ראש השנה
ערב ראש השנה בראש השנה היה אבא מושך אותי באוזני, לשמוע את השופר, ואני ברחתי. פחדתי שאם אשמע, אחזור בתשובה על כל החטאים. לא, אני לא רוצה לחזור בתשובה, בגלל השופר שמזכיר את האיל, שמזכיר את יצחק ואת המאכלת של אבא שלו, אברהם הצדיק. אני בטוח שאבא שלי צדיק לפחות כמו אברהם ושגם הוא היה מוכן להקריב אותי קרבן לה'. אז אני בורח מבית הכנסת וקול השופר רודף אחרי, כמו הרכבת האימתנית בסרט הקולנוע הראשון. אני רץ להרים שמסביב למושבה, נתקל במוחמד, הרועה הערבי ויושב לצדו על הסלע. הכלבים של מוחמד כבר לא נובחים עלי. הם מכירים את הריח שלי. הם יודעים שאני יהודי טוב ולא צדיק כזה, כמו אלה מהשכונה שלמטה. מה שלומך, שואל מוחמד. אני עייף, אני עונה, והוא מניח את ראשי על ברכיו. אני עוצם את עיניי. הרוח שעל פניי מבשרת את בוא החורף וידו של מוחמד, חמה וחזקה, מלטפת את פני. העזים מסתבכות בשיחים כדי למצוא עלים והשופר עוד מהדד באוזניי. מעניין מי היה היצחק הזה, הבן של אברהם. הרבי אמר שאנחנו לומדים מהפסוק "וילכו שניהם יחדיו" שיצחק הסכים להיות קרבן. בטח, גם אני הייתי מוכן להיות קרבן, עם אבא כזה ועם אימא היסטרית כמו שרה, שכולם אומרים לי שאני דומה לה כמו שתי טיפות מים ויפה כמוה. אני חושב שיש סוד שהם לא מגלים לי, כי כבר כמה פעמים שמעתי אותם מזכירים את אלימלך המלך בלחש, שלא אשמע. אבל אני שומע מה שהם אומרים ואני אפילו שומע את אבא כשהוא מדבר עם אלוהים. אני מתחבא מאחורי השיחים ורואה איך המלאך יורד בסערה ומכבה את אש המנחה ועורו בהיר כמו החלב שיוצא מעטיניהן של הפרות שלנו ואבא נופל על פניו כמה וכמה פעמים. הלוואי שגם אני הייתי מלאך והייתי יכול לעוף. אני חייב לדבר אתו פעם, עם המלאך הזה, שייקח אותי מכאן. נמאס לי להתעורר מהקריאות של אבא, שקורא לי השכם בבוקר: "אפילו החמור כבר מחכה לך, יצחק ואיך אתה לא רץ לעבודת הבורא?" אבא חושב שכולם צריכים להיות כמוהו ולהאמין שיש אל אחד, שברא את העולם, ושאף אחד לא יכול להיות אלוהים. אילו היה לי אח, הייתי מתווכח עם אבא ואולי הייתי מצליח לשכנע אותו. אבל אני לבד. אז אני רק מהנהן בראשי כמסכים. אני חייב לברוח מכאן. נמאס לי המדבר הזה. רק יהושע, הבן של אלימלך, שלפעמים נדמה לי שאנחנו אחים, מבין אותי וגם הוא רוצה לברוח. אבא אומר לי שאני צריך להחזיר אותו בתשובה ואני מהנהן בראשי. אבל אימא יודעת והיא לא אוהבת שאני מביא אותו הביתה. אז אנחנו הולכים יחד לגבעת המור. כבר כמה זמן אנחנו מתכננים את פרטי התכנית. סיפרתי ליהושע שאבא שלי מקריב מנחה לאלוהים ואז מגיעים מלאכים לבנים. יהושע כבר הרבה זמן רוצה להיות מלאך. הוא יודע