים שלה בדרך לשפיות. אני הייתי מודע לכך שהמחלה תורשתית. גם הבת שלי תצטרך ללמוד את הגנטיקה המחורבנת שיש לה. היא תצטרך ללמוד להיזהר על שפיותה ולדאוג להיות בהשגחה. כך שלגבי הדימוי אני לא דואג הוא כבר שם ובגדול. לגבי המרחקים. אז.. אנחנו גרים בערך בזיכרון יעקוב. אני עובד בערך בנצרת. והיא רוצה לעבור בערך לת"א. כך שזמני הנסיעה הם: • לשים את הילדה בבית ספר בת"א ייקח לי שעה וחצי בגלל בפקקים של הבוקר (ניתן לקחת רכבת ומונית). כך שזה לא כול כך הגיוני להעביר אותה בבוקר אלה עדיף להחזיר אותה בערב לפני אל אימה. כנ"ל לגבי יום שבת. • לקחת אותה מבית הספר בת"א ייקח לי שעה וחצי (אין פקקים) מהעבודה לת"א. ואז שעה + (מתחילים הפקקים) לזיכרון. סביל? מצד שני עם כולנו נשארים במקומנו, אז חוץ מהיתרונות של חוסר המעבר, אשתי תצטרך לנסוע לת"א. שנבין, היא במיילא עובדת מהבית רוב הזמן ולצורך הפגישות היא תצטרך לנסוע מקסימום יומיים בשבוע הלוך חזור. בהנחה שהיא תצליח להעביר את העסק לת"א. לא שהיא מובטלת פו, היא רק מרוויחה כפול ממני. אה כן, וגם כמובן לחיות ב"חור" הזה (בלי להעליב את תושבי זיכרון והסביבה). שנבין אני נוסע כול יום הלוך חזור לנצרת, כבר חמש שנים. אז אני לא מנסה לכפות אליה לא לשנות מקום מגורים (היא יכולה לגור בת"א ולקחת את הילדה באותה מתכונת כמו שאני אמור לעשות רק הפוך ונגד הפקקים) אם הקרירה שלה חשובה לה כול כך אז שתתאמץ. בשבילי למצוא עבודה במרכז זה כנראה בלתי אפשרי. אין תעשיה כבדה בגוש דן. בפגישת גישור האחרונה הבעתי את הסכמתי למעבר שלה. ובתנאי שהיא תבין כמה המעבר הולך לפגוע ביכולת שלי לתפקד כאבא. נכון היא הסכימה להסיע אותה פעם בשבוע לזיכרון אבל כמובן עד הערב בו היא צריכה לחזור. נכון היא הסכימה שאני "אבלה" עם הילדה עוד יום, מסיום בית הספר עד הערב. בקושי היא מסכימה ולפצות אותי על סופי השבוע המקוצצים (עד מוצ"ש) ביותר ימים בחופשים. ניראה לך שניתן לפתח מערכת יחסים סבירה עם הבת שלי בשני ערבים בשבוע. מה אני בולע צפרדע או תנין? מה עם היא תרצה לראות טלביזיה? אז היא תיסע מת"א (14:00) עד זיכרון (15:30) מיד לאוכל (16:00) ולעשות שיעורים (17:00) לפתוח את הטלביזיה שעה וחצי (18:30). להיות עם אבא שעה (19:30) ולצאת כדי להגיעה וללכת לישון (21:00) . שוב שכחנו לצחצח שיניים, מה אין סיפור לפני השינה, אה וגם שכחנו לאכול ארוחת ערב. שווה? ... "לא רוצה לנסוע לאבא כול מה שעושים שם זה לאכול ולעשות שיעורים". טוב טוב אני אירגע. היא רק בת שמונה ובריאה. העיקר הבריאות. כן, אני מנסה ל"הימנע מתגרות". מעוד. לגבי "ישר כוח" יש לי תחושת בטן חזקה שאני עושה עוול לילדה שלי. ממה אני מפחד משנתיים של מאבק ו70 אלף שקל. בשביל מה החיים האלו? למה הבנו ילדים לעולם?

