ראש השנה

[מל241]

ראש השנה

בערב ראש השנה, לפני שנתיים בדיוק, זרק אותי לעזאזל שרון אחד, אחרי חודשיים שיצאנו. ממש ערב לפני ראש השנה. זה היה החג הכי פחות חגיגי בחיים שלי. איזה דיכאון להיות בדיכאון בחג, כשאין לאן לברוח, כשכולם ביחד, והנורא מכל להגיע לבית כנסת, לראות בנות שלמדו איתך באותו המחזור עם מליון ילדים סביבן (או אולי זה רק ארבע?) ומה שעוד יותר גרוע - בנות שלימדת אותן שעורים פרטיים, כבר נושאות עולל.... וכולם מברכים אותך - בעזרת השם, שהשנה תתחתני (ויש כאלה שמוסיפים כבר, או סוף סוף...) דאגתי לעצמי לכדורי הרגעה. בחיי שהשתמשתי רק בחצי כדור... לפני שנה, שנה אחרי, הכל נראה אחרת. זו היתה בדיוק התקופה בה הכרתי את מוישי - שהפך ברבות הימים לבעלי היקר ליתר דיוק, זה היה כמה ימים אחרי שהענין ביננו הפך ל"רשמי", "רציני" או איך שתקראו לזה. אני לא יודעת אם כבר הייתי מאוהבת, מה שבטוח שהייתי מתלהבת. הוא אפילו קנה לי מתנה לחג (ספר שלמרות שניסיתי, לא הייתי מסוגלת לקרוא שורה אחת ממנו, כבד לאללה - מוישי, אל תעלב ממי... בחיי שניסיתי) וכל החג, וכל התפילה וכל הביתכנסת וכל הזמן - חשבתי רק עליו, עליו, עליו... אני זוכרת שבסיום התפילה, ממש כשיצאתי מפתח עזרת הנשים, אמרתי לעצמי או יותר נכון הרגשתי - בשנה הבאה הכל יהיה אחרת... אני אהיה אחרת... ואכן, זה היה אחרת. הכל היה אחרת. התפילה אחרת, האוירה אחרת, אפילו אני הייתי קצת אחרת - קצת יותר שמנה (בגלל האוכל, מה אתם מתלהבים)ובעיקר, מאוד מאוד מאושרת. ואני מאחלת לעצמי, לעצמנו, לכם - כל אחד באופן אישי, ולכולם באופן כללי שתהיה לנו שנה מאושרת באמת שנוכל לשמוח כמו שצריך וצריך, אוי כמה שצריך.... שנה טובה. מל.

 

[1mettalica]

מל

אני כבר כמה ימים מסתכלת על ההודעה המקסימה שלך. רוצה להגיב, אבל לא יודעת מה. מצד אחד- אני קוראת ואומרת "אוי גם אני רוצה", ומתבאסת שאצלי כל שנה זה אותו דבר. ואז אני שואלת את עצמי "רגע ממתי נהיית כזאת שלא יכולה לצפות באושר של מישהו אחר, ולאחל לו את כל הטוב" ואני עונה לעצמי: "לא. אני לא כזאת. מה פתאום?! אני?!" ואני מוסיפה בדיאלוג הפנימי עוד קול שאומר: "אבל רגע, זה לא סותר, אפשר גם לרצות, וגם לפרגן, לא?!" אז מל... כמה כיף לקרוא את מה שאת כותבת, כמה שזה מאזן את הבעסה בחיים, כמה הדברים שאת כותבת, תמיד נותנים לי תקווה. הנה, אני אומרת לעצמי, היא היתה במקום שלי, היא נפלה, וקמה ונפלה וקמה, ובסוף זה הצליח לה. היא לא ויתרה, לא התפשרה, לא הקשיבה לכל מיני דודות זקנות עם "לב" רחב, (ואף עוד יותר) ראיתי אתכם רק פעם אחת בחיים, אבל אי אפשר היה לא לראות את האהבה המקסימה שלכם, הכיף, הפרגון, הזוגיות והחום. שיהיו לכם עוד הרבה הרבה שנים כאלו, ו...שלא תהפכו ל"זוג חסכני" ואני מקווה שבשנה הבאה נוכל לפתוח שרשור של "לפני ואחרי" קצת יותר ארוך מזה, עם קצת יותר חברי פורום...

 

[אליזד]

אני דוקא לא רוצה.