שאין לו אימא, כי אימא שלו היא הרוח שבאה בסערה עם המלאך. יהושע אומר שהוא חייב לפגוש ברוח, כלומר באימא שלו, ואז היא תיקח אותו ונעזוב את העיר הזו. בשביל זה צריך שהרוח תבוא אלינו לקחת אותנו, אבל אבא בחיים לא יסכים לקחת אותנו אל המלאך ובטח לא שניכנס אל בין הכנפיים הגדולות שלו ונעוף אתו למקום אחר. אימא שלי תמות אם היא תשמע מה הוא עשה. וכך עלה לנו הרעיון, שיהושע יבוא בלילה ויעמוד מאחורי האוהל של אבא, כי אבא לא ישן עם אימא, כמו כל האבות של החברים שלי, והוא ילחש לתוך האוהל ציווי מהאל שאבא מאמין בו, ואבא יחשוב שזה המלאך שנשלח מאלוהים, והוא יקום מהר להעיר אותי ויאמר לי שאלוהים רוצה לראות אותי ושאנחנו חייבים למהר ולהגיע אל הגבעה שהמלאך אמר, ושם אבא יקריב מנחה והרוח תרד עם המלאך לקחת את המנחה, ואז יהושע יקפוץ מהשיחים, אל בין כנפי המלאך, והוא יושיט לי יד, וכך נברח מכאן, ואבא יגיד לאימא שהאל שלו בחר בי ולכן הוא שלח את המלאך לקחת אותי. באותו לילה לא יכולתי לעצום עין וכשאבא בא להעיר אותי, עשיתי את עצמי ישן. אבא העלה אותי על החמור. הגבעה נראתה כמו כתם שחור. מעליה היו פסים אדומים. יצחק, אנחנו צריכים למהר ולהגיע לגבעה לפני הזריחה, אמר אבא. שתקתי. לא שאלתי למה, כי ידעתי שיהושע כבר בטח נמצא שם, מתחבא בסבך. עזרתי לאבא להרים את גזירי העצים על החמור ויחד הלכנו אל הגבעה. אבא הניח את העצים ואז הוא שלף את המאכלת, ופתאום הבנתי שאבא לא הבין מה המלאך, כלומר יהושע, לחש לו באוזן. יהושע אמר, להקריב מנחה עם בנך יצחק אשר אהבת, ואבא הבין, להקריב אותי, את בנו. ואולי יהושע רוצה במותי ואמר לאבא להקריב אותי? אולי יהושע הוא באמת לא חבר שלי? לא היה לי הרבה זמן לחשוב, כי אבא כבר עמד להרגני עם המאכלת. אבא, צעקתי, זה לא המלאך, זה יהושע שאמר לך להרגני, והנה הוא נחבא בין השיחים. פתאום אבא הבין, הביט לעבר הסבך וגרר משם את יהושע באוזנו. שערו הארוך היה מלא קוצים. יהושע ביקש רחמים, אך אבא גזר את דינו למיתה. לא עצרתי את אבא כשהמאכלת התקרבה לגרונו. עיניו של יהושע הביטו בי בחמלה. אני אוהב אותך, תאמין בי, אני אחזור. אלה היו מילותיו האחרונות אלי לפני שאבא שיסף את גרונו. מאז אני בודד ואין לי אף חבר. בחלומי אני עדיין רואה את דמו של יהושע נשפך, עד שכל הגבעה הופכת לדם והשמש אינה עולה לעולם. ואימא רצה אל מיטתי ומנגבת את דמעותיי ואומרת, אל תדאג בני, אתה תהיה לגוי גדול, אבל אני רוצה את יהושע. לפעמים אני מביט במוחמד, כאילו היה יהושע שלי, והוא מביט בי ואומר שאני צריך לחזור הביתה, כי השקיעה מתקרבת, וצריך להחזיר את העדר, ואבי ואמי דואגים לי, כי היום ראש השנה.
