רגע כזה...מבולבלי
כן, זו התחושה. הכל נשמט לי מבין הידיים. תקופה לא ברורה, מעיקה קצת. שיט, עד שהצלחתי להתחיל לחייך, עד שהתחלתי להרגיש טוב. פתאום מרגישה שהכל נשמט לי מבין הידיים. אתמול היה לי פרצוף של תשעה באב ( ותשעה באב כבר עבר), נסעתי לי ברכב בעיניים עצובות וכשקלטתי שאני לא מחייכת, שמתי מוזיקה בפול-ווליום, פתחתי חלון, הדלקתי סיגריה, לגמתי מהדיאט קולה ו התחלתי לשיר... בהתחלה קצת בשקט.. לא, זה לא שיפר את המצב רוח, אז הכרחתי את עצמי לחייך. זה כאב לי בשפתיים... ואז, לקחתי נשימה ארוכה, "דפקתי" חיוך ושרתי בקולי קולות. מודה שזה עבד! פתאום גל של אושר מילא אותי, הרגשתי את החום בלב. רק קיוויתי שאקום כך מחר בבוקר. תקוות שווא. אני מרגישה תחושת צניחה, כאילו שאני מאבדת אוויר והבלון הנפוח מאושר תיכף יתפוצץ. טוב, ידעתי, אושר לא נמשך לנצח. אוף, מה הפסימיות הזאת ששוטפת אותי?...קל לחשוב פסימי ואסור לי! כל כך עמלתי ולימדתי את עצמי חשיבה אופטימית... עד שהצלחתי, אז אתן לפסימיות לחזור? נו צ´אנס! אני חייבת להאבק יומיום לשמור על האופטימיות, יודעת שזו רק תקופה קצת לא נעימה...ושיהיה טוב בסופו של דבר (וזה לא קלישאה, באמת יהיה טוב!- נכון?) אז איך חושבים מחשבות חיוביות? אולי... ע"י חיוך קטן? אולי..אומרים לעצמינו שזה רק רגע כזה ושזו רק תקופה שכזאת. אולי משנים את מה שכבר לא עושה לנו טוב? אולי מתחילים "להזיז את הגבינה"? אולי מתמודדים עם הפחד? אולי בוחרים "שיר- נושא" שבכל פעם שרע קצת שרים אותו על מנת לשנות את התחושה?! אולי.. ואולי... וזה בטח אולי... לא, אני לא בוכה...אני יודעת שהכל יסתדר, אני יודעת שזה לא קלישאה, אני יודעת שהכל נתון בידיים שלי,אני יודעת שאני אשוב לחוש מאושרת. זו רק תקופה שכזאת, אני יודעת. כבר עברתי תקופות קשות, אז זה סתם "פיפס" רגעי שלא ישאר ככתם בתוכי, כי אני יודעת שאני יודעת לחייך...ואני יודעת גם שזה הדבר הכי טוב שאני יודעת לעשות...וזה יחזור! סתם תקופה שכזאת (או שמא אני מנסה לשכנע את עצמי?) Mאיה.
כן, זו התחושה. הכל נשמט לי מבין הידיים. תקופה לא ברורה, מעיקה קצת. שיט, עד שהצלחתי להתחיל לחייך, עד שהתחלתי להרגיש טוב. פתאום מרגישה שהכל נשמט לי מבין הידיים. אתמול היה לי פרצוף של תשעה באב ( ותשעה באב כבר עבר), נסעתי לי ברכב בעיניים עצובות וכשקלטתי שאני לא מחייכת, שמתי מוזיקה בפול-ווליום, פתחתי חלון, הדלקתי סיגריה, לגמתי מהדיאט קולה ו התחלתי לשיר... בהתחלה קצת בשקט.. לא, זה לא שיפר את המצב רוח, אז הכרחתי את עצמי לחייך. זה כאב לי בשפתיים... ואז, לקחתי נשימה ארוכה, "דפקתי" חיוך ושרתי בקולי קולות. מודה שזה עבד! פתאום גל של אושר מילא אותי, הרגשתי את החום בלב. רק קיוויתי שאקום כך מחר בבוקר. תקוות שווא. אני מרגישה תחושת צניחה, כאילו שאני מאבדת אוויר והבלון הנפוח מאושר תיכף יתפוצץ. טוב, ידעתי, אושר לא נמשך לנצח. אוף, מה הפסימיות הזאת ששוטפת אותי?...קל לחשוב פסימי ואסור לי! כל כך עמלתי ולימדתי את עצמי חשיבה אופטימית... עד שהצלחתי, אז אתן לפסימיות לחזור? נו צ´אנס! אני חייבת להאבק יומיום לשמור על האופטימיות, יודעת שזו רק תקופה קצת לא נעימה...ושיהיה טוב בסופו של דבר (וזה לא קלישאה, באמת יהיה טוב!- נכון?) אז איך חושבים מחשבות חיוביות? אולי... ע"י חיוך קטן? אולי..אומרים לעצמינו שזה רק רגע כזה ושזו רק תקופה שכזאת. אולי משנים את מה שכבר לא עושה לנו טוב? אולי מתחילים "להזיז את הגבינה"? אולי מתמודדים עם הפחד? אולי בוחרים "שיר- נושא" שבכל פעם שרע קצת שרים אותו על מנת לשנות את התחושה?! אולי.. ואולי... וזה בטח אולי... לא, אני לא בוכה...אני יודעת שהכל יסתדר, אני יודעת שזה לא קלישאה, אני יודעת שהכל נתון בידיים שלי,אני יודעת שאני אשוב לחוש מאושרת. זו רק תקופה שכזאת, אני יודעת. כבר עברתי תקופות קשות, אז זה סתם "פיפס" רגעי שלא ישאר ככתם בתוכי, כי אני יודעת שאני יודעת לחייך...ואני יודעת גם שזה הדבר הכי טוב שאני יודעת לעשות...וזה יחזור! סתם תקופה שכזאת (או שמא אני מנסה לשכנע את עצמי?) Mאיה.
