היה טעון וכואב, למרות ההשלמה, למרות הידיעה שזה הצעד הכי בריא, טוב ונכון לעשותו, באותו הרגע ישבתי בפינה ויבבתי..אבל היה זה גם בכי של הקלה, מעין אבן שנגולה מ
. אחרי שסיימנו ירדנו ביחד במעלית, כל אחד ופרצופו התקוע עמוק ברצפה, הגענו לחניה ושם.. התחבקנו חיבוק חזק, סליחה, אני זו שחיבקה חיבוק חזק, הוא כאב ורק חיכה לשניה שיכנס לרכב ויעלם..ואז יוכל להתפרץ, כי "הגברים בוכים בלילה.." הנשים בוכות בכל רגע והזדמנות. חצי שעה אח"כ קיבלתי טלפון מחמתי (שכל כך ביקשה את הגירושין האלה) שאמרה : "תמיד תהיי חלק מאיתנו..." חייכתי..התעלתי...והמשכתי בחיי!
היה מפתיע כמו כל דבר בחיי. לא היינו אמורים לקבל את הגט באותו יום. ישבנו ברבנות וקישקנו והבאנו שתיה האחד לשני. הוא היה מאד חולה ושאלתי אם אפשר לגמור את זה היום ולהפתעתנו אמרו לנו שכן. רגע לפני עו"ד לקחה אותנו לשיחה ואמרה לנו שהיא מעולם לא עשתה דבר כזה קודם, אבל היא חושבת שאנחנו לא צריכים להתגרש שהיא לא ראתה בחיים שלה זוג שנפרד ומחובר כל כך. אבל היה ברור לשניינו שזהו זה. יצאנו מהרבנות. התחבקנו ארוכות והלכנו לאכול ארוחת בוקר
הרבה הקלה.. יום אחרי היה לי בכי של הקלה. אבל באותו יום היינו שינינו שם כמו חברים טובים, הרבה צחוקים (הטקס הזה ממש דבילי ומצחיק(עד היום לא הבנתי מה מכרתי ומה קניתי))
מעניין לשמוע שזה קרה גם אצל אחרים פה... גם אנחנו היינו כמו זוג חברים טובים טובים משך אותו יום (וזה נמשך הרבה שעות) יצאנו לקפה... קישקשנו שם...צחקנו...התחברנו עם ההוא שכותב את הגיטות - והוא הכין לנו קפה ואפילו עישנו איתו סיגריה.... כנראה שמשהו במעמד מעלה לפני השטח את החברות שהיתה קיימת במקור.מעמד רגיש ואינטימי בכל זאת. אחרי הטקס עצמו (שלא הבנתי רבע מילה - וכנראה זה לטובה....הורדתי ידיים - הרמתי ידיים - הלכתי וחזרתי....חחח) יצאנו החוצה היתה שתיקה מבטים אחד לשני הקלה עצומה אבל גם גל של כאב נועץ ירדנו יחד במעלית ליד באוטו שלי התחבקנו חזק - אחרי שהוא התרחק באו הדמעות אח"כ דיברנו והרגענו אחד את השנייה. בסיכומו של דבר בשבילי זה היה בעיקר הקלה גדולה.
היו הרבה חיוכים וצחוקים, כי רבי אחד ממלמל, השני נרדם, השלישי חולם, וכו וכו, "לכי תביאי , תחזירי..זה שלך/ תרים תוריד... אותי זה הצחיק (הזכיר לי סרטי בורקס..החכם חנוכה....) כשירדנו למטה אחרי הכל אמרתי לו "רק דבר אחד אני מבקשת ....תשמור על הקטנה שלנו שלא תפגע מכל העניין הזה"... היו לי יומיים של הרהורים וזה חלף! באותו היום נסעתי לים ועשיתי טיהור (משהי גם אמרה לי לשרוף את הבגדים התחתונים שהיו על הגוף.....עשיתי זאת...). תם ונשלם ...היום במקום אחר..וטוב שכך.
טוב אז לי לקח 11 חודשים להגיע לשם אבל הרגע עצמו היה קצת עצוב בכול זאת זה הבחור שהתחתנתי איתו אבל מחוץ לרבנות חיכה לי הבחור שלי האהבה האמיתית שלי שאז היינו החברים הכי טובים..אז מהר עלה החיוך על הפנים ויצאתי לחיים חדשים וטובים יותר..
זה שחיכית לא אומר שזה לא כואב, אחרי הכל התחתנת מתוך אהבה, מתוך מחשבה שאיתו תחיי כל חייך, ופתאום הכל נשבר ומתפרק, כל מה שנראה היה ברור - כבר לא ברור כלל. יש כאן אבדון. ביום שני הקרוב אני הולכת לסיים את השלב האחרון בתהליך- ואני יודעת שלמרות שאני רוצה להיות אחרי - אני אכאב וזה יהיה לי מאד מאד קשה. גירושין הם דבר מאד לא פשוט ברמה הנפשית. אבל איך אומרים - כל נפילה היא לצורך עלייה ונסיקה מעלה... יהיה טוב!
אני חושב שהייתי אדיש לחלוטין ואפילו מפוחד מאוד, ידעתי שגורל ילדתי נחרץ באותו הרגע. לא היה עצב, היו המון כעסים על הדרך שהדברים התנהלו. ותקוה שנתבדתה ששאר הדברים שמתנהלים בבימש לעניני משפחה יצליחו טוב יותר, המחשבה שהנאורות גדולה יותר שם, התגלתה כפארסה
הרגע הזה היה ממש לא קל. עם כל זאת שחיכיתי וציפיתי כבר לגמור את הפרק הזה בחיים, מה גם שהוא לא "הקל" במיוחד (לא הפסיק להכפיש ולגדף גם שם...) חושבת שאחד הרגעים היותר משפילים שלי בחיים היה דווקא שם. בין כתלי החדר המצחין והחנוק של הדיינים. האקט המטופש הזה שבו צריך לתפוס את הכתובה והוא בכוונה כיוון למקום הלא נכון... ככה סנריו של 7 פעמים.. וכל פעם ביקשו ממני ללכת הלוך וחזור אחורה....כשהוא ספק צועק ספק מגחך "מגורשת מגורשת..." אחד הדיינים אף הגדיל לעשות ואמר משו בסגנון: "גברת! אם לא תעשי כך וכך לא תקבלי את הגט לעולם!..." זוכרת את עצמי כמה ימים אחרי די מבוזה ומושפלת.שבורה וכאובה... אבל!!!זה עבר חלף מהר מאד..
RT עזוב אותך....זה פינאטס לעומת השנת גיהנום ומרורים שעברתי אחרי הגט....אוחח....תום עידן התמימות... אני לתומי חשבתי אז שסאגת X תסתיים במתן הגט...שאני טעיתי....עכשיו אתה מבין למה כל כך מאושרת שמצא את עצמו בחיים??? אהמממ... ובלי קשר