ההחלטה לפרק את הנישואין
כפי שאני חוויתי אותה, לא הייתה החלטה כלל ועיקר.
זו הייתה ידיעה ברורה שמהרגע שנולדה,
אחרי היריון ארוך מאוד ועם הרבה סיבוכים וחרדות,
לא היתה ממנה דרך חזרה.
יחד איתה נולד הצורך לפעול בהתאם ולהתחיל לקדם עניינים
עד למטרה הסופית: הסכם גירושים וגט.
תראי, במהלך הנישואין היו לנו כ״כ הרבה משברים, והרבה פעמים ״החלטנו״ להיפרד. או שזה בא ממנו, או שזה בא ממני, אבל זה אף פעם לא היה ממקום עמוק שסגור ונעול על עצמו ועל הכיוון החדש, הכיוון החוצה. לתמיד.
ולמרות שידעתי שאני סובלת, ושקשה לי להישאר בזוגיות עם הבעל הזה, למרות כל הפעמים שנפגעתי, עדיין נמלאתי חששות ולבטים כל פעם שעלה נושא הפרידה על הפרק. גם אני החזקתי בדיעה שאין צורך למהר ולהתגרש, אפשר להיפרד קודם כל ולהחליט אחר-כך אם מתגרשים, אם לאו. אבל זה נבע מהפחדים שלי. מהפחד להישאר לבד. לגדל את הילדים ללא עזרה. להיות בלתי רצויה בקרב גברים.
ואז הייתה תקופה בה פשוט ידעתי שאני לא אוהבת, לא נמשכת, לא מסוגלת יותר..
ובום. יום אחד, שיחת טלפון אחת עם הבעל, וזה היכה בי: מזה אני חייבת להתגרש.
ועוד ניסיתי למשוך את זה קצת לפני ששיתפתי אותו, אבל זה לא עבד בכלל כי כל האינטרקציה בינינו כבר התאפיינה בדיבור עצבני שלי ובחוסר יכולת טוטאלית להגיע לפשרות. שזה מה שהוא ביקש אז. שאתפשר (הפרטים עצמם לא רלוונטיים).
בכל מקרה....
לא, אני לא מאמינה שההחלטה קלה ורק הביצוע הוא קשה. אם כבר אז להיפך.. מאוד מסובך להגיע לנקודה בה גמלת בליבך סופית להיפרד, זה תהליך מורכב ואיטי ועושה ברה בלגנים בבטן.
וכשכבר הגשתי את התביעה לבית המשפט, באמת מאוד שמחתי והרגשתי סוג של הקלה, אבל לא לזמן רב.. כי אז היה בינינו כסאח די גדול, ולהיות בעיצומו היה מאוד מתסכל ואף מדכא.
שיהיה לך בהצלחה, ומשפט אחרון, מהלב: אם זה לא הגיע לנקודת האל-חזור מבחינתך, גם התהליך כנראה לא ירוץ כהלכה. ואם את מסוגלת, כמו שאמרו כאן חברים אחרים, לשקול את כל ההשלכות מראש ולהתארגן בהתאם, אז זה מעולה! אני לא הייתי מאורגנת כלל וגם לא היכרתי את את הפורום הזה, שלדעתי יכול מאוד לעזור.
תרגישי טוב! תהי חזקה! רק טוב צופן לך העתיד.
