רגעים, רגעים....
הרבה פעמים אני חושבת לעצמי למה כבר אי אפשר פשוט לפגוש מישהו, ככה סתם...להתקל בו איפשהו ומשם דברים פשוט יקרו.... ולאט לאט אני מבינה שאני פשוט מטומטמת... אמנם זה לא קורה הרבה, ואני יכולה לספור עם האצבעות שלי את מספר הפעמים- אבל זה כן קורה. וזה קרה. זה קרה לי. הבעיה שמתוך מבוכה, או סתם חוסר אמונה שזה באמת יכול להתפתח...לא עושים עם זה כלום... הרי רק לפני שבוע כשהלכתי לסופר מרקט יצא לי להתקל שוב ושוב בבחור מקסים להפליא, נראה מעולה, וגם עשה רושם של בחור באמת מתוק. באמת, כל הזמן נתקלנו אחד בשני עד שהוא אמר שיכולנו לעשות את הקניות האלה כבר ביחד...ויצא לנו לדבר קצת, בסוף אפילו שילמנו באותה קופה....והלכנו עם הקניות למכוניות שלנו ובדרך פלא הסתבר שגם חנינו אחת ליד השני.... וזהו...שם זה נגמר...חיוכים, ביי, שלום, קצת סומק בלחיים, עוד חיוך מקסים ממנו, אולי אפילו מן נסיון למשוך את הרגע...ואז כל אחד עולה לרכב שלו ונוסע...... וכלום. ורק לפני חודשיים בערך, כשבאתי עם המון תיקים עליי לדירה שלי היה בחור מדהים בכניסה לבניין ששאלה אותי אם אני צריכה עזה, ואני, שוב כמו מטומטמת, סירבתי בנימוס...מאז לא ראיתי אותו. הפעם היחידה שכן קרה משהו עם מישהו כזה היה עם זה שיצאתי איתו לפני האקס. שראיתי אותו יום אחד בבריכה, הצטלבו מבטים, חיוכים...שום דבר לא קרה...עברו שבועיים ונתקלתי בו שוב, ואז הוא זה שעשה את המהלך הבא. אבל באופן כללי- דברים כאלה כן קורים. כן נתקלים אחד בשני. כן יש כימיה. לפעמים אפילו מן התאהבות ממבט ראשון. ממש קליק. כינורות. רגע של אושר... אז למה, למה אני לא יודעת לנצל את זה. או שאולי לא שמים לב לזה בזמן שזה קורה? או שפשוט הפכתי לחסרת אמונה שבאמת אפשר לפגוש ככה מישהו. סתם. בלי להיות איתו בתוך מסגרת. בלי להכיר אותו במסיבה או פאב. בלי להכיר דרך האינטרנט (וזה גם אם ישלמו לי אני לא אעשה). בלי שחברים שילכו אותך להבליינדייט. פשוט לפגוש אותו סתם. ככה במהלך קניות בסופר, או כשאת עמוסה עם תיקים והוא מציע עזרה, או לראות אותו מהצד השני של הבריכה, או להתקל בו באמצע הפארק כשהכלבה שלך רצה כמו משוגעת לכיוון הכלב שלו, או לראות אותו בארץ אחרת ולהגיד לעצמך בקול שאין בנים שנראים עד כדי כך טוב בארץ כי את לא חושבת שהוא שומע ואז פתאום חבר שלו צועק לו מרחוק בעיברית שיבוא והוא מחייך לעברך כשאת אדומה לחלוטין מרוב מבוכה. או סתם לראות אותו במרפאה אחרי שהיית אצל הרופא, ואת צולעת קצת כי עברת ניתוחון קטן ברגל ואם זה לא מספיק האף אדום והגרון כואב ואת חולה לחלוטין ומרגישה כמעט על סף מוות והוא מסתכל לעברך, מחייך ואומר לך לחייך בעצמך כי לא כל אחת יכולה להראות טוב גם כשהיא חולה כל כך.... כן, כל הדברים האלה קרו לי. את כל הדברים האלה הצלחתי לפספס.... אני יכולה להגיד שבפעם הבאה אני לא אפספס, אם תהיה פעם הבאה.... אבל אני לא אגיד את זה....כי כל כך קל לדבר...אבל כשזה קורה...כל כך קל לא לשים לב באותו הרגע, או לא להאמין שיצא מזה משהו..... אבל אני כן אנסה...אנסה לפתח את זה למשהו יותר...לא יודעת אם אני אצליח...אבל אם תיפול בחלקי עוד הזדמנות כזאת (וכדאי מאד שתיפול כי אני לא רואה שום דרך אחרת בה אצליח להכיר מישהו שאני אוכל להתאהב בו) אני אנסה להאחז בה.... ואני מקווה שגם אתם
קרה לכם פעם רגע כזה? רגע שנראה כאילו נלקח מתוך סרט רומנטי, אבל לא התפתח מעבר? ואתם יודעים שאם הייתם עושים עוד צעד, מנסים..יכול להיות שזה כן היה מתפתח? אילו רגעים עם פוטנציאל רומנטי היו לכם עם אנשים שבסך הכל נחשבים זרים בשבילכם?