כלומר, אני רוצה אהבה, וזוגיות וכאלה, אבל התיאור שלך מל ממש לא עושה לי את זה. אני גם לא מתחבר להרגשה של "לפני", וגם לא מתנחם בעובדה שהנה עוד מעט, רק עוד מעט, עם רק אקווה לא אשבר, גם אני אהיה בדיוק כזה ואוכל להסתובב בבית-הכנסת כשמליון ילדים (ואולי זה רק ארבע?) פזורים סביבי... גם אני מאד רוצה אהבה (ןעל כך תבוא הודעה נפרדת) , וגם לי לא נעים לחשוב שאזדקן ערירי, אבל אני לגמרי לא מתחבר להתבכיינות הכללית של ראש השנה. בראש השנה הייתי בפסטיבל בראשית. (לא , לא זכיתי בפיס, קיבלתי כרטיס חינם...) אמנם תופפתי עטוף בגלאביה וחמוש בשופר תימני באיזה טקס ביזארי שנערך בכניסת החג ובסופו ("עכשיו כו-לם יח-ד! לעצום את העינ-יים ולשיר איתי! יחד לב אלב נפתח ונראה, תחור שבשיניים, אופס סליחה, תאור שבשמים...") אבל בזה תמו התחיבויותי המוסיקאליות. וככה הסתובבתי לי ביער חרובית, לבוש בשרוואל לבן כמנהג אחינו המתחברים על עצמם, ונהנתי מכל רגע. כן, אני יודע, המחשבה הראשונה שעוברת לכם בראש היא "איך אפשר לשמור חג ביער?" אבל אם תחשבו רגע תגלו שכשאתם ישנים באוהל, מתקלחים בצינור ציבורי, והאלמנט החשמלי היחיד שיש לכם ברדיוס קילומטר הוא המצבר של האוטו, זה אפילו עוד יותר פשוט מאשר בעיר. הפיתוי היחיד שלי ביום הראשון, שחל בשבת כזכור, היה עשן הגראס מה"זולה" שלידי, אבל היום הראשון עבר, וביום השני ,ברוך-השם, השלמתי את החסר... לא היו דודות שרמזו לי משהו. רוב האנשים היו צעירים עד טמטום, וכולם כולם איחלו לכולם בכל מקום "שנה טובה אחשלי". חילקתי את הזמן בין האזנה לטונות של מוסיקה חיה ונהדרת שהגיעה מהרבה מקומות בעולם, לבין נמנום בכל מקום אפשרי - גם זה כמנהג אנשי המקום. דמיינו לעצמכם: אני נכנס ל"צ´אי שופ" שזה אוהל עם מחצלות, כריות ,קנקן ענק של תה הודי מתוק עד בחילה מעורב בחלב וקינמון, ובחורה "מחוברת" עם מאות פירסינגים שמוזגת לכולם כוסות פלסטיק, עכשיו דמיינו לעצמכם שאתם נכנסים לשם, שותים שתי כוסות צ´אי, אוכלים משהו לא ברור אבל עם המון קארי, הבטן שלכם נעשית כבדה, הראש מתערפל (ואני מתכוון למעט שהיה צלול קודם...) העיניים נעצמות, אתם נותנים דחיפונת לשולחן ההודי הקטן כדי שלא יפריע לכם לרגליים, (ואגב כך מברכים מעומק הלב את בודהה, ושיווא, ומהרישי, ומהטאמה גנדי, שהמציאו את השרוואל, ואת הישיבה על כריות ליד שולחן בגובה שלושים סנטים...) נשכבים באלכסון על הכרית שלידכם - ונרדמים. לשעה, לשעתיים, למי אכפת? ממילא אין לאן ללכת. השמש מלטפת דרך הסדקים שבעצים, כשאני אקום יהיה אחרי-צהרים, או אולי ערב, אני אעבור ליד הבמה ואראה שאת המוזיקה הטורקית החליפה להקה צוענית שמנגנת קצב שעושה לי לרקוד, "שנה טובה אחשלי, שנה טובה ומתוקה ,אני רואה שרקדת הרבה אה? אתה מזיע. אולי תכנס פה, נשמה, תשתה איזה בירה אה?" נו אני שואל אתכם, שאני אסרב? ואגב, אני רוצה לומר לכם, שאחרי שתי כוסות בירה אין כמו מדיטציה טובה. הראש קצת כבד, אני יושב בשקט בתוך הרבה אנשים שקטים ורציניים, עוצם את העיניים, מקשיב למוסיקה הפסיכאדלית, ולקול הרך והאנגלוסקסי של המדריך שמבקש לתת לגוף לזוז איך שבא לו, ובאמת קצת בא לו, אז אני נותן לו עד שנמאס לי, ואני מרמה ומציץ קצת מסביב לראות אם כולם עוד פה, ומגלה שהם פה, רק נורא שקטים ורציניים, אז אני מנסה להכנס לתוך עצמי, וכשאני כבר מצליח - המדריך מבקש לצחוק חזק. אני צוחק יחד עם עשרות אנשים. צוחק חזק ובטירוף. צוחק על הדודות, על בית הכנסת השמרני של אבא שלי, על הבחורות שסרבו לי השנה, (אפילו נשאר לי צחוק קצת לאלו שסרבו לי בסוף השנה שעברה) ועל אלו שתסרבנה לי בשנה הבאה עלי לטובה, אני צוחק כלכך הרבה שבסוף אני שוכח על מה אני צוחק, וזה טוב, כי עכשיו המדריך מבקש לבכות... אז נכון, באופן כללי, היה לי קצת בודד בלב. כשיש שקט, כשאין לי את החיים המטורפים שאפשר למלא בהם את היום, הבדידות מעיקה קצת יותר. אבל זה היה געגוע לאהבה. סתם אהבה. סתם חום של אישה. לא עטוף בסעודת חג המונית, לא עטוף בדודות שמחות או עצובות, לא מתובל בבורגנות שבעה ומטומטמת, סתם אהבה, רציתי רק אהבה, ולהשאר שם.