ערב ראש השנה בראש השנה היה אבא מושך אותי באוזני, לשמוע את השופר, ואני ברחתי. פחדתי שאם אשמע, אחזור בתשובה על כל החטאים. לא, אני לא רוצה לחזור בתשובה, בגלל השופר שמזכיר את האיל, שמזכיר את יצחק ואת המאכלת של אבא שלו, אברהם הצדיק. אני בטוח שאבא שלי צדיק לפחות כמו אברהם ושגם הוא היה מוכן להקריב אותי קרבן לה'. אז אני בורח מבית הכנסת וקול השופר רודף אחרי, כמו הרכבת האימתנית בסרט הקולנוע הראשון. אני רץ להרים שמסביב למושבה, נתקל במוחמד, הרועה הערבי ויושב לצדו על הסלע. הכלבים של מוחמד כבר לא נובחים עלי. הם מכירים את הריח שלי. הם יודעים שאני יהודי טוב ולא צדיק כזה, כמו אלה מהשכונה שלמטה. מה שלומך, שואל מוחמד. אני עייף, אני עונה, והוא מניח את ראשי על ברכיו. אני עוצם את עיניי. הרוח שעל פניי מבשרת את בוא החורף וידו של מוחמד, חמה וחזקה, מלטפת את פני. העזים מסתבכות בשיחים כדי למצוא עלים והשופר עוד מהדד באוזניי. מעניין מי היה היצחק הזה, הבן של אברהם. הרבי אמר שאנחנו לומדים מהפסוק "וילכו שניהם יחדיו" שיצחק הסכים להיות קרבן. בטח, גם אני הייתי מוכן להיות קרבן, עם אבא כזה ועם אימא היסטרית כמו שרה, שכולם אומרים לי שאני דומה לה כמו שתי טיפות מים ויפה כמוה. אני חושב שיש סוד שהם לא מגלים לי, כי כבר כמה פעמים שמעתי אותם מזכירים את אלימלך המלך בלחש, שלא אשמע. אבל אני שומע מה שהם אומרים ואני אפילו שומע את אבא כשהוא מדבר עם אלוהים. אני מתחבא מאחורי השיחים ורואה איך המלאך יורד בסערה ומכבה את אש המנחה ועורו בהיר כמו החלב שיוצא מעטיניהן של הפרות שלנו ואבא נופל על פניו כמה וכמה פעמים. הלוואי שגם אני הייתי מלאך והייתי יכול לעוף. אני חייב לדבר אתו פעם, עם המלאך הזה, שייקח אותי מכאן. נמאס לי להתעורר מהקריאות של אבא, שקורא לי השכם בבוקר: "אפילו החמור כבר מחכה לך, יצחק ואיך אתה לא רץ לעבודת הבורא?" אבא חושב שכולם צריכים להיות כמוהו ולהאמין שיש אל אחד, שברא את העולם, ושאף אחד לא יכול להיות אלוהים. אילו היה לי אח, הייתי מתווכח עם אבא ואולי הייתי מצליח לשכנע אותו. אבל אני לבד. אז אני רק מהנהן בראשי כמסכים. אני חייב לברוח מכאן. נמאס לי המדבר הזה. רק יהושע, הבן של אלימלך, שלפעמים נדמה לי שאנחנו אחים, מבין אותי וגם הוא רוצה לברוח. אבא אומר לי שאני צריך להחזיר אותו בתשובה ואני מהנהן בראשי. אבל אימא יודעת והיא לא אוהבת שאני מביא אותו הביתה. אז אנחנו הולכים יחד לגבעת המור. כבר כמה זמן אנחנו מתכננים את פרטי התכנית. סיפרתי ליהושע שאבא שלי מקריב מנחה לאלוהים ואז מגיעים מלאכים לבנים. יהושע כבר הרבה זמן רוצה להיות מלאך. הוא יודע שאין