 

[מיכל דחוח הלוי]

יש עניינים הפיכים כאן

לגבי השיהוי במתן ההתייחסות, אני מתנצלת, ראה התייחסותי מהיום ל,נמאס להיות גרוש". 1) אם המצב האישי ביניכם כפי שציינת: נישאתם בחול, בארץ אתם רווקים. המצב יותר ברור לטובתה. יש לה יותר "חזקה" על הילדה כשהיא בעצם רווקה שהביאה ילד. לא כל הנישואים בחול מוכרים בארץ. רוב הסיכויים שלפי ההלכה אתם נחשבים נשואים כי ביהדות גם אם איש ואישה חיים תחת קורת גג אחת ללא טקס, רואים בהם כאיש ואישה. כך הסביר לי רב, בכל מקרה. הכל בהנחה ששניכם יהודים כשרים, גם זה צריך להיות נתון להוכחה. אולי אצלך אין בעיה, אבל היא תצטרך להביא מסמכים ויבדקו אצלה בציציות, מה שנקרא. לגבי משרד הפנים, היא רווקה חד הורית אוטומטית. בשביל שהנישואים בחול יהיו מוכרים בארץ צריך לבצע כמה פעולות טכניות. אין ביטחון שכל הפעולות נעשו ושהמשרד יכיר בכם, כך שמצבה יותר טוב משחשבתי קודם. כל זאת, אינו מונע ממך מלהגיש תביעת משמורת, שכמובן אם היא אמא טובה (פחות או יותר) אין סיבה להעברת המשמורת, אלא אם תפתח מערכת יחסים עם איזו פקידת סעד (איני רומזת חלילה למשהו אינטימי) שתכתוב כזה תסקיר מעוות שיצליח לשכנע את השופט להעביר משמורת. שלא תבין אותי לא נכון, יש הרבה מקרים אבסורדים כאלה, שפקידת הסעד מתוך איוולת וגם רשע ממליצה על העברת משמורת בלי צורך והורסת משפחות. 2) לגבי האשפוז. הנתונים שמסרת, מחזקים את דעתי שהסיכויים אינם גבוהים לפסול את משמורתה על רקע האישפוזים שלה. וכל הכבוד לך שעמדת לצד אישה ברגעים קשים כאלה. אתה כנראה באמת איש מיוחד במינו. 3) לגבי מקום המגורים ואורח חייך. אם האם מסכימה להביא את הילדה לזכרון, קח את עצתה בכל מחיר אבל תנסה לכתוב שהסכמתך למשמורת האם היא תלויה בקיום ההסדרים מצידה, ואחרת - תתבע אתה משמורת. לא נראה לי שזה איום ממשי אבל לפחות מן השפה ולחוץ שלא תיראה שאתה "מוותר" בקלות. אתה דיברת שאינך יכול לעבור לת"א, שם יקר מאוד. ובכן, יש הרבה מאוד מקומות מגורים זולים בין נצרת (מקום עבודתך) לבין ת"א שיכולים להפוך את הסדרי הראיה לריאליים יותר ולמהנים יותר. האם אופציה כזאת אפשרית? בכל מקרה, להסיע את הילדה מזכרון לת"א בבוקר זה מטורף, אני מסכימה. זה ממש ממש קשה גם למבוגר, קל וחומר לילד. אבל אתה חייב לראות אותה, גם כשאתה בזכרון, אז באמת הכי הגיוני שהילדה תחזור במוצש. להסיע את הילדה הלוך חזור באותו היום זה גם קשה. אם שניכם עומדים בזה - אז קדימה, קח את זה. לדעתי, שני ערבים בשבוע עם הילדה זה לא רע בכלל (בנוסף לסופש), אבל לא קל ליישם ולהתמיד. לגבי העומס בשעות אחהצ עליך ועל הילדה כשהיא אצלך, אתה יכול לצמצם את הפעילויות שכך שהיא תהיה נטו איתך - תוותר על חלק משיעורי הבית (תכינו רק מה שדחוף ליום המוחורת), תקרא לה את הספר לפני השינה אצלך בבית לפני שהיא יוצאת, שהילדה תצפה רק חצי שעה בטלוויזיה ויתר הזמן תשחקו במשחק או תצאו לקניות משותפות. אל תהיה בלחץ מזה שהילדה אצלך ואתה צריך להעסיק אותה כל רגע, אפשר גם סתם להעביר את הזמן, יש לזה גם איכות משלו, ותהיה בטוח שגם אצל אימה היא סתם מעבירה את הזמן. לסיכום, אם האם אינה מוכנה ליותר זמן אצלך כפיצוי על אובדן הזמן במשך השבוע - אתה יכול לערער על הסדרי הראיה, ואני בהחלט אפילו ממליצה על זה, אבל רק בתנאי שהילדה לא סובלת מהנסיעות. נסה לפצות על האובדן, בקיום קשר יותר הדוק עם בית הספר - להגיע למסיבות, ליום הורים וכדומה. זה גם זמן עם הבת. לפי השורה התחתונה שלך, אני מבינה שממש בוער לך לצאת למאבק (תקן אותי אם אני טועה) ולא מתוך כוונה רעה. אז מה שתחליט - דברים רבים בעניין שלך הם הפיכים, גם אם תגיש תביעת משמורת, אתה תמיד יכול לסגת מזה.