ראש השנה, תל אביב
ראש השנה בתל אביב. לילה, אחרי ארוחת החג.
אחותי וגיסי התעלו על עצמם השנה. או הגזימו לגמרי. תלוי את מי שואלים.
האחיינים שלי קרסו ראשונים. הנסיכה התנדבה לעזור להשכיב אותם, ואז נרדמה על הספה.
המבוגרים המשיכו לשוחח ולצחוק ולשתות מהיין שבעלי קנה עוד כמה שעות. כן, זהו בעלי ואדוני. הגבר היחידי שאני מכיר שאפשר להנחית אותו בעיר זרה בערב חג והוא ימצא בקלות מקום שמוכר יינות שעונים על הסטנדרטים שלו.
ועכשיו אנחנו בדרך למלון. אחותי הזדעזעה מהרעיון שנעיר את הנסיכה, כך שזה רק שנינו.
אני זוכר ימים שלא הייתי מעיז ללכת מחובק עם גבר ברחוב ישראלי. גם לא בתל אביב, גם לא באמצע הלילה. אבל אני כבר ניו יורקי מדי ושיכור מדי מכדי לשים לב.
כשאנחנו מתקרבים לרצועת המלונות שעל רחוב הירקון אני מתחיל לשעשע אותו בסיפורי גן העצמאות מנעורי הרחוקים. לא שהיו לי הרבה, הייתי ילד דוס וביישן. אבל לעומת שנות הארון השמרניות שלו אני יוצא ממש הולל. הוא צוחק ומחבק אותי חזק. אני אוהב את קול הצחוק שלו בלילה.
בחדר הוא פותח לרווחה את החלון ויוצא למרפסת. ״רואים מפה את הגן הזה שסיפרת לי עליו?״ הוא שואל.
״לא ממש״ אני אומר ״חושך. וחוץ מזה, זה מקום מהוגן עכשיו. יש אינטרנט, וגריינדר. אף אחד כבר לא מסתכן.״ אני נכנס בחזרה פנימה. אני בדרך כלל בסדר עם גבהים, אבל יש משהו במרפסת הזו, שתלויה מעל הכלום השחור של הים, שהופך לי את הבטן.
״חבל״ הוא אומר.
אני נכנס ראשון להתקלח. כשאני יוצא הוא עומד שוב במרפסת. זו קומה גבוהה, וגם בלילה הנוף מדהים. אמנם הים חשוך, אבל תל אביב זוהרת. אני עוטף את עצמי במגבת ומצטרף אליו. הוא מתקרב אלי, מלטף ביד אחת את גבי החשוף. ואז, פתאום, בתנועה מהירה, הוא אוזק את ידי הימנית למעקה ולוקח לי את המגבת.
אני יורד על ברכי, מנסה לצמצם את העירום החשוף שלי. ״בבקשה״ אני מתחנן, מבועת לרגע
״אל תהיה נקבה״ הוא אומר בנוקשות, ואז מתרכך ״אני אכבה את האור במרפסת, תרגע״
אני הרבה דברים, רגוע זה לא אחד מהם. אבל אני מציית.
הוא מושך אותי לעמידה. מותח את זרועותי. קושר את היד השניה למעקה, הכי רחוק שאפשר.
אני עם הפנים החוצה, זרועות מתוחות עד כאב, מרגיש כאילו שאני עומד ליפול בכל שניה. אני גבוה, והמעקה די נמוך.
הוא מוריד סטירה מצלצלת על הישבן שלי. כדי שאזכור מי פה הבוס, הוא מסביר, וגם כי יפה לי אדום. ואז הולך להתקלח.
אני עוצם את עיני. לא, הרבה יותר גרוע ככה.
הוא יוצא מהמקלחת, מהמהם לעצמו, מיבש את שערו במגבת. לוקח את הזמן. מוזג לעצמו כוס וויסקי מהמיני-בר.
כשהוא חוזר אלי סוף סוף אני מתוח כמו קפיץ. הוא מעביר את ידו על גבי, מלטף ומרגיע.
״תפשק את הרגלים״ הוא לוחש
בכל דחיפה שלו לתוכי אני מרגיש כאילו שאני נופל. ידיו אוחזות במעקה משני צדדי, ואני מוחזק רק על ידי האזיקים. והזין שלו.
ואז הוא מנתק את ידיו מהמעקה ואני צועק בבעתה.
אבל הוא כורך אותן סביבי, וכמו תמיד אני בטוח לחלוטין בזרועותיו.
הוא מנדב כף יד ידידותית, וכל המתח והפחד והעיפות מתנקזים ממני. אני גומר קצת לפניו.
כשהוא מתנתק ממני אני נרעד.
״אני רק מביא את המפתח״ הוא מנשק אותי על הכתף.
הוא משחרר אותי ומסובב אותי אליו. אני קורס בזרועותיו.
במיטה הוא כורך את כל גופו מסביבי ומנשק אותי עד שאני רדום, מפוייס, ושבע רצון.
״אני מתחיל לאהוב את תל אביב״ הוא אומר. או שאולי חלמתי.