הרבה פעמים אני חושבת לעצמי למה כבר אי אפשר פשוט לפגוש מישהו, ככה סתם...להתקל בו איפשהו ומשם דברים פשוט יקרו.... ולאט לאט אני מבינה שאני פשוט מטומטמת... אמנם זה לא קורה הרבה, ואני יכולה לספור עם האצבעות שלי את מספר הפעמים- אבל זה כן קורה. וזה קרה. זה קרה לי. הבעיה שמתוך מבוכה, או סתם חוסר אמונה שזה באמת יכול להתפתח...לא עושים עם זה כלום... הרי רק לפני שבוע כשהלכתי לסופר מרקט יצא לי להתקל שוב ושוב בבחור מקסים להפליא, נראה מעולה, וגם עשה רושם של בחור באמת מתוק. באמת, כל הזמן נתקלנו אחד בשני עד שהוא אמר שיכולנו לעשות את הקניות האלה כבר ביחד...ויצא לנו לדבר קצת, בסוף אפילו שילמנו באותה קופה....והלכנו עם הקניות למכוניות שלנו ובדרך פלא הסתבר שגם חנינו אחת ליד השני.... וזהו...שם זה נגמר...חיוכים, ביי, שלום, קצת סומק בלחיים, עוד חיוך מקסים ממנו, אולי אפילו מן נסיון למשוך את הרגע...ואז כל אחד עולה לרכב שלו ונוסע...... וכלום. ורק לפני חודשיים בערך, כשבאתי עם המון תיקים עליי לדירה שלי היה בחור מדהים בכניסה לבניין ששאלה אותי אם אני צריכה עזה, ואני, שוב כמו מטומטמת, סירבתי בנימוס...מאז לא ראיתי אותו. הפעם היחידה שכן קרה משהו עם מישהו כזה היה עם זה שיצאתי איתו לפני האקס. שראיתי אותו יום אחד בבריכה, הצטלבו מבטים, חיוכים...שום דבר לא קרה...עברו שבועיים ונתקלתי בו שוב, ואז הוא זה שעשה את המהלך הבא. אבל באופן כללי- דברים כאלה כן קורים. כן נתקלים אחד בשני. כן יש כימיה. לפעמים אפילו מן התאהבות ממבט ראשון. ממש קליק. כינורות. רגע של אושר... אז למה, למה אני לא יודעת לנצל את זה. או שאולי לא שמים לב לזה בזמן שזה קורה? או שפשוט הפכתי לחסרת אמונה שבאמת אפשר לפגוש ככה מישהו. סתם. בלי להיות איתו בתוך מסגרת. בלי להכיר אותו במסיבה או פאב. בלי להכיר דרך האינטרנט (וזה גם אם ישלמו לי אני לא אעשה). בלי שחברים שילכו אותך להבליינדייט. פשוט לפגוש אותו סתם. ככה במהלך קניות בסופר, או כשאת עמוסה עם תיקים והוא מציע עזרה, או לראות אותו מהצד השני של הבריכה, או להתקל בו באמצע הפארק כשהכלבה שלך רצה כמו משוגעת לכיוון הכלב שלו, או לראות אותו בארץ אחרת ולהגיד לעצמך בקול שאין בנים שנראים עד כדי כך טוב בארץ כי את לא חושבת שהוא שומע ואז פתאום חבר שלו צועק לו מרחוק בעיברית שיבוא והוא מחייך לעברך כשאת אדומה לחלוטין מרוב מבוכה. או סתם לראות אותו במרפאה אחרי שהיית אצל הרופא, ואת צולעת קצת כי עברת ניתוחון קטן ברגל ואם זה לא מספיק האף אדום והגרון כואב ואת חולה לחלוטין ומרגישה כמעט על סף מוות והוא מסתכל לעברך, מחייך ואומר לך לחייך בעצמך כי לא כל אחת יכולה להראות טוב גם כשהיא חולה כל כך.... כן, כל הדברים האלה קרו לי. את כל הדברים האלה הצלחתי לפספס.... אני יכולה להגיד שבפעם הבאה אני לא אפספס, אם תהיה פעם הבאה.... אבל אני לא אגיד את זה....כי כל כך קל לדבר...אבל כשזה קורה...כל כך קל לא לשים לב באותו הרגע, או לא להאמין שיצא מזה משהו..... אבל אני כן אנסה...אנסה לפתח את זה למשהו יותר...לא יודעת אם אני אצליח...אבל אם תיפול בחלקי עוד הזדמנות כזאת (וכדאי מאד שתיפול כי אני לא רואה שום דרך אחרת בה אצליח להכיר מישהו שאני אוכל להתאהב בו) אני אנסה להאחז בה.... ואני מקווה שגם אתם
קרה לכם פעם רגע כזה? רגע שנראה כאילו נלקח מתוך סרט רומנטי, אבל לא התפתח מעבר? ואתם יודעים שאם הייתם עושים עוד צעד, מנסים..יכול להיות שזה כן היה מתפתח? אילו רגעים עם פוטנציאל רומנטי היו לכם עם אנשים שבסך הכל נחשבים זרים בשבילכם?