לו אימא, כי אימא שלו היא הרוח שבאה בסערה עם המלאך. יהושע אומר שהוא חייב לפגוש ברוח, כלומר באימא שלו, ואז היא תיקח אותו ונעזוב את העיר הזו. בשביל זה צריך שהרוח תבוא אלינו לקחת אותנו, אבל אבא בחיים לא יסכים לקחת אותנו אל המלאך ובטח לא שניכנס אל בין הכנפיים הגדולות שלו ונעוף אתו למקום אחר. אימא שלי תמות אם היא תשמע מה הוא עשה. וכך עלה לנו הרעיון, שיהושע יבוא בלילה ויעמוד מאחורי האוהל של אבא, כי אבא לא ישן עם אימא, כמו כל האבות של החברים שלי, והוא ילחש לתוך האוהל ציווי מהאל שאבא מאמין בו, ואבא יחשוב שזה המלאך שנשלח מאלוהים, והוא יקום מהר להעיר אותי ויאמר לי שאלוהים רוצה לראות אותי ושאנחנו חייבים למהר ולהגיע אל הגבעה שהמלאך אמר, ושם אבא יקריב מנחה והרוח תרד עם המלאך לקחת את המנחה, ואז יהושע יקפוץ מהשיחים, אל בין כנפי המלאך, והוא יושיט לי יד, וכך נברח מכאן, ואבא יגיד לאימא שהאל שלו בחר בי ולכן הוא שלח את המלאך לקחת אותי. באותו לילה לא יכולתי לעצום עין וכשאבא בא להעיר אותי, עשיתי את עצמי ישן. אבא העלה אותי על החמור. הגבעה נראתה כמו כתם שחור. מעליה היו פסים אדומים. יצחק, אנחנו צריכים למהר ולהגיע לגבעה לפני הזריחה, אמר אבא. שתקתי. לא שאלתי למה, כי ידעתי שיהושע כבר בטח נמצא שם, מתחבא בסבך. עזרתי לאבא להרים את גזירי העצים על החמור ויחד הלכנו אל הגבעה. אבא הניח את העצים ואז הוא שלף את המאכלת, ופתאום הבנתי שאבא לא הבין מה המלאך, כלומר יהושע, לחש לו באוזן. יהושע אמר, להקריב מנחה עם בנך יצחק אשר אהבת, ואבא הבין, להקריב אותי, את בנו. ואולי יהושע רוצה במותי ואמר לאבא להקריב אותי? אולי יהושע הוא באמת לא חבר שלי? לא היה לי הרבה זמן לחשוב, כי אבא כבר עמד להרגני עם המאכלת. אבא, צעקתי, זה לא המלאך, זה יהושע שאמר לך להרגני, והנה הוא נחבא בין השיחים. פתאום אבא הבין, הביט לעבר הסבך וגרר משם את יהושע באוזנו. שערו הארוך היה מלא קוצים. יהושע ביקש רחמים, אך אבא גזר את דינו למיתה. לא עצרתי את אבא כשהמאכלת התקרבה לגרונו. עיניו של יהושע הביטו בי בחמלה. אני אוהב אותך, תאמין בי, אני אחזור. אלה היו מילותיו האחרונות אלי לפני שאבא שיסף את גרונו. מאז אני בודד ואין לי אף חבר. בחלומי אני עדיין רואה את דמו של יהושע נשפך, עד שכל הגבעה הופכת לדם והשמש אינה עולה לעולם. ואימא רצה אל מיטתי ומנגבת את דמעותיי ואומרת, אל תדאג בני, אתה תהיה לגוי גדול, אבל אני רוצה את יהושע. לפעמים אני מביט במוחמד, כאילו היה יהושע שלי, והוא מביט בי ואומר שאני צריך לחזור הביתה, כי השקיעה מתקרבת, וצריך להחזיר את העדר, ואבי ואמי דואגים לי, כי היום ראש השנה.