ראש השנה בתל אביב. לילה, אחרי ארוחת החג.
אחותי וגיסי התעלו על עצמם השנה. או הגזימו לגמרי. תלוי את מי שואלים.
האחיינים שלי קרסו ראשונים. הנסיכה התנדבה לעזור להשכיב אותם, ואז נרדמה על הספה.
המבוגרים המשיכו לשוחח ולצחוק ולשתות מהיין שבעלי קנה עוד כמה שעות. כן, זהו בעלי ואדוני. הגבר היחידי שאני מכיר שאפשר להנחית אותו בעיר זרה בערב חג והוא ימצא בקלות מקום שמוכר יינות שעונים על הסטנדרטים שלו.
ועכשיו אנחנו בדרך למלון. אחותי הזדעזעה מהרעיון שנעיר את הנסיכה, כך שזה רק שנינו.
אני זוכר ימים שלא הייתי מעיז ללכת מחובק עם גבר ברחוב ישראלי. גם לא בתל אביב, גם לא באמצע הלילה. אבל אני כבר ניו יורקי מדי ושיכור מדי מכדי לשים לב.
כשאנחנו מתקרבים לרצועת המלונות שעל רחוב הירקון אני מתחיל לשעשע אותו בסיפורי גן העצמאות מנעורי הרחוקים. לא שהיו לי הרבה, הייתי ילד דוס וביישן. אבל לעומת שנות הארון השמרניות שלו אני יוצא ממש הולל. הוא צוחק ומחבק אותי חזק. אני אוהב את קול הצחוק שלו בלילה.
בחדר הוא פותח לרווחה את החלון ויוצא למרפסת. ״רואים מפה את הגן הזה שסיפרת לי עליו?״ הוא שואל.
״לא ממש״ אני אומר ״חושך. וחוץ מזה, זה מקום מהוגן עכשיו. יש אינטרנט, וגריינדר. אף אחד כבר לא מסתכן.״ אני נכנס בחזרה פנימה. אני בדרך כלל בסדר עם גבהים, אבל יש משהו במרפסת הזו, שתלויה מעל הכלום השחור של הים, שהופך לי את הבטן.
״חבל״ הוא אומר.
אני נכנס ראשון להתקלח. כשאני יוצא הוא עומד שוב במרפסת. זו קומה גבוהה, וגם בלילה הנוף מדהים. אמנם הים חשוך, אבל תל אביב זוהרת. אני עוטף את עצמי במגבת ומצטרף אליו. הוא מתקרב אלי, מלטף ביד אחת את גבי החשוף. ואז, פתאום, בתנועה מהירה, הוא אוזק את ידי הימנית למעקה ולוקח לי את המגבת.
אני יורד על ברכי, מנסה לצמצם את העירום החשוף שלי. ״בבקשה״ אני מתחנן, מבועת לרגע
״אל תהיה נקבה״ הוא אומר בנוקשות, ואז מתרכך ״אני אכבה את האור במרפסת, תרגע״
אני הרבה דברים, רגוע זה לא אחד מהם. אבל אני מציית.
הוא מושך אותי לעמידה. מותח את זרועותי. קושר את היד השניה למעקה, הכי רחוק שאפשר.
אני עם הפנים החוצה, זרועות מתוחות עד כאב, מרגיש כאילו שאני עומד ליפול בכל שניה. אני גבוה, והמעקה די נמוך.
הוא מוריד סטירה מצלצלת על הישבן שלי. כדי שאזכור מי פה הבוס, הוא מסביר, וגם כי יפה לי אדום. ואז הולך להתקלח.
אני עוצם את עיני. לא, הרבה יותר גרוע ככה.
הוא יוצא מהמקלחת, מהמהם לעצמו, מיבש את שערו במגבת. לוקח את הזמן. מוזג לעצמו כוס וויסקי מהמיני-בר.
כשהוא חוזר אלי סוף סוף אני מתוח כמו קפיץ. הוא מעביר את ידו על גבי, מלטף ומרגיע.
״תפשק את הרגלים״ הוא לוחש
בכל דחיפה שלו לתוכי אני מרגיש כאילו שאני נופל. ידיו אוחזות במעקה משני צדדי, ואני מוחזק רק על ידי האזיקים. והזין שלו.
ואז הוא מנתק את ידיו מהמעקה ואני צועק בבעתה.
אבל הוא כורך אותן סביבי, וכמו תמיד אני בטוח לחלוטין בזרועותיו.
הוא מנדב כף יד ידידותית, וכל המתח והפחד והעיפות מתנקזים ממני. אני גומר קצת לפניו.
כשהוא מתנתק ממני אני נרעד.
״אני רק מביא את המפתח״ הוא מנשק אותי על הכתף.
הוא משחרר אותי ומסובב אותי אליו. אני קורס בזרועותיו.
במיטה הוא כורך את כל גופו מסביבי ומנשק אותי עד שאני רדום, מפוייס, ושבע רצון.
״אני מתחיל לאהוב את תל אביב״ הוא אומר. או שאולי חלמתי.
